מה סדר הפרשה, ומה מקומם כאן של הקולות, הברקים, הענן והשופר?
מהר"ל, דרוש על התורה (עמ' ל, ד"ה ואמר שוב ויהי): תחילה הזהירם משה שלא יקשה עליהם קבלת התורה 1 , אח"כ באיזה צד יקימוה שלא יבאו לידי חטא 2 , ואח"כ שאם יחטאו יקבלו את העונשים באהבה 3 , עתה אמר שהחכמה שמקבל האדם, נוחה להאבד. ויראת חטא היא יסוד לתורה שבלעדיה הבנין נופל ובטל לגמרי, ולכן יראת ה' היא התכלית והשמירה. לכן הקדים ה' קולות וברקים וענן כבד כדי שיקנו יראת שמים.
מה ענין שלושת הדברים- קולות, ברקים וענן כבד? ומה ענין קול השופר?
מהר"ל, תפארת ישראל (פ"ל בתחילתו, עמ' פח): התורה היא שינוי כי היא שכל נבדל שבא לעולם הגשמי, והדרך היא שמשינוי ימשך שינוי. 1 ומפני שהתורה דבריה מחוייבים ומוכרחים 2 היא באה בחוזק, ולכן באו עמה קולות וברקים, והם כנגד 4 יסודות 3 - קולות כנגד הרוח, ברקים כנגד האש, ענן כנגד המים, ואילו כנגד יסוד הארץ לא היה שינוי כי התורה באה מהעליונים לתחתונים. שלושת היסודות הללו יצאו יחד אל הפועל ע"י קול השופר, כי זה ענין השופר- להוציא קולות אל הפועל. 4
מהר"ל, דרוש על התורה (עמ' לב, ד"ה ולפיכך אמר): 5 על האדם לירא מה' שבידו להפרע מהחוטאים, וזה בשלושה דרכים- קולות- לפעמים מירא את החוטאים בלי עונש פעיל. ברקים- בעונש פעיל ופורענות כאש השורפת. ענן כבד- לפעמים ה' מחריב ושוטף לגמרי עד שלא נשאר שריד. אח"כ היה קול שופר, שלא תאמר יותר טוב שלא לקבל תורה כי אין אדם צדיק בארץ, לכן בא קול השופר המעורר לתשובה. 6
מהר"ל, דרוש על התורה (עמ' לד, ד"ה ובחגיגה): קשה לקנות את התורה כי היא שכל נבדל, וצריך לזה עמל גדול הבא ממידת האהבה, ובנוסף התורה קלה להאבד, ולזה צריך מידת היראה שיירא מלאבדה. לכן הקולות כאן רומזים ליראה הנצרכת קודם לכל, הברקים להודיע שהתורה היא קלת הסרה ונח לאבדה כברק- ולכן צריך להיות ירא מלאבדה. הענן כי גוף האדם נמשל כענן כבד- הפך הברק, ללמד שקשה לקנות דברי תורה, ועל זה בא קול השופר- לחבר את האדם אל ה' באהבה, ויקנה את התורה באהבה ויראה.
כלומר- התורה איננה חלק מסדר העולם החומרי, ולכן הופעתה בעולם משדדת מערכות, כפי שהביא המהר"ל שם שבשעת מתן תורה אחזה רעדה במלכי אומות העולם עד שחשבו שמבול בא לעולם.
הקדמונים מנו 4 יסודות שמהרכבתם ומיזוגם הושתתה הבריאה- אש, רוח, מים ועפר. כמבואר בדברי המהר"ל כאן, שלושת היסודות הראשונים הם עליונים, ויסוד העפר הוא התחתון, וע"ע במה שכתב בדרך חיים (פ"א מ"ב, עמ' כט, ד"ה והפירושים) ובבאר הגולה (באר ה' עמ' פט). כעין דבריו אלו כתב המהר"ל גם בדרוש על התורה (עמ' לב, ד"ה ולפיכך אמר) שעל ידי התורה ירדו העליונים למטה והתחתונים עלו למעלה ונעשו אחד (כי התורה שהיא מהעליונים ירדה לתחתונים), ולכן משה עלה אל האלוקים וה' ירד על הר סיני. משום כך באו שלושת היסודות מהעליונים אל הארץ שהיא היסוד התחתון. קול השופר עניינו לקבץ ולאסוף אליו יתברך את האדם שהיה מרוחק ממנו, והאדם בארץ נברא מיסוד העפר, וכך התחברו עליונים ותחתונים.
אולי פרוש הדברים שהרוח נכנסת אל השופר החומרי וביציאתה היא משמיעה קול גדול, וזה יציאתה אל הפועל. משמעות דבריו שהיציאה אל הפועל ע"י השופר היא ענין היסוד הרביעי- העפר, ואולי הכוונה שהאדמה עניינה צמיחה- היא בכח ועומדת לצאת אל הפועל (כפי שהאריך המהר"ל בתפארת ישראל פ"ג), וזה נעשה במתן תורה על ידי שלושת היסודות העליונים הפועלים בה. ע"ע במהר"ל בחידושי אגדות (ח"א עמ' צט ד"ה אתיא, ר"ה דף יא ב) שהשופר מורה על גאולה, ועי' בתפארת ישראל כאן הוצאת מכון ירושלים בהערת הרב הרטמן, מס' 33.
דבריו אלו הם המשך לדבריו בשאלה הקודמת שענין הקולות והברקים היה כדי ליַרֵא את העם ובכך תתקיים התורה בידם.
והמשיך המהר"ל (שם עמ' לד, ד"ה והנה) ששני הטעמים כאן הם הכתובים אחרי מתן תורה (שמות 20:17)- "בעבור נסות אתכם...ובעבור תהיה יראתו על פניכם", כלומר לרומם אתכם כדי לחבר אתכם לעליונים, ובעבור שתקדם היראה לתורה. (ועיי"ש שהחיבור הוא אהבה, נמצא שקנו אהבת ה' ויראתו.)
בגמ' (ברכות דף ו ב) מנו חמשה קולות במתן תורה ("קולות וברקים...וקול שופר", ולקמן, 19:19- "קול השופר...יעננו בקול"), וצריך ביאור מה משמעות הדברים?
מה היה סדר יציאת הקול במתן תורה?
מהר"ל, תפארת ישראל (פל"א בתחילתו, עמ' צא): דבר ה' היה קול אחד שהתחלק לשבעים כי מאת ה' שהוא אחד יבא הריבוי 1 , ומספר 7 הוא תמיד ריבוי 2 , ו-70 הוא ריבוי שמתאחד. 3
מהר"ל, תפארת ישראל (פל"א עמ' צא, ד"ה ובמדרש): מהמדרש מבואר שבתחילה שמעו את קול ה' מששת הצדדים (4 רוחות, ומעלה ומטה), אח"כ התחלק הקול לשבעה ואח"כ לשבעים לשון. כי בתחילה שמעו רק קול בלי חיתוך של דיבור ועל אותה שעה נאמר "והחכמה מאין תמצא" מפני שהתורה היא שכל עליון שאין לה מקום מוגבל כלל, ולכן היה הקול חוזר בכל העולם. אח"כ נהפך הקול לשבעה 4 ועדין אמרו "ואיה מקום בינה", עד שנהפך לשבעים, ואז האומות נפשם יוצאת, ואילו ישראל לא ניזוקים, והבינו הדיבור והלשון. 5
עניין זה נתבאר באריכות בנצח ישראל (פ"ג, עמ' טו) לשלול את דעת הפילוסופים שהריבוי שבבריאה מורה שהם לא באו משורש אחד- אלא אדרבא, הריבוי שמתאחד מורה על שורש אחד לכל, ועיי"ש בנצח ישראל פ"י, עמ' ס', ובגבורות ה' פ"ס, עמ' רסד, ועי' לעיל, שמות 12:3:4:2 בהערות.
כמו "בדרך אחד יצאו אליך ובשבעה דרכים ינוסו" (דברים 28:7).
כלומר- כל עשר הוא צירוף של פרטים ליחידה אחת.
תפארת ישראל (פס"ו עמ' רד, ד"ה ועוד יש לבאר)- כנגד ששת הצדדים והאמצע.
למה כאן כתוב 'קלת...וקל שופר' חסרים, ולקמן (שמות 20:15)- "רואים את הקולות...ואת קול השופר" שניהם מלאים? ובדברים (5:19) כתוב "קול גדול" ולא 'קולות' ככתוב כאן?
מהר"ל, דרוש על התורה (עמ' לד, ד"ה ובחגיגה): יש בפרשה שבעה קולות 1 כי בכל מקום מספר שבע הוא ריבוי, וה' השפיע לישראל תורה בריבוי, אך במשך הדורות היא מתמעטת עד שנשאר רק קול אחד. אבל בפרשת ואתחנן כתוב (דברים 5:19) "ולא יסף" ללמדך שעל אף ההתמעטות- אותו קול לא פסק 2 . והנה, כל הדורות היו במעמד הר סיני, 3 כלפי הדורות הראשונים שהיה שכלם גובר על גופם, אמרו אצלינו "קֹלֹת וברקים...וקֹל שופר" חסר וי"ו, שדי להם בהערה קטנה ולא היה צריך להשמיע להם קולות מלאים בחוזק וכח. גם ריבוי הקבלה היה להם, ולכן יש כאן שבעה קולות 4 . כלפי הדורות האחרונים כתוב (לקמ' שמות 20:15) "קולות...וקול שופר" מלא, כי לא היה לבם פתוח כל כך, והיה צריך להשמיע להם קול כראוי- מבלי לפחות, אך גם הם זכו לריבוי של "קולות". אבל "קול גדול" הוא כנגד דורות שלבם כנקב המחט שזקוקים לקול גדול כי הגוף גובר על השכל, ואין להם ריבוי תורה, לכן זה "קול" ולא קולות, אך "ולא יסף" קול זה לא יפסק כי ה' משפיע תמיד תורה לישראל.
עי' בגמ' בברכות (דף ו ב) על הקולות שהיו במתן תורה, ובילקוט שמעוני (תהלים רמז תשט) כתוב- כנגד שבעה קולות שבמתן תורה- ויהי קולות וברקים, וקול שופר, ויהי קול השופר, והאלוקים יעננו בקול [כל אלה בפרק שלנו], וכל העם רואים את הקולות, ואת קול השופר [שמות 20:15], ויענו כל העם קול אחד [שמות 24:3]. ע"ע לקמן בהערה השלישית.
כלשון התרגום שם.
בגמ' (עירובין דף נג א)- אמר רבי יוחנן, לבן של ראשונים כפתחו של אולם, ושל אחרונים כפתחו של היכל, ואנו כמלא נקב מחט סידקית. ופירש כאן המהר"ל שיש בני אדם ששכלם גובר על גופם עד שגם הגוף פתוח ומוכן אל התורה לגמרי, ולכן אמרו שלבם כפתחו של היכל- כי פתח הוא עד עשר אמות ואילו פתח האולם היה עשרים אמה, נמצא שיש להם שני פתחים. יש שאין שכלם גובר על גופם, אבל השכל עצמו פתוח כראוי, ולכן אמרו שלבם כפתח ההיכל שהוא עשר אמות. ויש גסים וגופניים שגופם גובר על שכלם עד שאיננו ראוי לקבל את התורה כראוי, ועליהם אמרו שהם כמלא מחט סדקית- הנקב הקטן ביותר שבלעדיו אי אפשר להחשב לאדם כלל. על כך נסובים המשך דבריו כדלהלן.
יש להקשות שבפרשתנו אין שבעה קולות אלא בצירוף הפרשות הבאות כפי שהובא לעיל מהילקוט? אולי כוונתו שהדורות הראשונים קולטים את כל הקולות- גם החסרים והחלשים, ואילו הדורות המאוחרים יותר קולטים רק את הקולות החזקים, ולכן הם כבר לא שומעים את שבעת הקולות שהיו בסיני. אמנם, יש להקשות לדבריו שגם כאן כתוב בפסוק יט- "קול השפר", מלא.
