[1] כתבו התוס', דכן משמע ממה שאמרו במשנה שכריכות ועיגולי דבילה ומחרוזות וככרות הרי אלו שלו - משום שהם דברים שאין דרך להיות בהם טביעות העין, ומשמע שדברים שכן הדרך להיות בהן טביעות העין - בכל ענין חייב להכריז, אפי' לא שבעתן העין אם מצא במקום ששכיחי רבנן.

[2] והטעם שיתכן שיהיו שלו, פירשו תוס' (בד"ה אפילו) דמשום דאיכא אינשי דלא מעלי דשקלי לה.

[3] אכן הלכה למעשה הורה שמואל, שאפי' שמותרת למוצא, בכל אופן משום לפנים משורת הדין צריך להחזיר היכא שבא ישראל ונתן בה סימן. ולפ"ז מה שאמר רב נחמן לרבא על מקרה דומה - שהרי אלו שלו ואפי' אם היה הלה עומד וצווח נעשה כצווח על ביתו שנפל ועל ספינתו שטבעה, מיירי כפי הדין, אבל לפנים משורת הדין צריך להחזיר. או שמיירי שהמוצא עני והמאבד עשיר, ע' במרדכי (סימן רנ"ז).

[4] כתבו התוס' (בד"ה אם) דאף שיש גירסא שמשמעותה שיש להסתפק האם אפי' פליגי חכמים ברוב ישראל - או שמא לא נחלקו עליו כלל, בכל אופן מסתבר כמו הגירסא האחרת, דפשיטא שרבנן חולקים עליו ברוב ישראל וסוברים שחייב להכריז ולא חוששים לאינשי דלא מעלי - ולא מתייאש.

[5] ביאר רבי שר' יהודה לא נחלק על ר' חנניא בנמצא בבית, וכמבואר בתוס', דה"ק: שנראין דברי ר' חנניא לר' יהודה בנמצאו בבית, וכן נראין דברי ר' יהודה לר' חנניא באשפה שבשוק שאסורים. ולא נחלקו אלא על אשפה בבית, שלר' חנניא אין דרך להשליך שם נבלות, וכן אם מצא בדרך בלא אשפה - שג"כ הוי כמו אשפה שבבית.