[1] מבואר במשנה שאף שאין הקטנים נזונים מהגדולים מתפיסת הבית, וחולקים הכל בשוה, מ"מ בנות קטנות כן נזונות מבנים גדולים, דיש להם מזון מתנאי כתובה. אולם לא מבנות גדולות.

[2] דחשו לתקנתו כדי שלא יפסיד אם תחזור הנחלה ביובל לבית אביה.

[3] ג"כ חשו לתקנתו כדי שיוכל להוציא מהלקוחות, ולא חשו לתקנת הלקוחות דהם הפסידו עצמן לקנות מאשה שיושבת תחת בעלה.

[4] כאן חשו דוקא לתקנת האלמנה שתוכל לזון מהנכסים ושלא יחשבו משועבדים. דמאחר שקדם תנאי מזונותיה לנשואי בִתה עם זה הבעל, לא טוב לנו להפסידה בידים.

[5] כן הביא הרשב"ם בד"ה דיתבא בשם רבינו חננאל דחשו לפסידא דמלוה, וכאן לא הוא דאפסיד אנפשיה, דלא ידע שתנשא אח"כ, וכמו שחשו לתקנת אלמנה חשו לתקנת מלוה.

[6] דפירש רשב"ם בד"ה והיורש, דאף ששם מיירי לאחר מיתה, מ"מ אם היה מחיים לוקח בנכסים, לא היתה מתהפכת מציאותו לאחר מיתתה להיות יורש בנכסים.

[7] הנה בתד"ה היורש הקשו על רשב"ם, דמה ראיה היא זו, דיתכן דמחיים הוי לקוח דאין לו בהם אלא פירות, אולם לאחר מיתה שהוא יורש גם את קנין הגוף, שפיר אפשר לומר שמאז הוי יורש אף שקודם היה לוקח. ולכן פירוש הם שאיה"נ הספק של הגמ' היה בין מחיים בין לאחר מיתה, ומכאן איה"נ פשטה הגמ' רק על הזמן שלאחר מיתה.

[8] ולכך הלוקח מוציא מיד הבעל, דבמקום פסידא של לוקח לא תקנו תקנת אושא, ואף שבסוגין אמרנו להיפך, שהלוקח הפסיד את עצמו במה שקנה בנכסים. תי' ר"י, ששם לא הפסיד הלוקח עצמו, היות שיש לו אופן לעשות פשרה עם האחריך, ואז לא יגיעו הנכסים בכלל לבעל.

[9] ואף שמפסיד האחריך, ואמרינן שלא תקנו תקנה זו במקום שאחרים מפסידים בלא אשמתם. תירצו תוס' דכיון שמקבל נכסים אלו במתנה לא חשוב כ"כ פסידא.

[10] לרשב"ם בד"ה והבנות יזונו כתב שה"ה שיש להם גם פרנסה. וריב"ן בתד"ה מי חולק, וס"ל דרק מזונות יש להם, מזה שלא הזכיר פרנסה.

[11] פירש רשב"ם דהכי הלכתא, וכן הוכיחו בתד"ה אמר מסוגיא דכתובות. אולם ר"ח ורב אלפס פסקו כרבנן. ור"ת ס"ל שאדמון אינו חולק, אלא מתמיה על התקנה.