[1] כתיב (ויקרא טו:לג) "וְהַזָּב אֶת זוֹבוֹ לַזָּכָר וְלַנְּקֵבָה" - מקיש זכר לנקבה, מה נקבה בימים, אף זכר בימים.

[2] כתיב (ויקרא טו:ג) "וְזֹאת תִּהְיֶה טֻמְאָתוֹ בְּזוֹבוֹ", ודרשינן: תלה הכתוב את הזב בראיות ואת הזבה בימים. ולומדים אותה מהיקש, כיון שיש מיעוט "וזאת" - ומסתבר שקאי למעט את הנקבה מראיות, כי הפסוק מדבר על ראיות ואומר וזאת למעט שדוקא בזב הוא כן ולא בזבה.

[3] דטוען לו היות שידעת בכלבך שאם משסים אותו הוא משתסה, לא היה לך להשהותו בלא שמירה. והוסיף רבא, דאפי' אם נאמר כן דהמשסה בחברו חייב בעל הכלב, מ"מ אם שיסה אדם את כלבו של חברו בעצמו, פטור בעל הכלב, ד"כל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור".

[4] דיכול לטעון שלא עשה כלום דהרי לא הוא ששיסה את הכלב.