[1] מבואר בברייתא שבמין במינו שניהם להחמיר, דהיינו אם זה בנותן טעם אפי' יש בו להעלות בק"א אוסר, ואם אין בו לעלות בק"א אפי' אם אינו נותן טעם ג"כ אסור, ורק אם יש בו תרתי לטיבותא, דגם אינו נותן טעם וגם יש בו להעלות בק"א - מותר.

[2] בזה הדין להקל ולהחמיר, דאם האיסור בנותן טעם תמיד אסור, ואם אינו נותן טעם מותר, אפי' אין באיסור להעלות בק"א, אלא רק בק', [כן הוא לפי מ"ד כל איסורים שבתורה במאה, ולמ"ד כל איסורים שבתורה בששים, סגי בששים].

[3] ולכך העמיד רש"י את מה שאמרה הגמ' גבי מין בשאינו מינו שאם אין בו בנותן טעם אע"פ שאין בו להעלות בק"א - מותר, מיירי באופן שהסיר את הגריסים של תרומה מתוך העדשים של חולין, אבל אם אי אפשר להסירן - כיון שיש פה לממשות האיסור, צריך ק"א דוקא.

[4] לפירש"י ס"ד של המקשה היה שכאן סגי במאה מלבד האיסור, ולכן הוקשה לו שא"כ רישא וסיפא הם בחד גוונא דשניהם במאה מלבד האיסור מהני, ומה החילוק ביניהם. והתרצן ענה לו שרישא מיירי במאה ואחד מלבד האיסור וסיפא במאה מלבד האיסור. ועל זה הקשו תוס', דהוא דוחק שיטעה המקשה לחשוב שהברייתא ברישא ס"ל שסגי לבטל במאה מלבד האסור, ולמה לא ידע האמת שמיירי במאה ואחד מלבד האיסור, וכפשטות לשון הברייתא, דהרישא והסיפא בענין אחד.