[1] לר' יוחנן הטעם שיש מי שפרע כיון שמעות קונים מה"ת, ורק יכול לחזור בו כיון שמדרבנן תיקנו משיכה. ולפי ר"ל כיון שהם דברים עם מעות - יש להם חשיבות, דנעשה איזה מעשה לחזק את כח הדברים, ולכן יש בהם מי שפרע.

[2] אבל אין בזה משום מי שפרע, שכיון שרק סיכמו ביניהם לעשות המקח וממכר ולא נתן אחד מהם מעות - אינו במי שפרע.

[3] כתיב בענין קרבן שבועה - אשם גזילות (ויקרא ה:כא) "וכחש בעמיתו בפקדון או בתשומת יד או בגזל או עשק את עמיתו", ולמד רב חסדא שכל הדברים המנויים בפסוק צריכים להיות דומיא דפקדון, כמו שבפקדון מדובר שנתן לו כלי וכפר בו, כך בהלואה מיירי שייחד לו הלוה כלי לגבות את הלאה ממנה, וכפר בהכל - בהלואה ובכלי. אבל אם לא היה יחוד כלי, ורק כפר בהלואה גרידתא, לא חייב קרבן שבועה (דכיון דמלוה להוצאה ניתנה ויש עליו רק חוב בעלמא, הרי שלא כפר במשהו של המלוה). וגם גבי עושק, דהיינו שכפר בשכר שכיר, מעמיד רב חסדא שייחד לו בעה"ב כלי לגבות ממנו שכרו ולבסוף כפר בו בהכל.

[4] החילוק הוא בפסוקים, שבספוק השני שמדבר על זה שעושה תשובה והחזיר את הגזל וכו', לא מוזכר שם תשומת יד, וקשה למה.

[5] בסתם תשומת יד - דהיינו הלואה אין משיכה, אלא רק חושב לקנות את הכלי במעות, דהיינו כשמלוה נותן ללוה מעות חושב שכנגדם יקנה לו הכלי, ומזה מוכיח רבא כדעת ר"ל שלא מועיל קנין כסף - ורק משיכה מפורשת מה"ת, דהא חזינן הכא דלא מהני עד שימשוך את הכלי. וכמו האופן שבו מעמידים את הפסוק הראשון שמיירי שמשך את הכלי. ורב פפא מקשה על הוכחת רבא, דהרי מנה עושק, וגם שם בפשוטו לא היה משיכת כלי, ובכל אופן אהדר ליה קרא, וא"כ י"ל מדהדר ליה לעשק יד לא הוצרך לחזור גם על תשומת יד. וענה רבא, שבעושק מיירי שמשך את הכלי וחזר והפקידו.

[6] פי', שרק מי שעושה מעשה עמך אתה מוזהר שלא לקללו, אבל זה שחוזר בו אינו עושה מעשה עמך. אכן רק לענין זה - דהיינו על המקח הזה - הותר לקללו, אבל לא שאר קללות.

[7] אבל מה שיותר משווי הערבון - אם חוזר בו אינו במי שפרע.