שני הסברים בגמ' מנין לנו ששור שנגח אסור באכילה אפי' קדם ושחטו- א] אם נסקל השור פשוט שנבלה אסורה באכילה, ולכן יש להעמיד את הפסוק במקרה שקדם ושחטו. (עיי"ש בגמ' מה שקשה על זה.) ב] די היה לכתוב "ולא יאכל", המשך הכתוב "את בשרו" מיותר, לרבות אופן שקדם ושחטו ועשאו כעין בשר. אמרו תוס' שלתרוץ השני של הגמ' ניחא גם אם נעמיד את "לא יאכל" לגבי בן פקועה, עדין יש לאסור בהמה שנשחטה מהיתור של "את בשרו". הגור אריה מעיר על תוס' שלא יישבו את התרוץ הראשון של הגמ', וגם לתרוץ השני יש לשאול- גם בבן פקועה ניתן לומר שעשאו כעין בשר כששחטו, כי הוא מותר באכילה כאילו נשחט. [לא הבנתי קושייתו, לכאורה כוונתם שיותר פשוט לאסור באכילה כאשר נעשה בשור דין סקילה, ולכן אם היה כתוב רק "לא יאכל" הייתי אומר שאין מקור לאסור כשקדם ושחט, ואת "לא יאכל" אמנם אין להעמיד בסתם בהמה שנסקלה כי אז היא נבלה ופשיטא שאסורה באכילה, אבל יש להעמיד בבן פקועה שאינו חייב שחיטה. אם אכן קדם ושחטו ועשאו כעין בשר, אין הבדל בין בן פקועה לכל שור, ואיסורם נלמד מהיתור של "את בשרו".]