[1] הרשב"ם בד"ה נותן פירש בפירוש השני דהחיוב כאן הוא מדינא דגרמי, דאין אנו חושבים אתו כמזיק ממש אלא רק כגורם, אולם כיון שהוי גרמי וחייב. אמנם כל זה רק למ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי, דהרי לא הזיק לו דבר ששוה בעצם משהו, וכמבואר היטב בב"ק דף צ"ח רע"ב עיי"ש.

[2] בפי' הא' נקט רשב"ם שהוי היזק גמור בידים ולכן חייב, וביאר ר"י בתוס' שיטה זו, דכיון שדבר זה שוה לכל אדם, דאם לא היה מבררו היה מוכרו בדמי חיטים לכל אדם, לכן חשוב כגופו ממון, ואינו דומה לשורף שטרותיו של חבירו, דהתם נייר בעלמא הוא דשרף לו ולא את החוב שכן נשאר.

[3] ראה רשב"ם ד"ה ואמרי לה קנסא, שביאר שבמקרה זה יש נפק"מ בין טעם דקנס לטעם דדינא.

[4] הרשב"ם ביאר את הקושיא דאם מצאנו בכלאים שרק צריך למעט מרובע ולא לגמרי, כ"ש שבמכר לא ימעט יותר מרובע, דיש לב"ד להפקיר ממונו להעמידו על שיעור הבטל (דהיינו רובע) ולא להפסיד את המוכר כ"כ. אולם לטעם קנס שחיישינן שמא הוא עירב בידים ודאי שראוי לקונסו במכר.

[5] ס"ל דלטעם דדינא לא קשה, די"ל דטפי מרובע לא מוחל וכיון שמברר מברר הכל משא"כ בכלאים שמברר רק כמה שצריך. אולם לטעם קנס היה צריך לגזור בכלאים פחות מרובע אטו רובע.

[6] ס"ל שגם לטעם דדינא יש להקשות, דאם מצאנו שדרך בני אדם לברר ביותר מרובע את הכל, א"כ כלאים שרובע הוא כיותר מרובע ג"כ נצריך שיברר את הכל.

[7] בזה לכו"ע יבור הכל כרב הונא, ולפי כל הטעמים.

[8] דכיון שזה רק חומרא בכלאים לכן סגי למעט מרובע - רשב"ם לעיל בע"א ד"ה ברובע.

[9] דס"ל דכיון שמתחיל למעט ומניח מקצתן, הוי כמקיים כלאים בכרם ואסור.

[10] וטעם החילוק, דבריבית נעשה איסור בגוף ההלואה שהיא הלואת איסור, ולכך קונס ר"מ להפסיד כשמודה הלווה או אפי' כשיש עדים כמו דין הריבית. משא"כ בשטר חוב המוקדם שהלואה בהיתר ורק השטר פסול, וא"כ אין טעם לקנוס בהודאה או בעדים.