[1] סברת ר' ינאי דאמרינן "מה לי הן מה לי דמיהן" - וכמו שמותר לקבל את הפירות עצמם ואין חשש של ריבית, כך מותר לקבל את דמי הפירות ואין לחוש לריבית.

[2] וזה שאמרו בסוגיין דרב לטעמיה, והיינו שרק רב אוסר בכה"ג משום ריבית, אבל לר' ינאי אמרינן מה לי הן מה לי דמיהן, ואין חילוק בין אם היה פירות בשעת שקיבלו המעות ללא.

[3] כן הביאו התוס' מהסוגיא בב"מ (דף סג.), ומתוך כך תמהו על פירש"י בסוגיין שכתב שנתן להם המעות באמנה ולא היה להם פשתן

כשקבלו המעות. אולם לבסוף יישבו פירש"י, שדוקא היכא שבאו המעות לידו בתורת הלואה אסור, אבל אם באו בתורת זביני לא משנה אם היה לו פירות באותה שעה או לא.

[4] בהמשך הסוגיא הגמ' רוצה להעמיד את משנתנו כר' טרפון, ולפ"ז לא סוברת הגמ' כדחיה זאת, אלא שמודה ר' טרפון היכא שנשבע לשקר. אכן בהמשך הגמ' מקשה על צד זה, ומסיק רבא שר"ע ור' טרפון חולקים בין היכא שנשבע לשקר ובין היכא שלא נשבע לשקר, שלר' טרפון מניח גזילה ביניהם ומסתלק ולר"ע צריך לתת לכל אחד ואחד.

[5] אכן הגמ' מוכיחה מהברייתא דלהלן מזה שמצאנו שהברייתא מחלקת בין לקח לבין גזלן, שעל כרחך מיירי ר"ע בלא נשבע, דאי מיירי בנשבע לשקר - מה לי לקח מה לי גזלן, הרי כיון שנשבע לשקר גם אם מתחילה היה דרך מקח - מ"מ נאמר בו החיוב תשלומין (ויקרא ה:כד) ד"לאשר הוא לו יתננו" - וא"כ אין חילוק ביניהם ולא נפטר עד שיתן למי שלקח ממנו דוקא.