מה ענין המצה? ולמה היא נקראת (דברים 16:3) "לחם עוני", והרי היא יכולה להיות מצה נאה?
מהר"ל, גבורות ה' (פנ"א בתחילתו, עמ' ריח): 1 יש מפרשים שכשם שהעני נמוך, כך המצה נמוכה 2 , ויש מפרשים שמצה קשה לעיכול ולכן זה מאכלו של עני כדי שיתעכב האוכל במעיו.
מהר"ל, גבורות ה' (פנ"א, עמ' ריט): 'מצה עשירה' יש בה תוספת של שמן ודבש, ו"לחם עוני" הוא הפכו, כי העני אין לו ממון- רק עצמו וגופו, וכך עיסת המצה יש בה רק לחם ומים. ועיסת חמץ יש בה תוספת יותר ממצה עשירה, כי החימוץ הוא [תוספת] בגוף העיסה. 3 והעניות והחירות ענין אחד, כי ענין הגאולה שאין לו צירוף לזולתו- בשונה מהעבד המצורף אל אדונו, וכן העשיר יש לו צרוף אל קנינו, ולכן בעניות יש גאולה. והלחם לא מורה על האדם העני אלא על עצם היציאה 4 שענינה הפסקת הצירוף. 5
מהר"ל, גבורות ה' (פנ"א, עמ' ריט, ד"ה ועוד תדע): לעני אין דבר, וזה ענין הפשיטות- כאשר דבר עומד בעצמו, ובעולמינו שהוא עולם המורכבים יש בכך חסרון 6 , אבל בעולם הפשוט זוהי מעלה, והגאולה הייתה מצד עולם העליון הפשוט. לכן נצטוו על המצה שהיא עצם פשוט- בלי תוספת. 7
מהר"ל, גבורות ה' (פ"ס, עמ' רסה, ד"ה ועוד יש): הגאולה הייתה במהירות כי היא נעשתה בחוזק יד, ולכן נאסר החמץ הנעשה בעיכוב זמן, וניצטונו לאכול מצה בליל היציאה. 8
יש קושי במצות המצה עליה דן המהר"ל- בתורה (דברים 16:2) כתוב לאכול מצה זכר לחפזון היציאה, משמע שהמצה היא זכר לחירות, אך הפסוק שם קורה למצה "לחם עוני" וזה לכאורה מורה על זמן השיעבוד? כך גם לכאורה אומרים בהגדה של פסח- 'הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים' משמע שזה זכר לשיעבוד? ואכן לשני הפרושים כאן המצה היא זכר לשיעבוד, וכעי"ז ברמב"ן שם (דברים 16:2) שהמצה היא זכר לעוני השיעבוד וזכר לחפזון של היציאה (הובאו דבריו במהר"ל שם עמ' רכא, ד"ה והרמב"ן). אך המהר"ל מקשה על שיטה זו שאין עניות במקום עשירות [כלומר- אי אפשר לרמוז באותו הדבר גם את השיעבוד וגם את החירות]? וכמו כן לא מצאנו בשום מקום שאכלו מצה בשעת השיעבוד? ולכן דעת המהר"ל שהמצה היא רק זכר לחירות וכפי שיבואר, וכן הובאה דעתו לעיל (12:8:4:1 ואילך) לגבי היחס של מצה לפסח ומרור.
כי היא לא תפחה.
ע"ע לקמן 12:15:23:1 אודות החסרון של החמץ והשאור.
כלומר- ברור שהאדם העני איננו שייך לחירות יותר מהעשיר, אבל העוני שייך לחירות יותר מהעושר, כי עניין החירות להיות בלתי תלוי בדברים אחרים, והעשיר תלוי בקנייניו.
והוסיף המהר"ל שלכן נגאלו בחודש הראשון, כי החודש השני מצטרף אל החודש הראשון, ואילו החודש הראשון אין לו צירוף. לפי"ז ביאר המהר"ל את הפסוק בדברים (16:2) המובא לעיל- "לחם עוני...כי בחיפזון יצאת"- בלי משך זמן ובלי צירוף. לשיטתו כתב המהר"ל (שם עמ' רכא) שבהגדה היה ראוי לומר 'די אכלו אבהתנא בצאתם ממצרים', עיי"ש מה שביאר. ע"ע לעיל 12:11:4:3 לגבי החפזון שביציאת מצרים.
'פשוט' הוא הפך ה'הרכבה', וכל דבר בעולם מורכב מחומר וצורה שחלה בו (כדוגמת צורת הסכין החלה במתכת)- שהרי אין חומר שאין לו צורה, לכן העולם שלנו מורכב ואילו העולם העליון שאיננו גשמי הוא פשוט- צורה בלי חומר. ע"ע במהר"ל שם (פ"ס עמ' רסה) שהמורכב משועבד כי שני חלקיו פועלים ומתפעלים, ונ"ל כוונת דבריו שלא רק הצורה פועלת בחומר ומשעבדת אותה, אלא גם להפך- הצורה תלויה בחומר ולכן במידה מסויימת היא נפעלת על ידי החומר ומשועבדת לה.
וזה ענין החיפזון, כי משך הזמן נצרך בדברים טבעיים- לא במה שבא מהעולם העליון. וע"ע 12:15:23:1 אודות החומריות של החמץ.
ולכן אומרים בהגדה של פסח- מצה זו על שום שלא הספיק בצק אבותינו להחמיץ, כי זה מורה על חוזק ומהירות הגאולה. ע"ע בענין זה לעיל 12:11:4:4, ועי' לקמן 12:17:3:1 על כך שהמצה נעשית בלי שיהוי זמן. ע"ע במהר"ל (שם פנ"א עמ' רכ, ד"ה ואמרו ז"ל) כיצד דרשו חז"ל דברים נוספים מ"לחם עוני", ובפ"ס (עמ' רסו) הביא עוד שיש בחז"ל ש'לחם עוני' הוא מלשון עינוי, אך המהר"ל שם מפרש שזה לא סותר לכל מה שנתבאר, עיי"ש.
כיצד מורה המצה על הגאולה, והרי אכלו את המצה בלילה- קודם שנגאלו?
רמב"ן (במהר"ל עמ' רכ): גלוי היה לפני ה' שעתידים לצאת בחיפזון ולא יספיק בצקם להחמיץ, ולכן עוד קודם לכן ציווה לאכול מצה בליל פסח. 1
מהר"ל, גבורות ה' (פל"ו עמ' קלד, ד"ה ואכלו): המצה בעצמותה מורה על חירות כשם שהמרור מורה על שיעבוד, כי האדם מתפעל על ידי המרירות כמו על ידי השיעבוד. ואילו המצה אין בה טעם והאדם לא מתפעל ממנה- וזה ענין החירות. 2
מהר"ל, גבורות ה' (פל"ו, עמ' קלד, ד"ה ועוד): יציאת מצרים הייתה על ידי ה' בעצמו ולא על ידי כח אחר 3 , ולכן יצאו במדרגה שהיא למעלה מהזמן 4 , ולכן נצטוו על המצה שהווייתה בלא זמן. 5
כך מביא המהר"ל מהרמב"ן, וצ"ע שהרמב"ן לקמן (12:39) לא פירש כך, אמנם כך הביא הרא"ם מרבינו ישעיה, הובאו הדברים לקמן 12:39:2:1 ואילך.
כלומר- החירות היא כאשר אדם אדון לעצמו ולא מופעל על ידי אחרים. לכן המצה מורה על חירות והמרור על שיעבוד. נראה להוסיף שטעם שאיננו מר אין בו שיעבוד כי האדם חפץ בטעם הזה ולכן לא נחשב שהוא 'נפעל' על ידי האוכל, אך מרור אין האדם חפץ בטעמו, ולכן הוא משועבד לו במה שהוא נפעל ממנו. בדבריו כאן בא המהר"ל לפרש למה הפסח נאכל על מצה ומרור- כי המרור מורה על שיעבוד והמצה על חירות, הובאו דבריו לעיל 12:8:4:1. ודבריו כאן הם כשיטתו בשאלה הקודמת שהמצה איננה זכר לעוני השיעבוד אלא רק זכר לגאולה.
כפי שכתב רש"י לעיל 12:12, ועי' מה שנתבאר בזה לעיל 12:12:13:1 ואילך. ונראה שעיקר התרוץ כאן הוא כתרוץ הקודם- המצה בעצמותה ומהותה יש בה ענין של חירות, לא רק מפני הזכרון שלא הספיק בצקם להחמיץ, ולכן אכלו אותה כבר בלילה הראשון.
כי הזמן קשור לחומר כפי שכתב המהר"ל בגבורות ה' (פמ"ו בתחילתו) שהזמן מתייחס אל הגשם ותלוי בו, עיי"ש, ועי' לעיל 12:11:4:3**.
ובכך ביאר המהר"ל שם את נוסח ההגדה- שלא הספיק בצקם שהחמיץ מפני שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים, עיי"ש.
מאחר שיום היציאה הוא אחד, למה הפסח הוא שבעה ימים?
מהר"ל, גבורות ה' (פל"ז, עמ' קלח, ד"ה והיה היום): תכלית היציאה הייתה כשעברו את הים ביום השביעי.
מאחר שהפסח הוא שבעה ימים, למה נצטוו לאכול מצה רק בראשון? ולמה בכל אופן אסורים באכילת חמץ?
מהר"ל, גבורות ה' (פל"ז, עמ' קלח, ד"ה והיה היום): המצה מורה על חירות, והיציאה לחירות הייתה בליל ט"ו ניסן. 1 אך אין לאכול חמץ בשבעת הימים כי היציאה נמשכה בכל הימים הללו.
מהר"ל, גבורות ה' (נדפ' בסוף הגדה של פסח, עמ' קצז, ד"ה וזה שאמרו): ביעור החמץ הוא כנגד ביעור היצר הרע, וזמנו אחר חצות- כשהשמש נוטה לערוב. 2 אחרי שכבש את יצרו, החמץ אסור עוד 7 ימים 3 להורות שעליו להשאר תמיד בלי חטא. 4
כי היציאה הסתיימה בקריעת ים סוף כמבואר בשאלה הקודמת.
כמבואר לעיל 12:15:14:1 שאת היצר הגופני אפשר לבטל רק על ידי זכירת המות וזה ענין הלילה.
שזה מחזור זמן שלם.
ואת ביעור החמץ שהוא סילוק היצר לא עושים ביו"ט כי יש קושי בכבישת היצר, אבל אחר שכבש את יצרו אינו חוזר וניעור, ולכן יש לו ימי חג ללא צער.
למה פסח ראשון הוא בן שבעה ימים ופסח שני בן יום אחד?
מהר"ל, גבורות ה' (פל"ח, עמ' קמג, ד"ה אמנם פסח): פסח ראשון הוא מצד האומה הכללית ופסח שני מצד האדם הפרטי, לכן פסח ראשון שבעה כי זהו מספר כללי, ואילו פסח שני רק יום אחד פרטי. 1
עיי"ש עוד לגבי השינויים בין פסח ראשון לפסח שני.
למה פסח ראשון הוא בחודש הראשון ופסח שני בחודש השני?
מהר"ל, גבורות ה' (פל"ח, עמ' קמג, ד"ה אמנם פסח): פסח ראשון הוא מצד האומה הכללית, ופסח שני מצד האדם הפרטי, ויש להקדים את העבודה הכללית לעבודה הפרטית. 1
בגמ' (פסחים ה א) דרשו שבזכות "ביום הראשון" זכו להכרית זרעו של עשיו שנאמר עליו "ויצא הראשון", וצריך ביאור מה הקשר בין זה לזה?
מהר"ל, נצח ישראל (פס"ב עמ' רכד, ד"ה ולכך): השאור הוא פסולת ואיננו ראוי לאכילה, וראשון של פסח הוא תחילת התהוות העולם- זמן האביב, ולכן זהו הזמן לבטל ולבער את השאור והחמץ, ולכן אז זוכים לבטל את עמלק שכולו פסולת. 1
עיי"ש עוד בביאור המשך דרשת חז"ל. ועוד האריך בזה המהר"ל בדרשה לשבת הגדול (נדפס בסוף הגדה של פסח, עמ' רל, ד"ה ובפרק קמא) וביאר למה ישראל הם מצה ויש להם קיום, ועשיו הוא חמץ וסופו שיתבטל, ושם מבואר עוד שהנקיות של המצה היא הופכית לפסולת של השאור.
מה ענין החמץ והשאור, ולמה הוא נאסר?
לעיל 12:2:5:1 נתבאר שניסן הוא החודש של חזרת החיים [-הפריחה החדשה] ולכן ראוי לו להיות נקי מההפסד של החמץ, וכן מבואר בשאלה הקודמת שהשאור הוא פסולת שאיננו ראוי לאכילה. וע"ע לעיל 12:15:16:2 שהמצה עניינה חרות לעומת החימוץ שעניינו שיעבוד 1 . ולקמן (12:17:3:1) מבואר שהעיכוב שבו נעשה החימוץ הוא ענין גשמי (וכעי"ז לעיל :3)12:15:16). ועוד לקמן (12:17:3:3) שהשאור מקביל אל הפסולת החומרית, ועי' לעיל 12:3:4:1 שאחר ביטול היצר בביעור החמץ, אפשר לשעבד את הגוף לעבודת ה' בקרבן פסח. ע"ע לעיל ( 2 12:8:4:3) אודות הגר ש'סורו רע' דהיינו ה'שאור שלו רע' לעומת אברהם שהיה נקי מהשאור ולכן אכל מצות. ולקמן (12:42:3:2) מבואר שהחמץ והשאור הם מצד שמאל, ומשם נמשכים המזיקים. 3
כי התלוי בזולתו הוא המשועבד, והחמץ הוא עיסה שזקוקה לתוספת.
ע"ע במהר"ל בדרשה לשבת הגדול (נדפס בסוף הגדה של פסח, עמ' רכ ד"ה ואח"כ פרשת) שיש חמץ בקרבן תודה ובשתי הלחם כי יש גם טוב בחמץ, ככתוב בחז"ל שבזכות היצר אדם נושא אשה ומוליד בנים, ובזכות היצר יש שכר על המצוות. ושם (עמ' רכג) הוסיף המהר"ל שהחמץ בתודה הוא כנגד התשובה וזביחת היצר, וזהו שאומרים במזמור לתודה "הוא עשנו" כנגד המצה- כי ה' ברא אותנו נקיים כמצה, "ולו אנחנו" כנגד החמץ- השיבה אל ה' אחרי החטא.
שאלות על רש"י
רש"י: שטיינ"א של ימים: מה כוונת רש"י ומה מקור דבריו?
גור אריה: לא כתוב 'שבעה ימים' אלא "שבעת"- בסמיכות, והכוונה ש'שבעה' מתייחס למספר הגופים הנמנים, ואילו "שבעת" פרושו- 'שבעת של ימים'. 1
כלומר- לא הגופים הנמנים אלא הכלל העולה מהם.
רש"י: למד על שביעי...שאינו חובה: לכאורה דקדקו זאת מלשון הכתוב- "ששת ימים תאכל" ולא שבעת, ואם כך- מהפסוק מוכח שהיום השביעי שונה משאר הימים, וכיצד חזרו ללמוד ממנו לשאר הימים?
גור אריה: כך דקדקו- אם אכילת מצה בשביעי חובה כמו בשאר הימים- לא יתכן שיכתוב "ששת ימים" ולא שבעת, אבל אם השביעי רשות, גם אם שאר הימים רשות, אפשר שיכתוב "ששת ימים" וישמיט את השביעי. 1
כלומר- לא יתכן שישמיט הכתוב מצוה, אבל אפשר שישמיט דבר רשות.
רש"י: למד על שביעי...שאינו חובה: לכאורה רש"י בפסחים (דף קכ א) פירש שדרשו זאת ממה שכתוב "ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת" ולא כתוב- 'וביום השביעי מצות תאכלו ועצרת'?
גור אריה: הדרשה היא כפי שכתוב כאן 1 , וכוונת רש"י בפסחים שאי אפשר לכתוב 'שבעת ימים מצות תאכלו, ובשביעי עצרת' כי לא הייתי יודע שהכוונה ליום השביעי של שבעת הימים האמורים 2 . (אך כשכתוב "ששת ימים...וביום השביעי" בודאי הכוונה ליום השביעי שאחר ששת הימים.) לכן כתב רש"י שהיה צריך לכתוב 'וביום השביעי תאכלו מצות ועצרת'.
רש"י: דבר שהיה בכלל וכו': רא"ם: 'דבר שיצא מן הכלל' פרושו שנכתב פעם אחת בתוך הכלל ופעם שניה מחוץ לכלל, ואילו כאן ה'שביעי' נכתב כאן בתוך הכלל, ובספר דברים הוא לא נזכר, נמצא שהיום השביעי לא יצא מהכלל?
רא"ם: הלימוד הוא לא מדיוק של "ששת ימים" ולא שבעה, אלא מלשון הכתוב- "ששת ימים תאכל מצות, וביום השביעי עצרת", ואם מצוה לאכול בשביעי, היה צריך לכתוב- 'וביום השביעי תאכל מצות ועצרת'. 1
גור אריה: גם מה שלא כתוב במפורש אלא משמע מדיוק [-"ששת ימים" ולא בשביעי], גם הוא נידון במידת 'דבר שהיה בכלל'. 2
עיי"ש מה מקומה של מידת 'ללמד על הכלל כולו יצא' כאן לפי דבריו, ועי' בגור אריה בשאלה הקודמת שחלק על הרא"ם.
הרא"ם והגור אריה נחלקו כאן האם ה'דבר שיצא מהכלל' צריך להיות כתוב במפורש מחוץ לכלל או שדי בזה שכך משמע מדקדוק הפסוק. אך הקשה הגור אריה שגם לתרוץ הרא"ם ה'שביעי' לא כתוב במפורש אלא יוצא מדקדוק הפסוק.
רש"י: לא ללמד על עצמו בלבד יצא: גם בלי מידת 'דבר שהיה בכלל' בהכרח פרוש הפסוק שלנו- 'שבעת ימים רשות לאכול מצות' שהרי מ"ששת ימים" דרשנו שביום השביעי המצה איננה חובה?
רא"ם: כאן בודאי הפרוש ש-7 ימים רשות לאכול מצה- ואסור לאכול חמץ, אך הפסוק של "ששת ימים" היה מתפרש שחובה לאכול מצה, אלמלא מידת 'דבר שהיה בכלל'. 1
גור אריה: אלמלא מידת 'דבר שהיה בכלל" הייתי אומר שכאן מוכח שחובה לאכול מצה שבעה ימים, 2 ואת הפסוק של "ששת ימים" הייתי נזקק לפרש באופן אחר.
רש"י: ללמד על הכלל כולו: למה יצא כאן ללמד על הכלל, והרי כשכלל באיסור ופרט בהיתר, אין הוא מלמד על הכלל?
רא"ם: 1 אין כאן כלל באיסור ופרט בהיתר, כי הפרט (היום השביעי) הוא רשות ואילו הכלל ("שבעת ימים") יש להסתפק האם הוא בא לחובה או לרשות, ומידת 'דבר שהיה בכלל' תלמד ש"שבעת ימים" נאמר לרשות ולא לחובה. 2
גור אריה: גם אם פרוש הפסוק שחובה לאכול מצה 7 ימים, אין כאן כלל באיסור ופרט בהיתר, אלא כלל במצוה ויש לדון כאן במידת 'ללמד על הכלל כולו יצא'.
דוגמא לדבר- נאמר כלל שהאוכל קודשים בטומאה, חייב כרת, ופרט הכתוב שהאוכל שלמים בטומאה חייב כרת, לכן זה יצא מהכלל ללמד על הכלל שדין זה נאמר רק בקדשי מזבח ולא בקדשי בדק הבית. לעומת זאת, אשת אח הייתה אסורה ככל העריות, והיא יצאה מהכלל להיתר במקום יבום, ואין לומדים ממנה לשאר עריות (להתיר לערוה להתייבם), כי הכלל באיסור (עריות) והפרט בהיתר (במקום יבום). באופן כזה נאמר 'דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר חדש, אי אתה יכול להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב לכללו בפרוש'.
עי' ברא"ם שהקשה על תרוץ זה, והאריך שם לתרץ באופן אחר.
רש"י: מה שביעי רשות: רא"ם: למה לא נדרוש מכאן "שבעת ימים מצות תאכלו" ולא חמץ, ויהיה חמץ אסור גם בלאו הבא מחמת עשה?
גור אריה: אם היה כתוב 'תאכלו חלת מצה' היה אפשר לדקדק- תאכלו חלת מצה ולא חמץ, אך כיון שכתוב "תאכלו מצות" הדיוק הוא ששבעת ימים תאכלו רק מצות ולא שום דבר אחר- גם מה שאיננו חמץ, ואפילו לשתות יהיה אסור. 1
רש"י: תלמוד לומר בערב תאכלו מצות: למה הפסוק שלנו מתפרש "מצות תאכלו" רשות, ואילו "בערב תאכלו" מתפרש כחובה?
גור אריה: לשון הכתוב- "בראשון...בערב תאכלו מצות, עד יום האחד ועשרים...בערב" ולכאורה היה צריך לשנות את הסדר ולכתוב את "תאכלו מצות" בתחילת או סוף המשפט כדי שלא לחלק את הערב הראשון משאר הימים? 1 [אלא שלילה זה חובה].
רש"י: תלמוד לומר בערב תאכלו מצות: למה לא נדרוש מהיום השביעי שיצא ללמד על הכלל כולו שאכילת מצה רשות- אפילו בלילה הראשון?
גור אריה: הכלל נאמר על הימים 1 ולא על הלילות.
ככתוב "שבעת ימים מצות תאכלו". (עי' שאלה 11 שלא כך דעת הרא"ם.)
רש"י: הכתוב קבעו חובה: לכאורה גם בלי הלימוד מ'דבר שיצא מהכלל' יש ללמוד שאכילת מצה רשות, שאם לא כן, למה צריך פסוק לקבוע חובה בערב הראשון?
גור אריה: מ"שבעת ימים" לא הייתי יודע לחייב בלילות, ולכן גם אם אכילת מצה חובה בכל הימים, צריך פסוק לחייב בלילה הראשון.
רש"י: הכתוב קבעו חובה: למה לא נלמד בדבר שהיה בכלל שכל הלילות חובה כלילה הראשון?
רא"ם: אלמלא הלימוד שאכילת מצה רשות, הייתי מבין ש"שבעת ימים מצות תאכלו'" חובה- ביום ובלילה. אחר שלמדתי מהיום השביעי שאכילת מצה רשות, שוב אין ללמוד מהלילה הראשון שחובה לאכול מצה בלילות. 1
גור אריה: לגבי הלילות אין כאן 'דבר שהיה בכלל' כי הלילות אינם בכלל "שבעת ימים מצות תאכלו". 2
עיי"ש, ועי' בגור אריה שהקשה על דבריו.
נמצא שלרא"ם "שבעת ימים" משמעו גם הלילות. והקשה הגור אריה שאם כך, נמצא שלא למדת מהיום השביעי על הכלל כולו שאכילת מצה רשות- שהרי בלילה הראשון הוא חובה, ושוב אין ללמוד לשאר הימים במידת 'דבר שהיה בכלל...ללמד על הכלל כולו יצא'?! ע"ע לקמן 12:18:3:1*.
רש"י: הכתוב קבעו חובה: בגלל שכתוב "שבעת ימים" נצרך הכתוב של "ששת ימים" ללמד שאכילת מצות בכל הימים רשות, ולכאורה פסוקים אלו מיותרים כי ניתן ללמוד זאת מהכתוב של "בראשון...תאכלו מצות עד יום האחד ועשרים"- וכפי שדרשו שהערב הראשון חובה והשאר רשות?
רא"ם: כאן כתוב "שבעת ימים מצות תאכלו" כ'אורחא דמילתא'- כיון שאינכם אוכלים חמץ תאכלו מצה, וכדי שלא תבין מכאן שחובה לאכול מצה, נאמר "ששת ימים תאכל מצות"- רשות ולא חובה.
גור אריה: בגמ' (פסחים לח ב) דרשו מהפסוק שלנו שיש להכשיר רק מצה הנאכלת לשבעה- ולא חלות תודה. 1
גור אריה: יש ללמוד מכאן שבימים הללו רשות לאכול מצה- ואפילו אכל לשם מצוה איננו עובר ב'בל תוסיף', כי התורה נתנה לו רשות.
הנאכלים רק ליום ולילה.
רש"י: הכתוב קבעו חובה: נצטווינו על המצה כי לא הספיק בצק אבותינו להחמיץ (עי' דברים 16:3), והרי זה היה ביום ולא בלילה?
מהר"ל, גבורות ה' (פל"ז, עמ' קלח, ד"ה והיה היום): החיפזון היה בלילה כי אז המצרים מיהרו לשלח את ישראל. 1
אף שהיציאה הייתה ביום, ועי' בענין זה לעיל 12:12:14:1*. ובענין החפזון, עי' לעיל 12:11:4:1 ואילך.
רש"י: מערב יום טוב: בגמ' (פסחים דף ד ב) למדו מכאן שהחמץ אסור אחר חצות, וצריך ביאור מה הענין בזה?
מהר"ל, דרוש לשבת הגדול (נדפס בסוף הגדה של פסח, עמ' קצו, ד"ה ובי"ד): ביעור החמץ הוא ביטול היצר הרע 1 , והזמן לזה הוא כאשר השמש נוטה לערוב ויראה האדם שכל הנבראים שוקעים ועל ידי זה יכבוש את יצרו. 2
כמבואר לקמן 12:15:23:1, ועי' לעיל 12:3:4:1 ואילך.
כפי שאמרו באבות 'הסתכל...ולאן אתה הולך- למקום עפר רימה ותולעה' כך הלילה נחשב כמיתה ואז יכבוש את יצרו. ועי' לקמן 12:15:19:2 על המשך הפסח לפי זה.
רש"י: בנפשה ובדעתה, פרט לאנוס: מנין דרשו זאת?
גור אריה: "הנפש ההיא" משמע כשהיא בהוויתה, ולא כשהיא אנוסה או מוטעית.
