כדלעיל, 21:2:11:1.

כלומר- הרא"ם הבין שהדרש עוקר את פשט הפסוק, א"כ אין פשר למה שכתוב "אל המזוזה" שהרי בה אי אפשר לרצוע? הגור אריה מתרץ שכן למדנו מכאן להגישו אל המזוזה, אך לא כפשוטו שגם לרצוע שם- אלא הרציעה תיעשה בדלת.

כלומר- דלת עומדת, וכפי שהביא הרא"ם כאן מרש"י בקידושין (דף כב ב)- מזוזה לא נקראת אלא כשהיא מעומד, אבל דלת צורתה מוכחת עליה, בין מוטה בין עומדת.

יש להבחין שבגמ' (קידושין דף כב ב) כתוב 'אוזן ששמעה כי לי בני ישראל עבדים' אך במכילתא דר' ישמעאל כתוב כרש"י- 'אוזן ששמעה לא תגנוב'. נראה ברא"ם שלדברי הגמ' ניחא שלא נרצע בתחילת שש כי מכרו אותו בעל כרחו, אבל לרש"י שכתב כמכילתא קשה. לגבי מוכר עצמו מחמת דוחקו, עי' בהערה בתשובה הבאה.

מה טעם הדבר? עי' לקמ' שאלה 9, בהערה לתשובה 2.

לכאורה כוונתו למבואר בשאלה הבאה שהרציעה איננה על הגניבה כשלעצמה אלא סימן עבדות בעקבות הגניבה, ולכן נרצע רק כשהוא עבד עולם. אמנם, הגור אריה ממשיך שיותר נח היה לפרש לא כרש"י, שהוא נרצע כעת על שעבר וקנה אדון לעצמו, ואילו בתחילת המכירה איננו נרצע כי בית דין הם שמכרו אותו או מפני שמכר עצמו מחמת דוחקו. אכן, הרא"ם שבהערה בתשובה הקודמת כתב לגבי מוכר עצמו שזהו דוחק לומר כך. (ע"ע לעיל, 21:2:7:2 בהערה.)

אעפ"כ נחשב שהגניבה גרמה לו, כי נמכר בגנבתו, ורבו מוסר לו שפחה בעל כרחו, ומטבעו הוא אוהב את אשתו ובניו [וירצה להרצע ולהשאר עבד עד היובל].

עי' מה שהובא לעיל, 21:2:10:1*.

לכן הדין שחרשו נותן לו דמי כולו.

כלומר- העבד כפוף לקבל מאת אדונו, ולכן הוא חומרי כי הוא מקבל מאת אדונו במקום מאת ה'. [ואולי יש להוסיף- ה'חומר' הוא חומר הגלם שבו חלה הצורה ומוציאה אותו אל הפועל, לדוגמא- הברזל הוא החומר, וצורת הסכין חלה בחומר ומביאה אותו לידי מימוש. לכן אדם שהוא בן חורין לקבל ולשמוע מאת ה', הרי חלה בו צורה של עבד ה' והוא מתעלה, אך אדם הכפוף לבשר ודם נהיה 'חומר' כלפי אדונו שהוא צורתו כי האדון הוא המממש את העבד ומוציאו אל הפועל, ולכן העבד חומרי לגמרי.]

למה לא על האוזן עצמה? כי גוף האדם איננו עיקר, אך הבית משמש את האדם השכלי. נראה לפרש כוונתו שגוף יש גם לבעלי החיים החומריים, ואילו הבית מיוחד למין האנושי. ואולי יתבארו הדברים על פי מה שכתב המהר"ל (דרך חיים, אבות פ"א מ"ד בסופו) שכשם שהגוף מקבל את השכל, כך על הבית להיות בית ועד לחכמים, נמצא שהבית הוא הכלי שמכיל את האדם, וע"ע במהר"ל בנר מצוה (עמ' כ"ט) שהבית הוא מקום מנוחת האדם [ולכאורה הכוונה שם שזהו מקום התכלית], ולפי"ז יש להבין כאן שקידוש פתח הבית הוא המורה על מדרגת האדם יותר מנתינת הדם על האוזן. ע"ע לעיל, שמות 12:7:4:3 ושם שאלה 5.

ולכן תקיעת היובל נעשית ביום כיפור. ע"ע בנתיבות עולם (נתיב התשובה פ"ב, עמ' קנ"ג, ד"ה אמר רבי יוסי) שיום כיפור הוא גאולת הנפש, והיובל הוא גאולת הגוף. ועי' במהר"ל בחידושי אגדות (ח"א עמ' צ"ט, ד"ה וזה אשר צוה, ראש השנה דף יא ב) אודות הקשר של היובל לראש השנה.

עיי"ש שהעשירי ראוי לחידוש מדרגה כי זו תחילת הספירה של העשרות (לעומת הספירה עד 9 שכולם תוספת במדרגת האחדות), והיובל הוא דבר חדש- לשוב למקומו הראשון. [יש להבין מדבריו שהחירות ביובל איננה מחמת שהמכירה מראש הייתה עד ליובל, אלא המכירה היא כביכול לעולם, ובא היובל ומחדש שחרור. בכך יש להבין את דברי הגור אריה לעיל (שאלה 5) שרק הנרצע נחשב שקנה אדון לעצמו, ולא הנמכר לשש, כי בעצם הוא נמכר לעולם אלא שבא היובל וחידש בו שחרור.]

כשם שבעומר סופרים עד 49, ואת היום החמישים לא סופרים.

אמנם, עיי"ש שמעלה זו יש לה חיבור וצירוף אל הגשם כי היא באה אחרי הספירה, לעומת מדרגת התורה שאין בה ספירה בכלל. בסגנון אחר כתב המהר"ל בחידושי אגדות (ח"ב עמ' קמ"ד, ד"ה ודע כי כלל, קידושין דף מ ב) שכל הבריאה תחת הזמן, והיובל נקרא עולם, א"כ תחילת מנין היובל הוא התחלת העולם.

ולכן אפילו משה לא השיג אותו, ועל זה נאמר "ותחסרהו מעט מאלוקים" כי השער הזה מעט הכמות ורב האיכות, והוא רק השלמה ל-49 השערים שקדמו לו. ועיי"ש שהשער הזה הוא השגה באמיתת עצמו יתברך.

וזה סוד היובל שהוא חירות, אשר הוא מקום רחב ידים, שאין לו צר ומציק, עיי"ש.

לכן השער הזה מאחד ומקשר את כל השערים, ולכן אפי' משה לא יכל להשיג אותו בעולם הזה. על הריבוי והאחדות שבבריאה, עי' במהר"ל בנצח ישראל פ"ג.