א) אולי י"ל דהנה לפני זה במתנ' על החושב לשלוח יד פרש"י אמר בפני עדים אטול פקדונו של פלוני לעצמי, והקשה רש"ש למאי רש"י הצריך עדים עיי"ש. אבל לכאו' יש ליישב בפשיטות שכשם שס"ל לרש"י שמה שאמרו ב"ש החושב לא סגי במחשבה לבד אלא בעי גם דיבור, כן ס"ל לרש"י שדיבור בינו לבין עצמו גם אינו מחייבו ע"פ דין כעין שמצינו שבכל מקום קנין דברים אינו כלום (עי' ב"ב ג.) אלא בעי טפי מזה כדי לחייב, והיינו שצריך אמירה בפני עדים.

והשתא דאמרינן דבעינן דוקא עדים א"כ היה מקום לומר שזה דומה להלכות בית דין. והנה בב"ד מצינו שאין אדם חייב מיד ומקור לזה מלקמן קיח. וכמה זמן ב"ד א"ר יוחנן שלשים יום. וא"כ אולי גם במשנתינו היה מקום לומר שאע"פ שאמר בפני עדים אטול פקדוני לעצמי, מ"מ אינו חייב מיד כי אולי רק אמר הדברים מחמת כעס וכדו' ויש לו זמן ל' יום בשביל לחזור בו בפני עדים ולומר שבאמת משטה הייתי בו. לכן בא רש"י לאפוקי מזה וחידש לנו שלב"ש לא רק שחייב לפני ששלח בו יד ודלא כב"ה, אלא גם חייב מיד שאמר בפני עדים כמ"ש רש"י מהיום והלאה פי' מיד חייב באונסים.

ב) אולי מ"ש רש"י אם נאנס חייב באחריות כוונתו לרבות שאם למשל קיבל פקדון של אוטו כשומר חנם ואח"כ חשב לשלוח בה יד א"כ לא רק שהוא חייב אם אח"כ האוטו התקלקל מחמת אונס, אלא גם אם האוטו הזיק לאחר באונס חייב כגון שהאוטו נגנב והגנב הזיק לאדם ע"י האוטו, גם בזה השומר הראשון חייב אם א"א לפרוע מן הגנב. והיינו שהשולח יד חייב בכל הנזקין שנגרמו מחמת האוטו, וזה נלמד ממ"ש רש"י "באחריות" שהשולח יד אחראי על כל מעשי האוטו אח"כ, אפי' מה שהיה באונס כנלענ"ד

לכבוד ידידי הרב המתמיד והמעמיק הר"ר שמואל דוד בערקאוויטש נר"ו,

א) במסכת בבא מציעא (מג:) תנן, החושב לשלוח יד בפקדון בית שמאי אומרים חייב ובית הלל אומרים אינו חייב עד שישלח בו יד, שנאמר (שמות כד) "אם לא שלח ידו במלאכת רעהו", ע"כ.

ופירש רש"י וז"ל, החושב לשלוח יד. אמר בפני עדים אטול פקדונו של פלוני לעצמי: חייב. באונסים מהיום והלאה, אם נאנס חייב באחריות: עכ"ל.

ועל מה שכתב רש"י "חייב באונסים מהיום והלאה, אם נאנס חייב באחריות", שאל מע"כ בחכמה וז"ל, מדוע האריך רש"י כל כך והוה ליה לפרש "חייב באונסים" ותו לא, מדוע חזר וכפל וכתב "אם נאנס חייב באחריות", עכ"ל.

וזו שאלה גדולה, ובפרט שהרי בכל המשך הפרק כבר ביאר רש"י באורך ובפרטיות ענין זה של שליחות יד שמחייב את הנפקד באונסין משעה ששלח בו יד, ואם כן אין צורך לשום פירוש כאן.

וגם אם יש כאן חידוש במה שהוסיפו בית שמאי לחייב בדיבור, מספיק להדגיש שמשעת אמירה קמה ברשותו לחייב אותו באונסין, והיינו "חייב באונסים מהיום והלאה", ואין צורך כלל לכפול ולהוסיף "אם נאנס חייב באחריות", עכ"ק וצ"ע.

ויש לי להוסיף ולהקשות, מה זה שפירש רש"י שהחיוב לשלם אם נאנס הוא בגדר "אחריות", ולא שמענו סגנון כזה בפירושי רש"י בפרק זה עד עכשיו, בכל הסוגיות של שליחות יד, וצ"ע.

וכן יש לעמוד במה שפירש רש"י סגנון הדיבור של שליחות יד, שאומר בפני עדים "אטול פקדונו של פלוני לעצמי", וזה משמע יותר לשון של גזילה מלשון של שליחות יד. ולעיל בפרקין (מא.) פירש רש"י שנטלה "על מנת לשלוח בה יד" היינו "ליטול מקצתה", והך לישנא דהכא צ"ב.

ב) ונקדים להעיר בחילוק שבין פירוש רש"י כאן ופירושו במסכת קידושין במחלוקת זאת של בית שמאי ובית הלל, דהא בקידושין (מב:) איתא, ונילף מינה [מפרשת מעילה שיש שליח לדבר עבירה], [ומתרץ] משום דהוי מעילה ושליחות יד שני כתובים הבאים כאחד וכל שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין, מעילה הא דאמרן, שליחות יד מאי היא, דתניא (שמות כד) "על כל דבר פשע", בית שמאי אומרים לחייב על המחשבה כמעשה, ובית הלל אומרים אינו חייב עד שישלח בו יד שנאמר (שם) "אם לא שלח ידו" וגו', אמרו בית שמאי לבית הלל והלא נאמר "על כל דבר פשע", אמרו להם בית הלל לבית שמאי והלא נאמר (שם) "אם לא שלח ידו במלאכת רעהו", אמרו בית שמאי לבית הלל אם כן "על כל דבר פשע" למה לי, [ומתרץ] שיכול אין לי אלא הוא, אמר לעבדו ולשלוחו מנין, ת"ל "על כל דבר פשע", [ומקשה] הניחא לבית הלל, אלא לבית שמאי דמוקמי ליה להאי קרא במחשבה כמעשה נילף מיניה וכו', ע"כ.

ומפרש רש"י שם וז"ל, ונילף מינה. לכל דבר עבירה שיש שליח: שליחות יד. בפקדון: על כל דבר פשע. בתר "אם לא שלח ידו" כתיב: לחייב על המחשבה. או על הדיבור, שאם אמר או חשב לשלוח יד בפקדון הרי הוא ברשותו מאותה שעה ואילך להתחייב בכל אונסין שיעלו בו, אפילו הוי שומר חנם שלא היה חייב עד עכשיו אלא בפשיעה: אין לי. שנתחייב באונסין בשליחות יד אלא בזמן ששלח בה יד הוא עצמו: ונילף מיניה. ממעילה: עכ"ל.

וחזינן שהאריך שם רש"י לפי בית שמאי, לפרש שאם שולח יד במחשבה אז החפץ הנפקד הוא "ברשותו מאותה שעה ואילך להתחייב בכל אונסין שיעלו בו, אפילו הוי שומר חנם שלא היה חייב עד עכשיו אלא בפשיעה".

הרי שעדיין שומר חנם הוא גם אחר ששלח בה ידו, רק שעד עכשיו לא היה חייב אלא בפשיעה, ועכשיו הרי הוא חייב אפילו באונסין. ואין כאן גדר של "אחריות", אלא חיוב מעיקר הדין. וצריך ביאור חילוק הפירושים בשתי הסוגיות.

ובמקום אחר [במכתב למע"כ] הארכנו לבאר לדעת רש"י, שיש שתי שיטות בין האמוראים בסוגיא דלעיל (מא.), שחולקים אם חיוב אונסין שחל על השומר אחר ששלח בו יד, הוא מצד הלכות שומר כמו שפירש רש"י בקידושין שם, או מצד הלכות גזלן.

ג) ומעתה נראה שהבין רש"י במסכת קידושין שלפי אותו תרצן שם, מוכרחים לפרש שחיוב אונסין של שולח יד הוא מצד הלכות שומרים, ולזה פירש שם בדרך זה.

והטעם הוא מפני ששם הוכרח רש"י לפרש שבית שמאי סוברים ששליחות יד חלה על ידי מחשבה ממש, גם בלי אמירה בפה וגם בלי ידיעה של עדים. [ובמכתב אחר למע"כ הארכתי לבאר למה פירש כן שם.] ולפי זה מוכרחים לפרש עוד לדעת בית שמאי, שחיוב אונסין שחל על ידי שליחות יד בא מתוך פרשת שומרים, ולא מחמת דיני גזילה, וכמו שיתבאר לפנינו.

ביאור הדבר, שהרי למעלה בפרקין (בראש דף שלנו) הביאה הגמרא צד לפרש שדעת בית שמאי במשנה הקודמת (מג.) היא ששליחות יד אינה צריכה חסרון, וכתבו על זה התוס' וז"ל, וא"ת אם כן תרי בבי, הך דהכא וסיפא דהחושב לשלוח יד למה לי, ויש לומר דסיפא אשמועינן דלבית שמאי אפילו דיבור בלא משיכה חייב, והך דהכא אשמועינן דלבית הלל צריכה חסרון, עכ"ל.

ולמדנו מתוך דברי התוס' הללו שני יסודות חשובים.

א' שגם רב ורבי נתן בר אבא לעיל (מא.) דסבירא להו שליחות יד צריכה חסרון, מודים שדעת בית שמאי אינה כן, שאם חייב בשליחות יד על ידי מחשבה על כרחך דהיינו בלי חסרון.

ונמצא שכל המחלוקת בין האמוראים אם שליחות יד צריכה חסרון, היא מחלוקת אם נחלקו בית הלל על בית שמאי או לא, אבל לכולי עלמא שיטת בית שמאי היא ששליחות יד אינה צריכה חסרון.

ב' שיש ענין של משיכה בשליחות יד, פי' שדין זה שלמדנו בתורה שעל ידי שליחות יד קם הפקדון ברשותו להתחייב באונסין, חל על ידי מעשה קנין שהנפקד עושה בשעת שליחות יד, ובפשטות זה נעשה על ידי משיכה, ובא בית שמאי ומחדש שאפשר להתחייב גם על ידי דיבור.

ולזה נראה, שהרי בסוגיא דידן פירש רש"י שחייבו בית שמאי דוקא בדיבור גמורה לפני עדים, וגם ביארנו [במכתב אחר למע"כ] שלמדו בית שמאי ממה שנאמר "שלח ידו" דבעינן מעשה, ודיבור גמור נחשב מעשה לגבי דין זה.

ד) ומעתה יש לומר שהבין רש"י במשנתינו לדעת בית שמאי, שחיוב אונסין בשליחות יד חל על ידי מעשה קנין, וחידש הכתוב דלא בעינן משיכה ממש כשאר קניני ממון, וסגי במעשה של דיבור להיות נחשב מעשה קנין להעמיד את הפקדון ברשותו לחיוב אונסין.

אמנם במסכת קידושין דנקט רש"י לפי דעת אותו תרצן, שבית שמאי מחייב גם במחשבה ממש בלי אמירה, על כרחך צריכים לחדש שלפי בית שמאי אין צורך לשום מעשה של קנין כדי לחייבו באונסין על ידי שליחות יד, דהא אי בעינן מעשה לא יתכן בשום אופן לומר שמחשבה שבתוך ראשו ודעתו נחשבת מעשה לחדש שום קנין.

וזהו שהוכרח רש"י לפרש במסכת קידושין, דעל כרחך נקט הך תרצן שחיוב אונסין בשליחות יד הוא משום הלכות שומרים, שאף על פי שהוא שומר חנם שעד עכשיו לא היה חייב אלא בפשיעה מכל מקום עכשיו שהוא נהנה מן הפקדון הרי הוא מתחייב באונסין כדין שואל שכל הנאה שלו.

ונמצא שהחיוב מתחיל כבר משעת קנין של קבלת שמירה, ועכשיו כשנשתנה היחס בין המפקיד והנפקד, נשתנו חיובי השמירה גם בלי קנין חדש. ולמשל, אם התחיל כשומר חנם ואחר זמן החליטו שמעכשיו יקבל שכר על שמירתו, הרי הוא חייב מכאן ולהבא בגניבה ואבידה, גם בלי קנין חדש, והוא הדין כאן שנהפך משומר חנם לשואל על ידי מחשבתו, ואין צורך לקנין כדי לחייב אותו באונסין מהיום והלאה.

ודברי רש"י במסכת קידושין שם מבוארים, שאם אין כאן מעשה קנין, וחייבו בית שמאי על מחשבה של שליחות יד, על כרחך שהחיוב תלוי בפרשת שומרים.

ה) ואם כן בסוגיא דידן, דנקטינן שלפי בית שמאי בעינן מעשה של דיבור גמור לפני עדים, וגם ביארנו שזה נחשב מעשה קנין לגבי שליחות יד, שוב ניתן לפרש דברי בית שמאי לפי שתי השיטות בסוגיא דלעיל (מא.), שיתכן לחייב אותו על ידי דיבור בין אם חיוב אונסין הוא מדין שמירה או מדין גזילה, שיש לומר שמעשה זה נחשב קנין הן לגבי שינויים במצב חיובי השמירה והן לגבי קנין גזילה.

ויש ליישב בזה קושיית מע"כ הפונה קדימה, מה זה שאחרי שכבר פירש "חייב באונסים מהיום והלאה", כפל רש"י והוסיף "אם נאנס חייב באחריות".

ולפי דברינו מבואר, שבא רש"י לפרש לכל הדעות, שאם מצד הלכות שומרים קאתינן עלה אז "חייב באונסים מהיום והלאה" גם אם עדיין נחשב שומר, ולשון "אונסים" הוא לשון הרגיל בהלכות שומרים.

ואם מצד הלכות גזילה קאתינן עלה אז "אם נאנס חייב באחריות", שאף על פי שכבר אינו שומר, וגם אין כאן התחייבות על "אונסים" כשומר, מכל מקום הרי קנה החפץ לרשותו כגזלן להיות חייב באחריותו.

[ובספר מרבה טובה על מסכת ביצה, וכן בספר מרבה להפליא על מסכת נדרים, מצאנו כמה סוגיות כאלו, שביארנו שם בארוכה שפירש רש"י בכפילות לאורך הסוגיא ליישבה לכל הדעות.]

ויתכן שמטעם זה נקט רש"י לגבי שליחות יד בדיבור, דהיינו באומר "אטול פקדונו של פלוני לעצמי", שהוא לשון שיש בו משמעות חזקה של בגידה בחבירו והפקעת הפקדון, ונוטה יותר לפרשת גזילה מפרשת שמירה, להוכיח שעדיף לה לסוגיא שלנו לפרש את המשנה לפי שתי הדעות דלעיל, ומפרשים דברי בית שמאי מצד הלכות מעשה, ושוב יתכן שיש בדיבור זה גם מעשה של קנין גזילה אם צריכים לזה.

ו) ובמסכת סנהדרין (עב.) אמר רבא, כי אוקימנא רחמנא ברשותיה [של גנב או גזלן] לענין אונסין אבל לענין מקנא ברשותייהו דמרייהו קיימי, מידי דהוה אשואל, ע"כ.

ומפרש רש"י שם וז"ל, דאע"ג דהיכא דיש לו דמים חייב באחריותו, לאו קנין הן לו להיות כשאר נכסיו, דכי אוקמיה רחמנא ברשותיה וחייב את הגזלנין לשלם, הני מילי לענין שלומי דלא מצי למימר ליה "נאנסו", דאשכחן בשומרין דחייבן הכתוב לישבע "אם לא שלח ידו במלאכת רעהו", הא שלח אף על גב דטעין "מת או נשבר" דהיינו אונס, חייב דנעשה עליה גזלן בשליחות יד וכו', עכ"ל.

ובאמת יש נקודות בפירושו שם הצריכות עיון בהתאם לסוגיא דילן, אבל על כל פנים מצד הלשונות הרי רואים שם שביחס לקנין גזילה על ידי שליחות יד משתמשים בלשון של טענת "נאנסו" ודין "חייב באחריותו", והם הם הלשונות של רש"י במשנתינו.

וזה מחזק את דברינו הנ"ל, דנקט רש"י לשונות הללו לפי השיטה שחיוב אונסים בשליחות יד הוא מצד פרשת גזילה ולא מצד פרשת שומרים.

י. ד. המניק