[1] ומה שאמרו נהרדעי דקני ליה משפוליה ארעא עד תהומא, הוא רק לענין שלא יוכל המוכר לחפור חלל תחתיו. ועל זה חולק רבא לומר שלא יכול הקונה לעכב למוכר מלחפור תחתיו בקונה אילן אחד.

[2] וכתב הרשב"ם בד"ה א"ר יהודה, דאין הטעם לר' יהודה בחזקה משום דעד ג' שנים נזהר בשטרו, אלא הטעם דאין אדם רואה לחבירו בשדהו ושותק אלא מוחה מיד, ושיערו חכמים שגם אם ירחיק מהלך שנה מביתו יוכל לערער בשלוש שנים, והשוו מדותם בכל האופנים גם אם היה עמו באותה מדינה. וכתבו תד"ה אלא, שכיון שאין דרך להרחיק יותר ממהלך שנה מביתו, לכך לא נתנו שיעור יותר, ואפי' אם נודע שהרחיק יותר לא חילקו חכמים בשיעורם.

[3] אולם ממדינה למדינה לת"ק דר' יהודה לא הוי חזקה כלל, ויהודה וגליל חשובים אותה מדינה.

[4] ואף שכתב רשב"ם בד"ה אפי' היה ביהודה והחזיק ביהודה בעיר אחרת נמי לא תהוי מחאה. אין הכוונה שבאותה עיר כן הוי מחאה, דהרי לצד זה דוקא מחאה בפניו ממש הוי מחאה. ועי' בחתם סופר ובפני שלמה מה שכתבו לבאר בדברי הרשב"ם.

[5] דדרך האשה לחפש עדים לקיום הגט, ולכן אפי' בשעת חירום תמצא, משא"כ המחזיק אין דרכו לחפש עדי מחאה.

[6] דאף שמחפשת האשה עדים לקיימו, מ"מ היות שבני מחוזא נודדים הרבה ממקומם, אין דרך שיודיעו קודם בעיר שהם חתמו על גט, אולם לגבי מחאה אפי' שיספרו בהליכתם במקומות אחרים על המחאה, יועיל דחברך חברא אית ליה.

[7] הנדון דוקא בבורח מחמת ממון שאינו ירא כ"כ שמא יתפסוהו ומוחה במקומו, אבל במחמת נפשות שירא שמא ע"י המחאה ידעו מקומו הסיק רבא בסוף הסוגיא שלכו"ע לא מחזיקים בנכסיו.

[8] ראה רשב"ם סד"ה א"ל פשיטא שהביא מהירושלמי, דקרא מסייע ליה לשמואל, דכתיב (מלכים ב', ח' ו'), ויתן לה המלך סריס אחד לאמר השב את כל אשר לה וכו', משמע שהיתה צריכה למלך, דמן הדין לא היה לה - דמחזיקים בנכסי בורח.

[9] ולצד זה דברי רב הם כר' יהודה דמתניתין הסובר שמחאה שלא בפניו לא הוי מחאה. ודלא כרבנן שסוברים שמחאה שלא בפניו הוי מחאה, ומה שביאר רב לעיל את דברי רבנן, לאו משום דס"ל הכי.