[1] זהו המקרה של רב יוסף לעיל בדף נ' סע"ב שמודה בו רב, דהיינו שאכל הלוקח מקצת שני חזקה בחיי הבעל ועוד ג' שנים שלמות אחר מיתתו, דאף שהכל יודעים שהבעל מכר לו את השדה ולא יכול לטעון לאשה ממך לקחתי קודם מות בעלך, מ"מ כיון שאחר מותו יכל לקנות ממנה ואכל ג' שני חזקה, והיתה צריכה אחר מות בעלה למחות גם לרב.

[2] דס"ל לרב הונא שהיכא שיש שטר מכירה אפי' למ"ד לגלויי זוזי מכוין קונה בשטר בלא המעות [וכמבואר ברשב"ם ד"ה א"ל], ואף שממהלך הסוגיא היה נראה שחזר בו, ושרק בשטר מתנה קונה או במוכר שדהו מפני רעתה, מ"מ לקמן בעמ' ב' בתד"ה ברם כתבו תוס' להדיא שס"ל לרב הונא שאם יש שטר מכר קנתה.

[3] ועי' ברשב"א כאן שתירץ את הרשב"ם מקושית התוס'.

[4] וכן גם ס"ל לר"י בתד"ה ברם, וביארו דסבירא לר' אבא ור' אבהו שמצד מעות המכר לא קנתה כלל דלגלויי זוזי מכוין, אלא שס"ל כרב הונא שאמר דדל זוזי מהכא וקנתה בשטר, ומה שקונה בשטר אינו אלא שטר מתנה ולכך אינו אוכל פירות.

[5] כן העמיד ר"י את הסוגיא בגיטין, וה"ה במכר למ"ד שהבעל אוכל פירות.

[6] ואף שלא הזכיר כן ר"י בפירות, מ"מ מוכח מדין שכירות שאפי' שהשוכר לא יכול למכור את השדה מ"מ יכול לזכות בה, ורק ר"ת דחק לפרש שקנין שכירות הוא יותר מקנין מתנה של אשה.

[7] וכן מוכח בירושלמי, שהקשה איך זוכה האשה בחצירה, הרי היא משועבדת לבעל לאכילת פירות, ותירץ דמיירי בכותב דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן. ומבואר שבלא זה לא קונה האשה בחצירה בגלל אכילת פירות של הבעל.

[8] דבזה איירי הברייתא לומר שלא יקבל מהם פקדונות לכתחילה, ובדיעבד יחזיר לאשה כדי לא להחזיקה בגנבת, דאילו במעות גלויות הרי אפי' אם תפס אותם הבעל מוציאים ממנו, כ"ש שמותר לכתחילה לקבל אותם ממנה בפקדון ושמחזירים לה את הפקדון.

[9] כן הביאו תוס' מסוגיא דלקמן שלא נאמנת לומר לא שהם שלה ולא שהם של אחרים, וא"כ ה"ה שאין הנפקד מחזיר לה.

[10] דאף שמעות אלו ספק לנו מה דינם, מ"מ לאחר שתפס הבעל א"א להוציא ממנו, דהמוציא מחבירו עליו הראיה.