[1] דהנה הקשו תד"ה אע"פ על משנתינו שחייבה לסומך כותל לכותל חבירו שהגביהו חבירו יותר מד' אמות [שבזה בתחילה לא היה חייב להשתתף עמו], אע"פ שלא נתן עדיין את התקרה, דהרי זה נהנה וזה אינו חסר ופטור. ותירצו דאם גילה בדעתו שרוצה להנות חייב. ובא"נ תירצו, דאפי' נאמר שאם גילה דעתו ג"כ פטור [וכשיטת הים של שלמה בב"ק פרק ב' סי' ט"ז], כאן חשוב חסר, דהרי בגלל היזק ראית חבירו הגביה הכותל יותר, וראה עוד ברשב"א כאן ובקצה"ח סי' קנ"ח ס"ק ו'.

[2] ומיירי באופן שהלוהו בפני עדים, או עכ"פ הודה לו שלוה בפני עדים, דאל"כ יש לו מגו שיכול לומר כלל לא לויתי, ואם לא נאמינו יש לפשוט את האיבעיא דלקמן אי אמרינן מגו נגד חזקה.

[3] ופירש ר"י (בעמ' ב') שזה דוקא אם כבר ברור שחייב, אבל אם יש חשש שמא לא יתחייב [מחמת המציאות], כגון בבכור שמא ימות קודם ל', או בשוכר שמא יפול הבית, לא אמרינן דלא ליטרדן.

[4] כתבו תד"ה ואפילו, דלא מבעיא לרב פפא (לקמן דף קע"ד ע"א) שהטעם שאין גובים מיתומים קטנים משום דלאו בני מיעבד מצוה, א"כ גם בנדון שמת לוה תוך זמנו לא גובים, אלא אפי' לרב הונא בריה דרב יהושע שטעם שלא גובים מיתומים הוא משום דשמא אביהם התפיס צררי גם כאן בתוך זמנו בקטנים חיישינן לצררי. והרא"ש בסי' ט' חולק וס"ל דכמו שאדם לא פורע תוך זמנו, כך אינו מתפיס צררי בתוך זמנו - וגובה.