[1] ראה ברשב"ם ד"ה כדמקנו, שסיכם ד' דינים שילפינן מסוגין מדברי שמואל, וזהו הדין הראשון.

[2] והיינו שכתב וקנינא מיניה מוסיף על מתנתא דא, וזהו הדין השני.

[3] בעמד תמיד חוזר, דידוע שלא היה הקנין אלא מחמת המיתה דהא כתב לכל נכסיו.

[4] זהו הדין השלשי. וכשם שאם עמד חוזר, כן יכול לחזור ממתנתו לראשון.

[5] זהו הדין הרביעי. ומכיון שעשה כל כך לזכות ולהקנות לא יכול לחזור בו בין לאחר ובין לעצמו.

[6] רבא ס"ל דהא דאמר רב שהוא כמתנת שכיב מרע, ולכך אם עמד חוזר, הוא דוקא שאמר בחיים ובימות, אבל אם אמר מחיים, כונתו להתחיל הקנין מחיים. ואמימר חולק וס"ל שאין חילוק בזה, וכן הסכים רב אשי.

[7] ס"ל שבכל גוונא אמרינן העמד לנכסים אחזקתן, ויד בעל השטר על התחתונה. ולכן נאמן לומר שהיה שכיב מרע בשעת נתינת המתנה, ואם עמד חוזר.

[8] אזלינן בתר השתא, ולכן אם בשעת עמדה בדין הוא שכיב מרע, הוא נאמן לומר שהוא היה שכיב מרע בשעת כתיבת המתנה, ואם יעמוד לבסוף יחזור ואם הוא עתה בריא לא יכול לומר שהיה שכיב מרע והוי כמתנת בריא שאם עמד אינו חוזר.

[9] כיון דס"ל לר' יהודה דאזלינן בתר חזקה, א"כ גם כאן יש לו חזקת טהרה.

[10] ר' נתן אזיל בתר השתא, ואם נשאל בימות החמה טהור, ובימות הגשמים טמא.

[11] רשב"ם מפרש שר' אלעזר ורבא לא חולקים, ובא רבא להוסיף עוד דין, שכיון שעברו על הבקעה ימות הגשמים דנים לה לעולם כרשות היחיד אפי' בימות החמה, ותמהו עליו התוס'.

[12] ס"ל שרבא לא קאי על הבקעה בעצמה, אלא על הטומאה, שאם עבר על זו הטומאה בבקעה ימות הגשמים, לא אזלינן בתר השתא. אלא שס"ל שבא רבא לחלוק על ר' אלעזר שאמר שאזלינן בתר השתא, ואם הוא בימות החמה אף שעברו על בקעה זו גם ימות הגשמים דנים לה כרה"ר ולרבא דנים לה כרה"י.