כלומר- הגוף רואה בו כדבר זר ולכן הקיבה דוחה אותו החוצה.

במקומות רבים ביאר המהר"ל שעבודה זרה נקראת כך משום שעניינה זרוּת, [כלומר- אין עובדיה עובדים לה למרות שהיא רחוקה, אלא בגלל הריחוק, הנהיה אחרי עבודה זרה באה מרצון לעבודה מרוחקת שאין בה מחויבות של קרבת אלוקים.] עי' בחידושי אגדות (ח"ג, עמ' קס"ה, ד"ה אבל במתניתא, סנהדרין דף סד. "הנצמדים לבעל פעור".) וע"ע לעיל, שמות 20:3:10:1 ואילך, ושם 20:20:6:1 ובהערה שם. ע"ע בהקדמת המהר"ל לדרך חיים (עמ' ט', ד"ה וסדר זאת המסכתא) שעבודה זרה היא יציאה ממדת המשפט לעבוד אלוהים אחרים אשר לא יועילו, וכ"כ בנתיבות עולם (נתיב אהבת ריע, פ"ב, עמ' נ"ז).

לשון המהרל בגבורות ה' (פנ"ג עמ' רל"א, ד"ה ברוך המקום)- "קרא השם יתברך מקום- כי המקום, בו עומד הדבר אשר הוא מקום לו, והמקום עודף עליו, והוא יתברך מקומו של עולם מפני שהוא כולל הכל ואין נמצא יוצא ממנו, ועודף עליהם מבלי תכלית, לכך ראוי לקרותו מקום". כלומר- המקום מכיל את מה שבתוכו, ולכן הוא עודף עליו, וע"ש זה נקרא ה' 'מקום'.

נראה לפרש זאת בשפה פשוטה- לרוע אנושי יש גבול, אך כאשר הרוע נתפס על אידיאל רוחני של רוע, אז אין לו גבולות והוא 'מלא קיא צואה'.

נראה להבין דבריו על פי מה שביאר בתחילת נתיב העבודה (נתיבות עולם עמ' ע"ז, וע"ע בגבורות ה' פס''ט, עמ' שט"ז) שהקרבנות לה' אינם חלילה כדי לתת לו יתברך ולהשלים חסרון אצלו, אלא אנו נותנים לו יתברך מתוך התבטלות אליו שהכל שלו, והממון שלנו הוא בעצם שלו כי מה שקנה עבד קנה רבו, ולכן אין צורך שעבודת הקרבנות תֵעשה מתוך ריבוי של קרבנות (כפי שטעה בלעם). מובן שאצל עובדי עבודה זרה ההפך הוא הנכון- מפני שהם עובדים לכח מוגבל, לכן הם באים למלאות את החסר של אותו נעבד, ומובן שככל שהם ימלאו את שולחנו כך נדמה להם שייטב לו ועל ידי כך ייטב גם להם. (עי' היטב בנצח ישראל פי"ב, עמ' ע"ה, ד"ה בפרק ד' מיתות.) ברור א"כ שעבודת ה' נעשית מתוך תפיסה ש'הוא מקומו של עולם' והוא הנותן לנו מקום, ואילו עובדי עבודה זרה באים לתת מקום לאלילם, ולכן שולחנו מלא מהם וזה קיא צואה. ע"ע בדרך חיים (פ"א מ"ב עמ' כ"ו)- העבודה שהיא עבודה בעצם ובראשונה היא עבודת הקרבנות.

עיי"ש על ההקשר לשולחן שאמרו עליו דברי תורה שהאוכלים שם כאוכלים משולחנו של מקום, לעומת שולחן שאין בו דברי תורה שהוא כאוכל מזבחי מתים.