[1] לפירש"י (ואיהו סבר) מבואר שהיה ר' זירא קובל על עצמו שלא שאל לרב יהודה מה הדין בששה אכלו ירק, דאולי לא היה מתיר, ומשום דבעינן שיהיה רוב הניכר של אלו שאכלו דגן.

[2] ר' ירמיה ס"ל שאין חילוק בדבר, דכיון שיש רוב שאכלו דגן יכולים לזמן.

[3] ומוקים לה לדין הירושלמי (שמשמע ממנו שמזמנים) במחלוקת תנאים רשב"ג ורבנן, דאליבא דרשב"ג מזמנים ואליבא דרבנן - והכי הלכתא לדידיה, אין מזמנים.

[4] רש"י (בד"ה עד שיאכל כזית דגן) כתב, שהטעם שמוציא, דכיון שחייב מדרבנן - מחויב בדבר קרינן ליה ומוציא את הרבים ידי חובתן. ולא דמי לקטן שלא נקרא מחויב בדבר כלל, דאפי' משום חינוך אינו חייב - אלא אביו חייב לחנכו, ולכן הקטן אינו מוציא רק היכא שלא שבע הגדול, שאז הגדול אינו מחויב אלא מדרבנן.

[5] התוס' הקשו על פירש"י דמ"מ כיון שאם לא אכל רק כזית אינו מחויב מדאורייתא - א"כ איך יוציא ידי חובה. ועוד הקשו, דקטן שהגיע לחינוך - דוחק לומר שלא נקרא שהוא מחויב מדרבנן. ותירצו הם, דגדול נקרא מחויב מדאורייתא מדין ערבות, ומה שצריך שיאכל כזית דגן, הוא כדי שיאכל לומר "שאכלנו משלו". אולם קטן, אפי' אם אכל כדי שביעה אינו נקרא מחויב בדבר כלל, דאינו בדין ערבות.

[6] ס"ל לבה"ג דאה"נ מי שאכל רק כזית אינו מוציא רק למי שחייב רק מדרבנן, ולא למי ששבע. ותמהו רש"י ותוס' על פירושו מסוגיין, שמבואר שאם היה שמעון בן שטח אוכל כזית דגן היה מוציא לינאי וחבריו אף שלא שבע, והם ודאי ששבעו - דעל שולחן המלך ישבו ואכלו.

[7] משעה שנתן לך, והיינו כבר מאז צריך לברך עליו. ויש עוד לימודים בגמ'.

[8] יש נוסחאות שהופכות את הסדר, דממקרא זה ילפינן לברכת הזן, ומקרא ד"ואכלת" וגו', ילפינן ברכת הזימון.