יום שני פרשת פינחס, תמוז תשע"ו

לכבוד ידידי הרב המתמיד והמעמיק הר"ר שמואל דוד בערקאוויטש נר"ו,

א) בגמרא במסכת בבא קמא (נ.) איתא, דאי כתב רחמנא "כי יפתח" [איש בור] הוה אמינא פותח הוא דסגי ליה בכסוי, כורה לא סגי ליה בכסוי עד דטאים ליה וכו', ע"כ.

ופירש רש"י וז"ל, דטאים. יסתום וימלא עפר: עכ"ל. ובהוספת של הגר"י פיק למסורת הש"ס כתב בגליון, [עיין פירוש רש"י לקמן (נא:) ד"ה טם].

והנה להלן (נא.) איתא, דתניא אחד החופר בור תשעה ובא אחר והשלימה לעשרה האחרון חייב, רבי אומר אחר אחרון למיתה ואחר שניהם לנזקין, מאי טעמא דרבנן וכו', ע"כ.

ובתר הכי (נא:) איתא, אמר רבא הניח אבן על פי הבור והשלימה לעשרה, באנו למחלוקת רבי ורבנן וכו', בעי רבא טם טפח וסילק אבניו מהו, מי אמרינן מאי דעבד שקליה, או דלמא נסתלקו מעשה ראשון וקמה ליה כוליה ברשותיה, תיקו, ע"כ.

ומפרש רש"י שם וז"ל, טם טפח. החופר בור תשעה ואחר השלימו לעשרה, וחזר אחרון וסתם ומילא עפר אותו טפח שהוסיף: טם. סתם בלשון ארמי, [סתמום] טמונין פלשתאי (בראשית כו): מאי דעבד שקליה. וראשון חייב בנזקין: קמה ליה ברשותיה. והוה ליה השתא בור תשעה דאחרון, וחייב מיהא בנזקין: עכ"ל.

והעיר מע"כ [ואולי זו היא כוונת הגר"י פיק בציון שלו] למה לא הביא רש"י את תרגום סתימת הבארות על ידי הפלשתים עבדי אבימלך, עד הסוגיא השניה דנקטה לשון "טם", ולא נקט הכי בביאור לשון "דטאים" בסוגיא שקדמה לה, וצ"ב, עכ"ק.

ב) ונראה ביאור הענין על פי שתי נקודות, א' בסוגיא הראשונה הרי שקלא וטריא של הסוגיא הוא בלשון ארמית, ואין חידוש בעצם הדבר שמשתמשים בשורש של "טם" ולא בשורש של "סתם". ולזה מספיק לו לרש"י לבאר כוונת מלה זו, בלי להביא מקורות ודוגמאות ממקומות אחרים.

אבל להלן במימרא דרבא ובעיא שלו, הרי כל דבריו נאמרו בלשון הקודש, ובאמצע מצאנו מלת "טם" בבנין של עברית [לא נקט "טאים" או "טיים"], והיא איננה מלה ידועה בלשון הקודש. ולזה הוצרך רש"י לומר שיש כאן מלה בלשון ארמי שהכניס רבא לדבריו כאן, וכיון שהמימרא נאמרה בלשון עברית שינה את צורת מלה זאת מצורה ארמית לצורה עברית.

ולזה טרח רש"י להביא מקור ללשון זה בארמית, וגם יתכן שכוונתו לומר שסמך רבא על ידיעת מלה זאת גם על ידי בעלי לשון הקודש, כיון שהיא מופיעה בתרגום התורה והוא ידוע למי שקורא שנים מקרא ואחד תרגום כל שבוע.

ג) אלא דהא גופא קשיא, למה נקט רבא הכי, ומה היה חסר לו אם היה אומר "סתם טפח" במקום לומר "טם טפח", וצ"ב.

ועוד, לפי פירושו של רש"י יוצא, שמה שאמר רבא "טם טפח וסילק אבניו", היינו שני ציורים נפרדים, כאילו נאמר טם טפח "או" סילק אבניו.

וענין סילוק אבנים שהזכיר, חוזר על מה שאמר רבא מיד לפני זה, שמי שמניח אבנים על פי הבור ומרים את כותלי הבור להיות גבוהים עשרה טפחים, הרי הוא חייב לדעת חכמים גם אם המית אדם, כיון שזה האחרון הוסיף טפח עשירי והפך אותו מבור של נזקין לבור של מיתה.

ומספקא ליה לרבא, אם זה האחרון שהביא אבנים לעשותו בור עשרה, סילק אותם אחר כך להחזירם לגובה של תשע, נפטר על ידי זה אם הזיק הבור אחר כך, מפני שיכול לטעון שהחזרתי את הבור למצב שמצאתי בתחילה, או דילמא כיון שהוא נעשה בעל הבור לגבי מיתה כשהגדילו לעשרה, אז הוא נשאר בעל הבור לנזקין אחר שמיעט אותו מעשרה לתשעה.

ולפי זה מפרשים בעיא דרבא כך, בעי רבא "טם טפח" פי' בציור שהוא חפר טפח עשירי חזר וסתם אותו טפח, "וסילק אבניו" פי' או בציור השני שהגדיל את הבור על ידי אבנים אם חזר וסילקם והחזיר את הבור לתשעה, מהו, "מי אמרינן מאי דעבד שקליה" פי' הוא תיקן את הוספת הטפח העשירי והחזיר את הבור לכמות שהיה, או דלמא "נסתלקו מעשה ראשון" פי' לפני זה כשהגדילו לעשרה וחידש כאן בור של מיתה, "וקמה ליה כוליה ברשותיה" פי' בשעה שהגדילו לעשרה נכנס הבור לרשותו וגם עכשיו לא פקע קנין זה והוא חייב בנזקין.

ד) ואמנם לפי האמת יש מקום לבאר את דברי רבא באופן אחר לגמרי, אם אין מפרשים שדבריו נמשכים מהמימרא שלו הקודמת.

שהרי אפשר לומר שזו בעיא חדשה לגמרי, במקרה של בור עשרה ברשות הרבים שנחפר או נפתח על ידי ראובן, ובא שמעון ומילא טפח אחד באבנים, ונמצא שהוא שינה אותו מבור של עשרה לבור של תשעה, ועכשיו אין בו חיוב על מיתה אלא על נזקין.

ועל זה מסתפק רבא, אם בא שמעון וסילק את האבנים שלו והחזיר את הבור לעשרה טפחים, אם חל עליו חיוב של בעל הבור, שהרי הוא טוען שהוא לא קלקל את המצב יותר ממה שהיה בראשונה, ולזה יש לחייב את ראובן שכרה את הבור בתחילה, ואמנם יש צד לומר שכיון שהוא סתם את בור עשרה על ידי אבנים ועשה אותו בור תשעה, נמצא שהגיע הבור למצב שכבר אינו בור של מיתה, ואם כן עכשיו כשסילק אבניו הרי הוא יוצר בור חדש של עשרה שהוא בור של מיתה, וקמה ליה ברשותיה לחייבו על בור עשרה ויהיה חייב גם על מיתה.

ולפי מהלך זה מפרשים את המלים כך, בעי רבא "טם טפח" פי' סתם באבנים, "וסילק אבניו" פי' ואחר כך סילק אבניו והחזיר את הבור לעשרה, מהו, "מי אמרינן מאי דעבד שקליה" פי' שהכניס אבנים וסילק אותם והכל חוזר כמו בתחילה, או דלמא "נסתלקו מעשה ראשון" פי' על ידי הכנסת האבנים והקטנת הבור לתשעה טפחים, "וקמה ליה כוליה ברשותיה" עכשיו על ידי הוספת טפח עשירי כשסילק את האבנים שהוא הכניס לבור עשרה.

וזהו שביאר רש"י, שכוונת רבא באמרו "טם" במקום "סתם" אף על פי שהמימרא שלו היא בלשון עברית, היא להביא מלה המתפרשת דוקא על ידי מילוי עפר ולא על ידי מילוי אבנים.

וכיון שברור שכוונת רבא היא על מילוי עפר, על כרחך שפירוש של "טם עפר וסילק אבניו" היינו טם עפר "או" סילק אבניו, דמיירי בשני הציורים של מי שהגדיל בור מתשעה לעשרה, ציור של הברייתא בחפר טפח עשירי וציור של מימרא דרבא בהניח אבן [אף על פי שאמר "אבן" בלשון יחיד וכאן איבעיא ליה סילק "אבניו" בלשון רבים], ולא בציור אחד של מי שסתם בור על ידי אבנים ואחר כך סילק אבניו.

ולזה הקפיד רש"י להביא דוגמא של התרגום, להסביר שיש כאן ראיה גמורה שסתימה זו היא בעפר ולא באבנים [וגם יתכן שכוונת רבא היא לתרגום זה שהיה ידוע גם לבעלי לשון עברית כנ"ל], ודוק.

1. עי' ילקוט מעם לועז לרבי יעקב כולי זצ"ל, המגיה למשנה למלך, פ' תולדות וז"ל עכשיו באו הפלשתים וגזלו את המים ומילאו אותם בעפר ע"כ ומשמע שהבין שסתמום פלשתים פי' שדאגו לזה שלא יהיו מים בבאר ובשביל זה צריך להוציא כל המים מן הבאר וגם צריך לראות שאם יש תעלות או חורים שמשם מגיעים מים לבאר חוץ ממי גשמים א"כ צריך לסתום חורים אלו ורק אח"כ ממלאים את הבאר עם עפר כי אם ימלאו הבור בעפר לפני שסתמו המקומות שמשם יכולים ליכנס מים לבור א"כ אח"כ הבאר לא יהיה חתום טוב ויכולים במשך הזמן ליכנס לשם שוב עוד מים.

(וגם היום כשסותמים בארות ישנים שבגלל שאינם בשימוש זה סכנה לבריאות גם סותמים אותם וגם ממלאים אותם -FILLING AND SEALING (

נראה שהטעם שרש"י פ' תולדות הביא מפסחים מב. מטמטם את הלב ולא הביא מב"ק אצל סתימת בורות משום דאדרבה בזה שמביא טמטום שלא קשור לבורות זה נותן לנו הבנה נוספת של הענין כי אנו כבר יודעים מה זה לסתום את הלב ומזה יכולים להקיש מה זה לסתום באר ואילו אם היה רש"י נותן דוגמא מב"ק לענין סתימת בורות זה גופא היה צריך הסבר איך סותמים בור משא"כ ההיקש של סתימת בורות לסתימת הלב מדגיש שצריך לסתום הדבר כדי שלא יכנס מים ממקומות אחרים כגון תעלות וחורים וכמ"ש לעיל וזה שיי ך גם אצל הלב שסותם כדי ששום דבר לא יוכל להכנס אל הלב.

2. רש"י איוב יח:ג הוא מציאה גדולה והוא דוגמא של פועל עם שורש של רק שתי אותיות (ויש עוד דוגמאות לזה כגון דק שמזה אומרים לדקדק או מש שמזה אומרים למשמש וכן כאן מ"טם" אומרים לטמטם) ומזה נראה שמיושבת קושית תוי"ט חלה ג:א שהביא כתר"ה באות 7) כי התוי"ט הקשה למה כתוב תטמטם ט' שניה למה באה שהיה לו לומר מטמטם אבל עתה לרש"י איוב מתורץ כי השורש של הפועל הוא באמת רק שתי אותיות ט' מ' וזה טם דאיתא ב"ק נא: אבל בלשון חז"ל נהיה מטמטם ולעולם אין ט' שניה מעיקר היסוד.

8. רש"י כט: (ד"ה וקמה) כתב ונסתם הבור וזה פי' של וטממה

5)ו-9) הנה לשון הגמ' בדף נא: "טם טפח" היא ראיה לגדולה לרש"י איוב יח:ג כי כאן כתוב להדיא שרק ט' מ' הם מהיסוד (ובאמת צ"ע על תוי"ט חלה הנ"ל מגמ' זו) ונלע"ד שלכן המתין רש"י עד נא: עד שהביא את התרגום כי רק טם הוא התירגום המדוייק בארמית של מילת "סתם" בעברית ואם רש"י היה מביא "טמונין פלשתאי" על טממה של דף כט: היה מקום לחשוב שהשורש של המילה הוא "טמן" ונשתנה קצת ל"טמם" או אם רש"י היה מביא התרגום על "דטאים" של דף נ. שוב היה מקום לטעות שהשורש הוא מילה של שלש תיבות "טאם" לכן רש"י המתין עד דף נא: כי רק שם הגמ' הביאה טם שהוא השורש האמיתי שהוא רק שתי תיבות וזה דומה למ"ש רש"י איוב שסתר המפרשים שהשורש הוא טמן וכן בב"ק רש"י רצה שנדע ברור שהשורש הוא טם לא טמם או טאם.

בהצלחה רבה

דוד בלום