[1] דס"ל דסימן העשוי להדרס לא הוי סימן.

[2] דכיון שסימן העשוי להדרס לא הוי סימן, והרי הבהמה והכלבים דורסים על הלחם ומקלקלים את הסימן שלו.

[3] ואפי' שמצויים שם נכרים, אין לחוש שמא הנכרים ידרסו את הלחם, דהם חוששים לכשפים. והקשו התוס' (בד"ה והא), דלמה לא מתייאש מצד מה שהנכרים יקחו אותם. ותירצו דנטילה לא שכיח, שיראים שבעל הככר רואה, שסוברים שלדעת הניחו שם.

[4] ואפי' במקום שמצויים בהמה וכלבים, ופירשו התוס' (בד"ה והא, השני) דמיירי בככרות גדולים, שאין לחוש שמא הבהמה והכלבים יאכלום. (אולם ע' ברשב"א).

[5] פי', כגון עיגול ובתוכו חרס, או ככר ובתוכו יש מעות.

[6] רב זביד הקשה על ההבנה הנ"ל שת"ק ס"ל דסימן העשוי להדרס הוי סימן - וגם מעבירים על האוכלין, דא"כ מדוע ככרות של בעה"ב ברה"ר הדין הוא שנוטל ומכריז. ולכן פירש הוא, דכו"ע ס"ל סימן העשוי להדרס הוי סימן (ולא כרבה) ומעבירים על האוכלין.

[7] רבה ס"ל דלכו"ע סימן העשוי להדרס לא הוי סימן - אלא שאין מעבירים על האוכלין, ולכן כאן אם היה סימן היה נשאר, רק השאלה אם סימן הבא מאליו הוי סימן וכדלהלן.

[8] פי', דיתכן שיפלו מעות או חרס תוך הככר או העיגול מאיליו, ולא לשם סימן נתנו אותם שם - ולכן לא חשיב סימן.

[9] פי', מה שטחים טיט סביב המגופה לסוגרה היטב. ורש"י מפרש שהרושם עצמו הוא הסימן, דכיון שעדיין לא נפתחו האוצרות - לא רושמים את החביות אלא מעט, ולכן הוי סימן. ותוס' (בד"ה ברשום) פירשו, שכל אחד רשימתו שונה משל חברו, ולכן הוי סימן.

[10] ומבואר בגמ' שלא מיירי בפתוח - דזה אבידה מדעת שהרי שותים ממנה שקצים ורמשים ונחשים, אלא מיירי ב"מציף" - דהיינו שסגרוה במגופה בלי טיט.

[11] והוא כמו נמל שהכל מוציאים שם את החביות מהספינה ולוקחים מהם.

[12] מבואר בראשונים שכאן אין הנידון אם מקום הוי סימן או לא (דזה שייך למחלוקת רבה ורבא לעיל דף כב:), אלא כאן הנידון גבי רקתא דנהרא דוקא.