[1] תוס' ד"ה עד, ע"פ משנה מעשרות ג:ה, "איזהו חצר שחייבת במעשר... כל שהכלים נשמרים לתוכה".

[2] כמבואר במשנה במעשרות הנ"ל, דחצר שאינה משתמרת קלה טפי מחצר המשתמרת. נמצא, דלר' ינאי דס"ל שחצר המשתמרת אינו חייב אלא מדרבנן, חצר שאינה משתמרת פטורה אף מדרבנן.

[3] תד"ה עד (ע"פ משנה פ"ח דתרומות המובאת בביצה לה.).

[4] לרבי יוחנן, בחצר. לרבי ינאי, בבית.

[5] כן הוא פשוט לכאורה, שבכה"ג לכו"ע אינו מתחייב במעשרות כיון שלא הגיע הפרי לחצר או לבית משנלקט, (ומה שעיני בעה"ב בתאנתו לא סגי לחושבו כמי שנלקט בתוך הבית ולחייבו במעשרות).

[6] הטעם מבואר בגמ', דבעה"ב עיניו בתאנתו (ופועל דינו כבעה"ב) אולם לוקח עיניו במקחו.

[7] כך דייקו הראשונים מלשון רש"י (בד"ה עיניו), שפטר בתאנה שבגינה רק מפני ש"הכל הולך אחר העיקר, ועיקרה בחוץ" - ע' תוס' (בד"ה בעה"ב). וכן משמע מלשון הגמ', שהעמידה דוקא בתאנה העומדת בגינה, הא בעמדה בבית יחד עם הנוף - בעה"ב חייב. והטעם, דפטור בעה"ב כשהתאנה עומדת בחוץ הוא משום שנחשב כאילו גדלו הפירות בחוץ במקום העיקר, ולא נכנסו לבית דרך שער הבית אלא נלקטו במקומן. וא"כ הכא שגם התאנה עומדת בבית, א"צ להכניס הפירות לבית כלל (והך סברא בתוד"ה עד).

[8] והטעם שפטור לתוס' (ד"ה בעה"ב) לבעה"ב הוא משום שכוונתו ללקוט את כל העץ, ולכן לא הוי גמר מלאכה עד שלוקט את כולו, משא"כ בלוקח שעיניו רק במקחו ולא בלקיטת כל העץ, ומה"ט יש לפטור לבעה"ב גם כשהעץ והנוף בפנים (והא דנקט עיקרה בחוץ, אורחא דמילתא נקט - תוס' שם). ולענ"ד גם רש"י חזר בו, ומתיבת "הלכך..." השני ברש"י (ד"ה עיניו) עד הסוף הוא מהדו"ת, שהרי בזה סותר למש"כ בריש דבריו (כמו שהעירו האחרונים), וע' INSIGHTS ב"מ יב. (מ. קורנפלד).

[9] אבל אם המוכר קנאו בחזרה, חייב במעשרות - כ"כ ר"ת בתוס'.

[10] והטעם, דכבר נתחייב ברשות מוכר ותו לא פקע שם טבל מיניה.

[11] למ"ד אין קנין לעכו"ם להפקיע מיד מעשרות, דאילו למ"ד יש קנין גם בלוקח לפני מירוח פטור מפני קנין הנכרי, (ומיהו חייב מדרבנן, כ"כ בתוס' הנ"ל).

[12] ואף לריב"ם אינו פטור משום לקוח כשקנה מנכרי לפני מרוח. והטעם, דכיון שאין קנין לנכרי להפקיע מיד מעשר, לא מקריא תבואה של הנכרי, אלא כתבואה של הישראל שקנה ממנו הוא.

[13] וה"ה לכל הפירות שאין דרכן לעשות מהן גורן.

[14] דדרכן לעשות מהן גורן. (וה"ה לקישואים ודלועין, לחד תירוץ בתוס' ד"ה לא).

[15] פי', כתיב (דברים כג:כו) "כִּי תָבֹא בְּקָמַת רֵעֶךָ וְקָטַפְתָּ מְלִילֹת בְּיָדֶךָ וְחֶרְמֵשׁ לֹא תָנִיף עַל קָמַת רֵעֶךָ", ואם אינו ענין לאדם במחובר שכבר כתוב תנהו ענין לאדם בתלוש.

[16] פי' כתיב בפסוק הנ"ל "כִּי תָבֹא בְּקָמַת רֵעֶךָ וְקָטַפְתָּ מְלִילֹת בְּיָדֶךָ וְחֶרְמֵשׁ לֹא תָנִיף עַל קָמַת רֵעֶךָ", ואם אינו ענין לאדם במחובר שכבר כתוב, תנהו ענין לשור במחובר.

[17] כתיב (דברים כה:ד) "לֹא תַחְסֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ", ותיבת "שור מיותרת" דהרי לומדים בגז"ש "שור" "שור" משבת שכמו שגבי שבת אדם חייב בשביתת מלאכת כל בהמה וחיה שלו ולא רק שור, כך בכל דבר לאו דוקא שור. וא"כ שור שכתוב גבי חסימה למה נזכר, אלא להקיש את הנחסם - שור, לחוסם דהוא האדם שנזכר בפסוק "לא תחסום", וכן להיפך את החוסם לנחסם. וכמו שחוסם - אדם - אוכל במחובר, כך נחסם - שור - אוכל במחובר, וכמו שנחסם - שור - אוכל בתלוש, כך חוסם - אדם - אוכל בתלוש.