[1] והטעם משום שס"ל לר"מ דקנין פירות כקנין הגוף דמי - ולבעל קנין הפירות יש לו גם שיעבוד בגוף לפירותיו, ולכך הוא חשוב בעלים להפטר בדין יום או יומים, משא"כ לבעל קנין הגוף שאין לו כלום בפירות.

[2] דכיון שקנין פירות לאו כקנין הגוף, הוא כשאר אדם שחייב גם במת העבד לאחר זמן.

[3] דכיון שלו יש את קנין הגוף, גזה"כ לפוטרו דכספו הוא.

[4] מספקא ליה אם קנין פירות כקנין הגוף או לא, וכיון שספק נפשות להקל, שניהם בדין יום או יומים.

[5] דלא תהא שמיעה גדולה מראיה. דהנה הגמ' דייקה בתחילה מברייתא זו שאפי' ר' טרפון שאמר ש"עד נעשה דיין" היינו רק שעד הרואה יכול להיות דיין (דהרי כתוב ש"מקצתן נעשו עדים ומקצתן נעשו דיינים" - ולא שהעדים בעצמם אחר עדותם ידונו ע"פ עדותן), אבל עד עצמו שידון ע"פ הראייה של עצמו לא קאמר, דהיינו שלא יכול הדיין לדון ע"פ ראיית עצמו. ודחתה הגמ', דמה שכתוב ש"מקצתן נעשו עדים ומקצתן נעשו דיינים" - זה כשראו בלילה שאז הם לא יכולים לדון מיד ע"פ עדותן ולמחרת צריך קבלת עדות חדשה, אבל אם ראו ביום אה"נ דהם דנים אותו מיד ע"פ ראייתם.

[6] ס"ל לר' טרפון שעד נעשה דיין, ולכן הגם שראו כל הסנהדרין באחד שהרג את הנפש, יכולים הם בעצמם לדון אותו, ויעמידו מתוכם שני עדים, ויוסיפו עוד שנים מחבריהם כדי להשלים את מנין כ"ג דייני הסנהדרין (דסגי בסנהדרין קטנה), וידונו אותו.

[7] ואם אבדה האבן מתחת יד העדים, אי אפשר לדון ע"פ עדותם.