[1] כגון שהתובע תובעו בפקדון של מנה, והוא אומר לו "חצי מנה באמת פשעתי בשמירתו ואני חייב לך, והחצי השני נגנב", ונשבע לו שנגנב, ובאו עדים שהוא בעצמו גנבו, אז חייב כפל. [אבל אם כפר בכל - דהיינו שטען טענת גנב בכל, ונמצא שהוא גנבו, לחד מ"ד דלהלן פטור].

[2] דדרשינן מהאי קרא, "כי הוא זה" - דהיינו זה אני חייב לך ולא יותר כמו שאתה אומר.

[3] ונחלקו רש"י ותוס' בביאור הדברים, דלרש"י מיירי בכל ענין שטוען דבר שמשמעותו כפירה בכל, דהיינו בין שטוען שלא היו דברים מעולם ובין אם טוען שכבר החזיר את כל הפקדון, ובין אם טוען טענת גנב או שנאנס בכל הפקדון, בכל אחד מהמקרים האלו ס"ל לר' חייא בר יוסף שחייב שבועה. אולם תוס' (בד"ה עירוב) חולקים, וסוברים שגם ר' חייא ב"י מודה שבעינן בפקדון מודה במקצת (וכמו שהוכיחו מכמה מקומות), אלא שהוא מחלק בין הטענות דלעיל, דאם טען טענה שהוא צריך להעיז פניו בפני בעל הפקדון, כגון שאמר לו החזרתי או שלא היו דברים מעולם - בזה ס"ל שלא משביעים אותו אלא במודה במקצת, דאין אדם מעיז פניו לשקר בפני המפקיד בדבר שהוא יודע האמת. ומה שאמר ר' חייא בר יוסף שחייב שבועה אפי' בלא מודה במקצת, הוא בכה"ג שטען טענת גנב או נאנס בפקדון, שטענות אלו מעיז לשקר בפני המפקיד - כיון שיודע שהמפקיד לא יודע בזה. ולכן משביעים אותו אפי' כשאינו מודה במקצת.

[4] לפירש"י, אף שפסוק ד"כי הוא זה" - דמשמעו שחייב רק בהודאה במקצת נאמר כאן בפרשת שומר חינם, דהינו בפקדון. מ"מ אין הוא אמור במקומו, ובאמת הוא שייך לפרשת מלוה, ששם אמרינן שחיוב שבועה הוא דוקא במודה במקצת, אבל גבי בפקדון אפי' בכופר הכל ג"כ חייב שבועה. ולתוס' פירושו, שנכתב קרא ד"כי הוא זה" בפרשת פקדון, כדי לערב גם בפקדון דין של מודה במקצת וכנ"ל, שיש אופנים שאינו חייב שבועה אלא במודה במקצת.

[5] אף שלא שמע כן ר' חייא בפירוש מר' יוחנן, מ"מ דייק כן מה שאמר ר' יוחנן גבי שומר שטען תחילה טענת אבד ונשבע, וחזר וטען טענת גנב ונשבע, ובאו עדים שגנב בעצמו - פטור מכפל, שכבר קנה השומר את הפקדון משעה שנשבע את השבועה הראשונה של טענת אבד (שהיא לא מחייבתו כפל), וכשנשבע על טענת גניבה כבר היה הפקדון שלו - ורק ממון היה חייב, וא"כ ה"ה כאן בשלח בה יד - כבר נתחייב השומר לשלם ממון, והשבוע לא מהניא ביה כלום, ולכן פטור.

[6] ואין ראיה מטוען טענת אבד, דשם הטעם משום ש"יצא ידי הבעלים בשבועה ראשונה" וכן אמר ר' אבין בשם ר' יוחנן בפירוש שהטעם שפטור משום שכבר יצא ידי חובת הבעלים בשבועה הראשונה, ולא היה צריך להשבע בכלל שוב ולומר להם שנגנב, ולכן אין השבועה דגניבה מחייבת אותו כפל. משא"כ כאן שלא יצא ידי הבעלים עדיין - י"ל דאפי' בשלח בה יד חייב אם לבסוף נשבע.

[7] ודריש לה מקרא, (שמות כב:ז) "ונקרב בעל הבית אל האלהים אם לא שלח ידו במלאכת רעהו" - ודרשינן שכל חיוב שבועה הוא רק אם לא שלח ידו במלאכת רעהו, אבל אם שלח פטור משבועה.