[1] כן פירש רש"י שם בכתובות, שאמר רב עמרם לבני הכתובה הקטנה שיפייסו לבני הכתובה הגדולה כדי שיחלקו בשוה, כי מן הדין לבני כתובת הגדולה לגבות הרבה, כון שעתה נתרבו הנכסים.

[2] ורב נחמן חולק, וס"ל דכמו שגבי מרובין ונתמעט אזלת בתר שעת מיתה, וגובים בני הכתובה הגדולה חלק גדול, כך במועטים ונתרבו אזלינן בתר שעת מיתה ויגבו כולם בשוה. ואף דהכא תמיד אזלינן בתר הבנים ולא בתר שעת מיתה, מ"מ כל שיש לנו בכל מקום להעמיד על הירושה דאורייתא אנו מעמידים.

[3] עי' היטב במהרש"א.

[4] פירוש דלבנות מוציאים מהנכסים מה שמגיע להם כדי שיזונו עד שיתבגרו, והשאר יירשו הבנים, אלא שצריכים לזון את האלמנה.

[5] דכיון שהאלמנה ממעטת, דנים להם כדין נכסים מועטין שהבנות יזונו וגם היא עמהן, והבנים ישאלו על הפתחים.

[6] דהיות שאינה ממעטת נזונים ג"כ הבנים עד שיגמרו הנכסים, כדין נכסים מרובים שנתמעטו אח"כ שזכו בהם הבנים לזון מהם.

[7] ס"ל לתוס' שכל החידוש דאמרינן שגם עקרו ירושה דאורייתא בשביל האלמנה, הוא דוקא באופן שכבר בין כה נעקרת ירושה דאורייתא ע"י הבנות כדין נכסים מועטים, שאז מוציאה האלמנה מהבנות כדי ליזון לבדה, אבל היכא שאין דין נכסים מועטים, כגון אלמנה באופן שיש רק בנים, או אלמנה באופן שיש רק בנות, שאז לא תקנו חכמים שתעקור האלמנה כלום, וכל מי שנמצא נזון מהנכסים בשוה.

[8] ס"ל לאביי שכמו שהבנים דוחים אותו אצל הבנות, כך הבנות דוחות אותו אצל הבנים ולכן לא נזון, ואין מחלוקת בין הרישא לסיפא.

[9] רבא ס"ל שהמשנה ברישא כפשוטה שמ"ש בנכסים מרובים הבנים דוחים אותו אצל הבנות והיינו שיזון כמותן. והסיפא דאמרינן שטומטום לא נוטל כלום אתיא כרשב"ג.