וכל זה אפי' בעשיית הדמות לבד- אף שלא על מנת לעובדו. ועי' בהמשך דבריו שיש כאן איסור גם למי שעובד לצורה.

לענ"ד כוונתו שלאדם אין תפיסת יד בברואים העליונים (וכן באדם שנברא בצלם אלוקים) ולכן עצם עשיית הדמויות הללו היא יציאה של האדם אל מקומות שלא שייכים לו. והנה, בפשטות עבודה זרה נקראת כך כי אע"פ שעובדים לה היא נותרת זרה, אך במהר"ל כאן הדגש שעשיית הצורות הללו יש בה זרות, ומכאן שהזרות היא עצם האיסור, ובמילים אחרות- העובד עבודה זרה לא עושה זאת למרות שהיא זרה לו, אלא בגלל הזרות שלה. הדברים מפורשים במהר"ל בחידושי אגדות (ח"ג עמ' קסה, ד"ה אבל במתניתא, סנהדרין דף סד א): "העבודה זרה...יוצא מכלל סדר המציאות, ולכך נקרא עבודה זרה...שנקראת אלוהים אחרים, שהם אחרים לעובדיהם". (כעי"ז בנצח ישראל פי"ב עמ' ע"ה.) למדנו לכאורה שעבודה זרה עניינה קשר אל העליונים לא בדרך של חיבור וקירבה, אלא של זרות וריחוק.

ידועים דברי הכוזרי (א, ע"ז-ע"ט) שאדם העושה מעשים הנראים טובים בעיניו מבלי שנצטווה עליהם, הוא ככסיל הנכנס לחדר התרופות ומחלק תרופות מבלי שתקדם לו ידיעה בחכמת הרפואה, ומתוך כך המית אנשים רבים כי לא התרופה מועילה אלא עצת הרופא, וכתב שזהו שורש האמונה ושורש המרי (כלומר- לא די לעשות מעשים טובים כשלעצמם, אלא צריך לעשות זאת בציווי ה'), והמשיך שם (אות צ"ז) שבזה חטאו ישראל בעשיית העגל- לא חשבו להכחיש שה' הוא שהוציאם ממצרים, אלא רצו לעשות צורה מוחשית ליחס אליה את הענין האלוקי, וחטאם היה שעשו צורה מבלי שנצטוו. נראה שהמהר"ל כאן מוסיף עומק שעבודה זרה עניינה החפץ לעבוד מתוך זרות וריחוק (כמבואר בהערה לשאלה הקודמת) וזה שייך רק כאשר אדם עובד מבלי שציווהו ה', אך כשעושה על פי ציווי ה' זה עצמו סדר העבודה. אמנם, המהר"ל רומז שאין כאן זרות מפני ש"מקדש ה' כוננו ידיך" נמצא שהמקדש הוא מעשה ה', ולכן אין זרות בעשיית הכרובים, וצריך ביאור בזה. אולי המכוון שעשיית צורה עניינה עשיית ממוצע שיקשר בין האדם לבורא תוך כדי שמירת מרחק, וזוהי עבודה זרה האסורה לנו. אך המקדש הוא מקום החיבור בינינו לבינו יתברך, עד כדי שמעשי ידינו נקראים מעשי ה'- אין כאן חציצה ולכן אין כאן ריחוק ועבודה זרה.