כאן כתוב 'בנים, שילשים, ריבעים', וכך כתוב גם במרגלים (במדבר 14:18), וקשה שבי"ג מידות של רחמים כתוב (שמות 34:7) "על בנים ועל בני בנים, על שילשים ועל ריבעים"?
אבן עזרא: בני בנים נקראים בנים ויש להבין זאת מ'שילשים וריבעים'. 1
רמב"ן: "בנים" הם הדור השני, ו"שילשים" הם הנכדים 2 , ומה שכתוב בי"ג מידות "בני בנים" ממשיך הכתוב לפרש שהם "שילשים וריבעים".
מהר"ל, תפארת ישראל (פל"ח עמ' קט"ז, ד"ה לא תעשה): כוונת הפסוק כאן- פוקד עוון אבות על בנים, ועד כמה? על שילשים וריבעים. 3 בפרשת י"ג מידות נאמר "אני אעביר כל טובי על פניך" ולכן הזכיר את כולם. 4
לכאורה כוונתו לתרץ הסתירה מי"ג מידות, וכוונתו שעל כרחך בנים כולל נכדים שהם הדור השני, ולכן ממשיך הכתוב ל"שילשים".
לשיטתו סופרים גם את החוטא עצמו במנין הדורות, ולכן "בני בנים" שבי"ג מידות, הם "שילשים" הכתובים כאן.
לכאורה כוונתו ש"בנים" לא מורה דוקא על דור ראשון, אלא על כל צאצאיו. והנה, מדבריו כאן עולה כאבן עזרא ששילשים אינם בני בנים, אך בנתיבות עולם (נתיב התשובה פ"ו לקראת סופו, עמ' קס"ה, ד"ה ואמר ברית) נקט המהר"ל כשיטת הרמב"ן ששילשים הם הנכדים, וכן נראה בנתיב התורה (המובא בשאלה הבאה), וצ"ע.
יש להעיר שכאן לא מדובר על מידת הטבה אלא על מידת פורענות- "פוקד עוון אבות"? דן בזה המהר"ל בנתיב התשובה המוזכר להלן שאלה 6.
למה ה' נפרע עד 4 דורות?
מהר"ל, תפארת ישראל (פל"ח עמ' קט"ז, ד"ה לא תעשה): ראוי לפקוד את החטא על אותם בנים שהם בעולם עם החוטא, ואדם ראוי להוליד כשהוא בן 14, דור שני כשהוא בן 28, ודור רביעי כשהוא בן 56. אך בדור חמישי הוא יהיה בן 70 וכבר כלו שנותיו, ולכן הדור החמישי לא ראוי להיות איתו בעולמו.
מהר"ל, תפארת ישראל (פל"ח עמ' קט"ז, ד"ה לא תעשה): כאשר הרשע חוטא, הוא סר מהיושר ויוצא החוצה להדבק ברע, ואז דבק הוא וזרעו בחיצוניות 1 וזה נמשך עד 4 דורות, כי החוץ מתחלק ל-4 צדדים. 2 .
מהר"ל, נתיבות עולם (נתיב התורה סוף פי"ז עמ' ע"ד): בנו ובן בנו ובן בן בנו נחשבים כדור אחד, אבל יותר מארבע דורות אינו שייך אליו. 3
אף שמקומם בפנימיות האדם, כמו זרעי הפרי שנמצאים בפנימיות הפרי.
כלומר- הצדיק הולך ביושר ואינו יוצא לקצוות, אך החטא יוצא אל הקצה [-במקום ללכת ישר הוא נוטה אחר מידות שונות לימין או לשמאל- לחסד או לדין מקולקלים], וגם זרעו במקום להיות פנימי נהיה חיצוני, והחוץ יש לו 4 צדדים. לכן קלקול החטא נמשך עד 4 דורות. ע"ע בפסוק הבא למה החסד נשמר לאלפים דורות.
ודימה זאת לדברי חז"ל שבת לוט הבכירה הקדימה את הצעירה בלילה אחד, ובזכות זאת קידמתה 4 דורות למלכות בישראל, כי 4 דורות זו הקדמה גמורה שהרי עד 3 דורות יש חיבור בין הדורות כפי שרואים כאן. אולי דימה זאת לדין לבוד שעד 3 נחשב לחיבור.
מה משמעות הדבר שה' פוקד עוון האב על הבן?
אבן עזרא: ה' מאריך לרשע- אולי יוליד בן צדיק, אך אם הלך הבן בדרכי אביו, וכן הנכד, אז לא יאריך אפו לדור הרביעי, ובו יאבד זכר כולם. 1
רמב"ן: את העוון שעשה האב, פוקד ה' על הבנים ומכריתם. ואם לא נשלמה סאתו, 2 אז יפקוד ה' את העונש על הנכדים, 3 ולפעמים על הרבעים- כשרק אז נתמלאה סאתם. אך הדור החמישי לא יענש בעוון אביהם הראשון. 4
מהר"ל, תפארת ישראל (פמ"ג עמ' קל"ג): ה' פוקד עוון האב על הבן, ואם הוא רשע גדול, אזי פוקד גם את הנכד, ולפעמים על רבעים וכל שכן שיפקוד את הדורות שלפניו ואותו עצמו. 5
רמב"ן: לדבריו יפקוד ה' את העוון רק על הדור הרביעי, וא"כ היה צריך לכתוב 'פוקד עוון אבות ובנים ושלשים על רבעים'? ועוד- הפקידה (-זכירת החטא) נאמרה כאן כלפי כל הדורות בשווה, ולא כתוב שהדור הרביעי נענש?
והוכיח הרמב"ן כדבריו ממה שלמדו מכאן חז"ל שגדולה מידה טובה ממידת פורענות פי 500, ולפי האבן עזרא אין כאן מידת פורענות [אלא מידת ארך אפיים שלא להעניש את הרשע כי אולי יוליד בין צדיק שיכפר].
המהר"ל (תפארת ישראל פמ"ג עמ' קל"ג) הקשה מהדברות השניות (דברים 5:9)- "על בנים ועל שילשים" בוי"ו החיבור, ולפי הרמב"ן רק דור אחד נענש. אכן, הרמב"ן כתב שיש לפרש 'או על שילשים'. ע"ע לקמן 20:12:9:1.
כפי שכתוב כאן, כך כתוב לקמן בי"ג מידות של רחמים (שמות 34:7), והשאלה היא האם שם זה חלק ממידות הרחמים או מידת פורענות כדברי הרמב"ן כאן. המהר"ל בנתיבות עולם (נתיב התשובה פ"ו עמ' קס"ה, ד"ה ומה שזכר) נראה שחילק בין הפרשיות- כאן כתוב "פוקד עוון אבות...לשֹנאי", ובי"ג מידות לא כתוב 'לשֹנאי', כי כאן מדובר על מידת פורענות (כרמב"ן) ושם על מידת רחמים (כאבן עזרא), עיי"ש.
ובכך זה מקביל ל"עושה חסד לאלפים"- פורענות שנמשכת לדורות לעומת חסד שנמשך לדורות.
שאלות על רש"י
רש"י: מקנא ליפרע ואינו עובר על מדתו למחול: למה כך היא המידה?
מהר"ל, תפארת ישראל (פל"ח עמ' קט"ז, ד"ה לא תעשה): כשם שאישה שמתחברת אל אחר נאמר בה "וקנא את אשתו", כך כאשר אדם עושה שניוּת אל ה', נאמר בו לשון קנאה. 1
כעי"ז כתב גם הרמב"ן בפסוק ג שנאמרה קנאה כלפי מעלה רק כשישראל עובדים ע"ז. ודברי המהר"ל כאן הם המשך לדבריו לעיל (פסוק ג שאלה 8) שהעבודה זרה עניינה התחברות לכוחות החיצוניים שבבריאה, ולכן זו שניוּת, וכפי שנתבאר עוד שם בשאלה 9 שהאלילים נקראו "אלוהים אחרים", ולכן יש לדמות זאת לאשה המנאפת. (ועי' במהר"ל בחידושי אגדות, ח"ב עמ' קלו, ד"ה וכן אם הוא ברזל, קידושין דף ל ב.)
רש"י: לשֹנאי...כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם: מנין דרשו זאת?
גור אריה: אם לא כן, כבר כתוב (דברים 24:16) "לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות".
רש"י: כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם: מה בכך, והרי "איש בחטאו יומתו"?
גור אריה: הבן הוא ענף האב, ולכן כשאוחז מעשה אבותיו- נחשב כחלק מהאב. רק כשאינו אוחז במעשה אבותיו הוא נפרד משורשו, ולא יענש בחטא אבותיו. 1
ועי' במהר"ל בתפארת ישראל (סוף פל"ח עמ' קי"ז) שכשהבן צדיק, אף שהנכד רשע, יש הבדל בין הסב לנכד והם לא מתאחדים. ואמרו חז"ל שמשה שמח כששמע זאת כי אין בישראל קוצץ בן קוצץ, כלומר- ישראל בעצמותם הם טובים, ולכן לא נמצא אצלם רשע בן רשע.
