[1] אפי' אם הוא בדרך של קלקול גמור. ובזה פליג על ר' יוחנן דס"ל שכל המקלקלין פטורין אפי' בחובל ומבעיר, והמשנה שפטרה את האדם המבעיר בשבת משום ש"קם ליה בדרבה מיניה" - מיירי בחובל וצריך לכלבו ומבעיר וצריך לאפרו, שאינו מקלקל אלא מתקן.

[2] רבא מעמיד את המשנה באמת בכה"ג שפטור ממיתה - וכדברי ר' יוחנן שכל המקלקלין פטורים, ובכל אופן יש לו דין של קם ליה בדרבה מיניה, דכמו שמצינו גבי חייבי מיתות שוגגים גזה"כ שאף שבפועל הוא פטור ממיתה בכל אופן פטור גם מתשלומים משום "קם ליה" וכו', כך גם חובל ומבעיר אף שהוא בדרך קלקול וכל המקלקלין פטורין, מ"מ כיון שהוא מלאכה ששייך בה חיוב מיתה (בכה"ג שהוא היה מתקן - והיה עושה כן במזיד), לכן פטור מתשלומים משום "קם ליה" וכו'.

[3] ודייק ר' חייא בר אבא שהמשנה שלנו חולקת בזה על סומכוס, והוא מעמיד את דברי המשנה בניזק ברי והמזיק שאומר "לא כי" ג"כ ברי. אכן רב פפא בהמשך הסוגיא הוכרח להעמיד את משנתנו בברי ושמא, ומבאר שאה"נ שמדובר שהניזק תובע בברי, מ"מ המזיק טוען שמא - שגם בזה לפי סומכוס יחלוקו משום שהתובע הוא ברי. ולשון "לא כי" שאומר המזיק הוא לאו בדוקא שברור לו כן, אלא שכוונתו דשמא לא היה כן. וכמבואר בתוד"ה רישא, דכיון שיתכן שגם מיירי באופן של ברי וברי נקט הכי.

[4] סובר רבה בר נתן, שבכל גוונא שהתובע טוען ברי שחייבים לו דוקא חטים, ועל טענה זו אינו נאמן כי הנתבע כופר בכל ואומר שלא חייב לו חטים כלל, אינו יכול לקבל את השעורים שמודה בהם הנתבע דהרי התובע מודה שהנתבע לא חייב לו שעורים - ונמצא שמוחל לו, ולכן בין אם הנתבע ברי ובין אם הנתבע שמא - פטור מלתת לו כלום.