[1] ס"ל לרב חסדא דבשלו שמין, ולכן אם היתה לו עידית ומכרה אי אפשר להחשיב את הבינונית הזו כעידית - כיון שהיתה לו עידית טובה ממנה, ולכן נזיקין ובע"ח הם בבינונית. אולם הברייתא השניה מיירי שלא היה לו עידית מעולם, וכיון שבשלו הם שמין, אנחנו מחשיבים את הבינונית שלו כעידית, ולכן רק נזיקין גובה ממנה, ואילו בע"ח וכתובת אשה גובים מהזיבורית.

[2] גם בתירוץ זה וגם בתירוץ הקודם טעם ברייתא זו דלא גובה בע"ח מהבינונית, משום שבעצם היא נחשבת כעידית, או משום שכך היא באמת שוה כעידית דעלמא, או משום ששמים בשלו - וכיון שאין לו עידית הרי שהבינונית שלו נחשבת כעידית ולכן לא גובה ממנה הבע"ח אלא מהזיבורית.

[3] דהיינו אף שמדין תורה בע"ח דינו בזיבורית, מ"מ התקינו חכמים שיגבה בע"ח מבינונית כדי שלא תנעול דלת בפני לווים.

[4] דכך הוא מעדיף לתת לכולם לגבות כדינם, מאשר שכולם יגבו מן העידית. והם לא יכולים לטעון שכיון שלקח עידית באחרונה כל שעבודם הוא עליה - כיון שהיא היתה בת חורין האחרונה. משום שיכול לומר להם, אם תקחו כדינך טוב, ואם לא אני אחזיר את שטר הזיבורית לבעלים הראשונים והיא תהיה בת חורין וימצא שכולכם תצטרכו לגבות מהזיבורית הזו. אכן דחתה הגמ', א"כ גם לגבי נזיקין יאמר כך ויפטר מלתת לו עידית, אלא על כרחך דמיירי ביתמי - דהיינו שמת המוכר שהוא היה מזיק בע"ח וחייב כתובת אשה, שהיתומים שלו "לאו בני פירעון" וכל השעבוד הוא רק על הקרע, ולא יכול לומר שיחזיר שטר זיבורית ליתומים. ולכן מפרשת הגמ' טעם אחר, והוא שהוא אומר שכל מה שתיקנו חכמים ש"לא להפרע מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין" - שמכח טענה זו אתם אומרים ששעבודכם הוא על העידית האחרונה - הוא רק לטובתי אני הלוקח, ובתקנה זו איני רוצה, ולכן כל אחד יגבה כדינו.

[5] פירש"י (בכתובות צב.) שמכר את כל שדותיו בשטר אחד, אבל אם מכר בשני שטרות, אין גובים אלא מהשדה האחרונה, וכן מלוי לא יגבו רק אם לקח משמעון את השדה שלקח שמעון מראובן באחרונה - שעליה חל השעבוד. ובתוס' (שם בד"ה ראובן) צידדו בזה.

[6] ופירש"י שיש עדיפות לטענת ראובן בשני דברים, כגון שיכול לחשוב עמו חוב כנגד חוב, דהיינו שיש עוד חוב אחר שחייב הבע"ח דראובן לראובן, או לענין שבועה שראובן יכול להשביעו בטענה ודאית, ואילו שמעון לא יכול להשביעו. אלא שהקשו התוס' (בד"ה דינא), דהרי כל מי שבא להפרע מנכסי יתומים אינו יכול להפרע אלא בשבועה. והעמידו כגון שפטרו שמעון מהשבועה, ועתה רק ראובן יכול להשביעו.

[7] ואין הבע"ח יכול לומר לראובן לאו בעל דברים דידי את, דהא אומר לו ראובן, דאם אתה מוציא מיד שמעון - מה שתוציא ממנו אח"כ הוא יבוא לגבות ממני, דהרי באחריות מכרתי לו.

[8] דאף שאין שמעון חוזר עלי, מ"מ איני רוצה שיהיה לשמעון תרעומת עלי, ולכך כל מה שאני יכול לדון עמך שלא תוציא מיד שמעון - אני אדון עמך.