[1] דס"ל שהוקשה ירושת אם לירושת אב, וכמו שבירושת אב בן קודם כך בירושת אם.

[2] ס"ל ללמוד שבן יורש בירושת אם מק"ו מירושת אב ששם יפה כוחו יותר מבת, כ"ש שבירושת אם שלא יגרע כוחו מלירש. ואחר דעבדינן ק"ו אמרינן דדיו לבא מן הדין [שזה הבן] להיות כנדון [שזו הבת], ור"ל שיהיה הבן כבת ולא יותר. ואין הלכה כן.

[3] ומבארת הגמ' מדלא כתב ראשית און ש"מ תרתי, אולם מראשית אונו לבד א"א ללמוד אונו ולא אונה, היות דמקרא זה כבר ילפינן שבכור אחר נפלים ג"כ הוי בכור לנחלה, דבכור נקרא רק מי שלבו דוה עליו אם ימות, והנפלים שהיו קודם לא היה לבו דוה עליהם. אולם עתה שכתב ראשית אונו ש"מ תרתי, ואפשר ללמוד אונו ולא אונה.

[4] ומפסיק הקרא בסכינא חריפא, ואומר שתיבות הקרוב אליו ממשפחתו הוא לענין אחר לומר שהקרוב קרוב קודם, ותיבת לשארו מסמיך לוירש אותה, ומפרש מי יורש את שארו שזו אשתו זה הבעל - כמו שמסיים וירש אותה.

[5] כלומר אף שבקרא כתוב ונתתם את נחלתו לשארו, מ"מ גורעים ומוסיפין ודורשין, ולוקח אות ל' מתיבת לשארו, ואות ו' מתיבת נחלתו, ונוצרת תיבת לו, וא"כ דרשישנן ונתתם את נחלת שארו - לו. וברשב"ם כתב ב' פרושים למה לרבא לא הוי סכינא חריפא. בד"ה אלא וכו', כתב: דלאו דוקא מגרע ומוסיף, אלא שכך אפשר לפרש את הפסוק כאילו גורעים ומוסיפים. ובד"ה לשארו, כתב: אי נמי איכא למימר שלא נחשב פיסוק קראי רק בהקדמת תיבות, אבל בשינוי אותיות אין פיסוק קראי.