נג: ורבנן מאי טעמייהו
דכתיב ובהקהל את העם תתקעו ולא תריעו,
ואי ס"ד מצוה אחת היא אמר רחמנא פלגא דמצוה עביד ופלגא לא עביד,
יל"ע דכמה מקומות מצינו שבמצוה אחת נצטוינו לעשות כמה דברים, ובמצוה אחרת נצטוינו רק חלק מהם -
למשל בחטאות הפנימות נצטוינו בהזאות בכמה מקומות,
ובחטאת חיצונה רק במזבח אחת, אבל ד' מתנות,
ובבכור ומעשר מתנה אחת,
ולא אמרינן בבכור פלגא דמצוה עביד,
דה=מובן מאליו שהיא מצוה אחרת,
וא"כ הכי נמי נימא דבהקהל את העם היא מצוה אחרת לתקוע,
ואינה קשור למצות תקיעה תרועה ותקיעה שבקרבנות
שווארץ
שלום,
נראה שיש כאן שני נידונים שונים. הלא כאן גם לחכמים התקיעה מעכבת את התרועה (דומיא דמתנות חטאות הפנימיות) אלא שהם סוברים שהם שתי מעשים נפרדים, ויכולים לעשות בהפסקי זמן (גם במתנות דם הדין כן), ור"י סובר שהם מעשה אחד ממש ואין להפסיק ביניהם.
והוכחת חכמים היא מכך שמצינו ששייכת תקיעה בלא תרועה, הרי שאין זה מעשה אחד אלא יש משמעות לתקיעה כמעשה נפרד.
ודבר זה אין להוכיח ממתן דמים, כי גם שם אכן הם כל הזאה היא מעשה לעצמה כאמור.
גמר חתימה טובה.
יוסי בן ארזה