[1] דכיון שאין לילה ראוי לדין על כרחך הם נעשים עדים, ואין עד נעשה דיין, ולכן גם למחרת לא יכולים הם לדון בזה.

[2] דאף שאין דנים בלילה מ"מ שומעים עדות בלילה לשיטתו, ויכולים לדון על פיה למחר. אולם כשרואים העדים עדות בלילה אינם יכולים לדון על פיה למחר, היות שהרואה דבר הברירה היא אחת משתים או שהוא נעשה דיין מייד עליה או שהוא נעשה מייד עד, וכיון שבלילה אינו ראוי להעשות דיין, ע"כ העשה עד ואין עד נעשה דיין.

[3] ס"ל לתוס' דכיון דקבלת עדות כתחילת דין היא, אין דנים בלילה.

[4] הנה נחלקו ר' יוסי ורבי במכות [דף ו' ע"א] גבי נמצא אחד מהם קרוב או פסול שעדותן פסולה, האם מיירי רק באופן שנתכוין הפסול להעיד או לא, דלר' יוסי אפי' בלא נתכוין להעיד ג"כ נחשב עד, ושייך בזה הדין של נמצא אחד מהם קרוב או פסול וכו', ולרבי רק בנתכוין וכן הלכה. וס"ל לרשב"ם שה"ה כאן לענין אין עד נעשה דיין הוא תלוי באותה מחלוקת.

[5] ס"ל לר"י שהטעמים שמהם פסלנו עד מלהיות דיין, הם מיירי רק באופן שהעידו בפועל ואינו שייך לדין קרוב או פסול ששם יש גזה"כ אחרת. ועוד ס"ל לר"י לחלוק על רשב"ם גם בנמצא קרוב או פסול, שאין פסולו רק אם לבסוף יבוא לב"ד להעיד.

[6] וביארו התוס' את הטעם, דילפינן מקרא עד עומדו לפני העדה למשפט, עד שיעמוד בפני ב"ד אחר. והא דאמרינן בראש השנה טעם אחר, והוא שלא מתקיים כאן והצילו העדה, דדיינים שראו אותו ודאי לא יוכלו להפך בזכותו, זהו רק טעם למה א"א ללמוד שאר דינים מדיני נפשות.

[7] אמנם כשאינו בקנין, כגון במתנת שכיב מרע בכולה או מצוה מחמת מיתה, יכול לחזור בו עד מיתתו - תד"ה נחוש.

[8] כן פירש רשב"ם את הדין מה אשה את בעלה אין הבעל יורשה בקבר - היינו כשהיא בקבר.

[9] זה המקרה דומיא דהמקרה הקודם, וזהו ששאלו תוס' שבמקרה הזה הרי הבן כן יורש את אמו.

[10] זה המקרה שאמרו התוס' שיש לפרש דלא כהרשב"ם.

[11] והטעם שמקרה זה פשוט יותר לגמ' שאין הבעל מוריש, וממנו למדה למקרה הבא גבי הבן. ביאר ריב"ם - דשארות (הקירבה) פקעה ע"י מיתת הבעל, ולכן פשוט שאינו יורש את אשתו להוריש, ודחו זאת התוס' דהרי כן יש שארות אחר מיתה. ור"י פירש דלהוריש בקבר הוא רק ע"י דין משמוש, וזה שייך רק בקרובים אבל בעל אינו קרוב אלא רק שאר. וגם על פירוש זה הקשה רשב"ם ולבסוף קיים פירוש רשב"ם עיי"ש.

[12] וביארו תוס' שמקרה זה דומה למקרה הקודם - ובאמת הדין אותו דין.