[1] כן מבואר בסוגיא לעיל (דף ה.) דמומר לחלל שבתות בפרהסיא אין אוכלים משחיטתו משמע שבצניעא לא. ותוס' ס"ל דגם בפרהסיא הוא דוקא בעשה כן כמה פעמים, אבל פעם אחת עדיין שחיטתו מותרת.

[2] ר"מ ס"ל שמומר לדבר אחד הוי מומר לכל התורה, ולא חילק בין צנעא לפרהסיא.

[3] גבי נבילה כתוב להדיא שמיירי בנתנבלה בשבת, אולם לגבי דלועים יש ב' פירושים בתוס' (ד"ה מחתכין), ר"ת מפרש שמיירי שנתלשו בשבת דומיא דנבילה, ובענין שאין גזירה שמא יתלוש, (דדוקא בפירות האילן שנתלשים בקלות, וכן אדם מתאוה להם גזרו). וכן בענין שאין בו מוקצה, שאינו כגרוגרות וצימוקים שאין דעתו עליהם, (וכגון שהבהמה יכולה לאכול מהם מן המחובר). ופירוש שני כתבו התוס', דמיירי שנתחתכו הדלועין מע"ש שאין בזה מוקצה ולגזירה הנ"ל, ומ"מ הנדון לאסור משום שוויי אוכלא ומטרח באוכלא.

[4] ר' אבא מפרש הא דאמר רב דאסורה באכילה ליומא - לבהמה שנשחטה בשבת או ביו"כ ונסבין חבריא למימר דר' יהודה היא - הוא ר' יהודה דהכנה, שאסר לחתוך נבלה שנתנבלה בשבת ודלועין לפני הכלבים משום שלא הוכנו מאתמול, וא"כ ה"ה כאן בבהמה שנשחטה בשבת לא היתה מוכנה מאתמול, דהרי לגדל ולדות היתה עומדת.

[5] אביי דחה לדברי ר' אבא, וסבר שכן הוי מוכן, דקודם הוי מוכן לצורך אדם, וגם עכשיו שנשחטה הוא לצורך אדם. משא"כ בנבלה ודלועים, שמעיקרא היה מוכן לאדם ועתה לכלבים. והביא ראיה לזה, ממה שמותר לשחוט ביו"ט, ואין בזה מוקצה שאינו מן המוכן, ועל כרחך משום שחשוב מוכן גם לאדם גם קודם שנשחטה.

[6] והעמיד ר' יוחנן שמיירי שכבר בא חכם, ואין צריך הדבר להתברר בשבת דהוברר מע"ש, אלא שהוא אינו יודע היכן בא חכם ובגלל זה נותן שני עירובין, ובשבת כשיֵדַע הוי רק גילוי מילתא.

[7] רב יוסף מפרש הא דנסבין חבריא למימר ר' יהודה היא, כלומר, מה דאסר רב באכילה לבהמה שנשחטה בשבת או ביו"כ, הוא ר' יהודה דשברי כלים, שאמר גבי כלים שנשברו בשבת, שאם אינם ראויים לעשות מלאכתן ראשונה, אפי' שראויים לאיזה מלאכה אחרת, אסור לטלטלם משום מוקצה דנולד, דבע"ש לא הוכנה מאתמול לזו המלאכה. וה"נ בהמה שנשחטה בשבת לא היתה מוכנה מאתמול לאכילת אדם.

[8] אביי דחה לרב יוסף, דדוקא שם דמעיקרא כלי והשתא שבר כלי, לכך הוה ליה נולד ואסור, משא"כ כאן הוא "אוכלא דאיפרת" דמעיקרא הוה אוכל ועכשיו הוא אוכל, ושמעינן לר' יהודה דב"אוכלא דאיפרת" לא הוי מוקצה.