[1] פעמים עושים כן כשרואים שהחמור שלו טוב יותר נותנים לו חמור גרוע יותר (ע' מאירי), או שהחמור הראשון שלהם כבר עיף ואין להם טעם לסחוב אותו עמהם.

[2] דהיינו שעכו"ם דנים בגאוה ובזרוע, ומוציאים בכח ממון, ולכן אינו מתייאש כי אומר שיקח אותו בדיניהם והם יוציאו ממנו.

[3] פי', ב"ד של ישראל הם רק אומרים "צא תן לו" ואין חובטים במקלות. לישנא אחרינא, שהם אומרים לנגזל "מי יימר כדקאמרת" שהוא הגנב - תביא עדים שהוא גנב ממך, ולכן מתייאש מלהוציא הממון מהלסטים בדין ישראל.

[4] במשנה מבואר חילוק בין בעל הבית לבין עבדן, שבעל הבית שמשתמש בעורות לעצמו בלא למוכרן, אם חשב להשתמש בהם בלא תיקון - מחשבה מועילה להוריד עליהם שם כלי ומקבלים טומאה. אולם של עבדן, שהוא רגיל למכור עורות, אין מחשבתו מחשבה, דהרי אם יבוא מישהו שירצה לקנות מסתבר שימכור לו אותם, והרי שאין מחשבתו להשתמש בהם כמות שהם בלא לעשות מהם כלי מחשבה העושה אותם כלי כבר מעכשיו, ולכן אינו מקבל טומאה.

[5] ס"ל לת"ק דכיון שגבי גזלן כיון שראו הבעלים מי גזלם - הם אינם מתייאשים, כי חושבים שיתבעו אותו לדין ויוציאו הממון ממנו. אולם בגנב כיון שלא יודעים מי הגנב - הם מתייאשים.

[6] ס"ל שאדרבה גבי גזלן מסתמא מתייאש, דכיון שגזל ממנו בפניו ולא יכל להציל ממנו ש"מ שאדם אלים הוא ומפחד הוא ממנו ומתייאש, אבל גבי גנב הוא חושב שיחפש אחריו עד שימצאנו ולכן לא מתייאש.

[7] רבי תני בברייתא "גנב כגזלן", והסיקה הגמ' שהכוונה כגזלן של ר"ש - שהבעלים מתייאשים.

[8] ולא שונים במתניתין "לפי שלא נתייאשו הבעלים" - שמשמע שאם נתייאשו הרי אלו שלו, אלא שונים "לפי שאין יאוש לבעלים". אכן מבואר בגמ', שבלסטים מזויין הוא מודה שהבעלים מתייאשים.