[1] בין בארץ ובין בחו"ל בין בזמן הבית ובין כשחרב.

[2] שכל קדושת הבהמה היתה רק להמכר ולהביא בדמיה קרבן אחר. ומבואר במשנה שכל זה נוהג בכל הקרבנות חוץ מן הבכור ומער בהמה, שאפי' היו בעלי מומים מהתחלה - חלה עליהם קדושת הגוף, ודינם כאילו קדם הקדשן למומן, והטעם משום שבכור מתקדש מעצמו כשפטר את הרחם, וכן במעשר בהמה כתיב "כל אר יעבור תחת השבט - לא יבקר בין רע לטוב" ואפי' שיש בו מום קבוע הוא קדוש. ודינם הוא, שאף שאינם קרבים למזבח במומם, הבכור ניתן לכהן, והמעשר נאכל לבעלים.

[3] ובאופן שהמום היה רק בדוקין שבעין - שאינו מום שכל כך ניכר, אבל במום הניכר כיון שפסול לגבי מזבח לא שייך לחייב אותו כרת. וכאן יש חילוק שאחר פדיון פטור מכרת.

[4] אכן זה רק כשלא פדה אותם שאי אפשר לפדות אותן אחרי שמתו משום דבעינן העמדה והערכה, אולם אם פדה אותן ומתו מותרים.

[5] ונאמרו בגמ' שני טעמים, או משום גזה"כ "וזה" יהי המשפט הכהנים - דמשמע דבעודן קיימות חייב ליתנן לכהן אבל אם אינם קיימות פטור. או משום סברא דהוי ממון שאין לו תובעים, שהרי כל כהן שיתבענו ידחה אותו שרוצה לתת לכהן אחר. ונפ"מ בין שני הטעמים האם חייב בדיני שמים, דאם גזה"כ שפטור - פטור גם בדיני שמים, ואם הוי ממון שאין לו תובעים חייב בדיני שמים.