[1] ולכן לשיטתם אסור להוציא קטן (לא לטייל עמו ואפי' לא למולו), ולא את הלולב ולא ספר תורה לרה"ר. וכן אסור להקריב לשיטתם עולת נדבה ביו"ט.

[2] ומבואר בגמ' שדוקא זה הוא הטעם של ב"ה, ולא משום שהם סוברים שאין עירוב והוצאה ביו"ט - אלא לכו"ע יש עירוב והוצאה ליו"ט ופליגי במתוך.

[3] וזהו כפי המ"ד דס"ל דיש בגידין בנותן טעם - ואינם עץ בעלמא, ושייך בו איסור בשר וחלב.

[4] ר' יוחנן אמר לתנא ששנה לפניו ברייתא זו שבישול והבערה אינה משנה - דהיינו שאינו לוקה עליהם ביו"ט, ואם תוכיח מתנאים שהיא כן משנה - תדע ששנו אותה ב"ש, ואין הלכה כמותם. דלב"ה דס"ל דאמרינן מתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך, אינו עובר על בישול והבערה של גיד הנשה.

[5] ובפשטות זה הוא דין המשנה שאמרה שלב"ש בין מתנות שהורמו מאמש בין שהורמו היום אין מוליכין ולב"ה מוליכין. אכן דייקה הגמ' דמזה שלא כתוב במשנה "שנשחטו" אלא רק כתוב "שהורמו" - ויש לדייק שמיירי בהורמו היום ושחיטתן מאמש, ורק בזה ס"ל למשנתנו שנחלקו ב"ש וב"ה אם מוליכין, אבל הם מודים שמוליכין בנשחטו והורמו היום - וכשיטת ר' יהודה. אכן אין לומר מדקדוק זה דמשנתנו כר' יהודה ולא כאחרים, די"ל דאחרים ג"כ מודים בזה, ומה שאמרו שאין מוליכין את אלו שהורמו היום, מיירי בנשחטו מאמש, אבל לעולם בנשחטו והורמו ביו"ט שולחין לכו"ע. והנפ"מ בין ר' יהודה לאחרים רק אם טופלים עמהם מתנות של אתמול.