המהר"ל מדמה שם את יחס ישראל כלפי מצרים ליחס הרוכב כלפי החמור, ואולי הכוונה למה שכתב בגבורות ה' (פ"ד, עמ' כח ואילך) שהמצרים עניינם 'חומר' ולכן הם היו פרוצים בערוה, ואילו ישראל פרושים מהחומר וגדורים בערוה ועניינם 'צורה' (כלומר- בחומר נמצא הפוטנציאל חסר המימוש, והצורה היא המוציאה אותו מהכח אל הפועל, ונותנת בו צורה מסויימת ומחייבת). והוסיף שם שקודם שהגיעו ישראל לשלמותם הם השתעבדו למצרים כי צורה שאיננה שלמה אין לה את מעלת הצורה, וכאילו אין להם מציאות. אך כאשר נשלמה צורתם של ישראל הם יצאו לחירות, ומובן לפי"ז שאז ראוי היה שהצורה תשלוט בחומר ולכן נמשלו אז המצרים לחמור וישראל לרוכב.

מבואר במהר"ל בנתיבות עולם (ח"א עמ' עז, תחילת נתיב העבודה) ש'מה שקנה עבד קנה רבו' הוא ביטוי עמוק של העבדות יותר מעשיית מלאכה לרבו, (ועיי"ש שזה ענין הקרבנות שנקראו 'עבודה'- למסור את ממונינו לה'), כי זה מורה שהוא מוסר את עצמו לרבו, ולכאורה הכוונה שבכך האישיות שלו בטלה לאדון שהרי ידו כיד אדונו. לפי"ז מוסברים היטב דבריו כאן אודות החשיבות של נטילת ממון מצרים.