ערכין דף כו. א

באו הבעלים לגאול את השדה באופנים דלהלן מה דינה?

כשלא קדמו אחרים לגואלה כשקדמו אחרים לגואלה ביובל ראשון
ביובל ראשון הוי כשדה אחוזה הוי כשדה מקנה [1]
ביובל שני לר"י ור"ש: כבר יצאה לכהנים [2]
 
לר' אליעזר: הוי כשדה מקנה [3]
כבר נחלקה לכהנים

"הכא במאי עסקינן בשדה שיצאה לכהנים, והקדישה כהן, ואתו בעלים למיפרקה".

מה הם השלבים שנעשו בשדה אחוזה זו?
א. בעלים הראשונים הקדישו אותה.
ב. גאלה אחר קודם יובל ראשון.
ג. יצאה לכהנים ביובל ראשון.
ד. הקדישה כהן קודם יובל שני (כלומר, שהקדיש את החלק בשדה שקיבל).
ה. באו הבעלים וגאלוה - והיא לפניהם כשדה מקנה [4].
ו. ביובל שני יוצאת לכל הכהנים [5] - ולא רק לכהן שהקדישה.

"והתניא בשנת היובל ישוב השדה לאשר קנהו מאתו, יכול יחזור לגזבר שלקחו ממנו,
תלמוד לומר לאשר לו אחוזת הארץ".

מה השלבים שנעשו בשדה מקנה זו?
א. בעלים הראשונים מכרו לשדה אחוזה שלהם.
ב. הלוקח הקדישה - כדין שדה מקנה.
ג. גאל אחר מהגזבר קודם יובל ראשון.
ד. הגיע יובל ראשון - חוזרת לבעלים הראשונים - ולא לגזבר [6].

ערכין דף כו. א

"שדה שיצאה לכהנים, ומכרה כהן, והקדישה לוקח, וגאלה אחר, יכול תחזור לבעלים הראשונים, ת"ל לאשר קנהו מאתו".

מה הם השלבים שנעשו בשדה אחוזה זו?
א. בעלים הראשונים הקדישו אותה.
ב. גאלה אחר קודם יובל ראשון.
ג. יצאה לכהנים ביובל ראשון.
ד. מכרה כהן קודם יובל שני (כלומר, שמכר את החלק בשדה שקיבל).
ה. הלוקח מכהן הקדישה.
ו. גאלה אחר מהקדש - קודם יובל שני.
ז. הגיע יובל שני - חוזרת לכהן שהקדישה שהוא עתה בעליה [7].

מה החילוק בין הקדישה למכרה כהן ביובל ב', שצריך ב' פסוקים שלא חוזרת לבעלים הא'?

האם יש בה דין חזרה ביובל ב'? האם מיירי שהבעלים גאלוה?
בהקדישה כהן - "לא יגאל עוד" [8] אין בה - דנחלקת לכהנים מיירי שגאלוה מהקדש
במכרה כהן - "לאשר קנהו מאתו" יש בה - דחוזרת לכהן מיירי שלא גאלוה מהקדש

ערכין דף כו: א

אליבא דר"א כשלא נגאלה בכלל ביובל ראשון, ובאו בעלים וגאלו ביובל שני, מה הדין?

לברייתא לדיוקא דמתניתין
ללישנא קמא בעלים כאחר - ומתחלקת לכהנים ביובל [9] לרבינא: בעלים לאו כאחר
 
לרב אשי: בעלים כאחר
לאיכא דאמרי בעלים לאו כאחר - ונשארת אצלם ביובל [10] לרבינא: בעלים לאו כאחר
 
לרב אשי: יתכן דבעלים כאחר

ערכין דף כו:

הקונה שדה מאביו והקדישה באופנים הבאים, איזה דין יש לה?

הקדישה ואח"כ מת אביו מת אביו ואח"כ הקדישה
לר' שמעון ור' יהודה כשדה אחוזה [11] כשדה אחוזה
לר' מאיר כשדה מקנה כשדה אחוזה [12]

מה הן החילוקים בין שדה אחוזה לשדה מקנה שהוקדשה, המבוארים ברש"י בסוגיין?

בכמה נפדית גאלה אחר
שדה אחוזה בית כור בנ' סלעים יוצאת לכהנים ביובל
שדה מקנה בשויה חוזרת לבעליה

מה דין שדה מקנה שנגאלה או שלא נגאלה והגיע יובל? [תוד"ה שדה].

כשגאלה אחר מיד הקדש כשלא נגאלה בכלל מהקדש
לרש"י כאן, ולפום ריהטא בתוס' חוזרת לבעלים אינה חוזרת לבעלים [13]
לרש"י בפירוש החומש חוזרת לבעלים חוזרת לבעלים [14]
-------------------------------------------------

[1] ומדין זה הקשו תוס' (ד"ה אילימא), אמאי לא אוקמינן לקרא ד"לא יגאל עוד" - שאינה נגאלת להיות כשדה אחוזה אבל נגאלת להיות כשדה מקנה, ביובל ראשון עצמו, ובאופן שגאלה אחר שאז אינה חוזרת להיות לבעלים יותר כשדה אחוזה. ותירצו תוס', דלא מסתבר שהפסוק מדבר בגאולה מיד אחר שקנאה - כיון שאינו חייב למוכרה לבעלים, ולכך מסתבר שמיירי בגאולה מיד גזבר שעדיין לא מכרה לאחר.

[2] פי', ולא שייך כאן בכלל דין גאולה, אלא אם ירצה הכהן ימכור לו ותהיה לבעלים כשדה מקנה, וביובל הבא תחזור לכהן, דשדה שהתחלקה לכהנים הוי שדה אחוזה של כהנים.

[3] וסבר אביי דמכאן ילפינן לטעמו של ר"א, דמזה שהוצרכה התורה לומר "לא יגאל עוד", ודרשינן מ"עוד" שאינו גואל עוד להיות כשדה אחוזה אבל הוא גואל להיות כשדה מקנה, ועל כרחך דמיירי רק ביובל שני כי ביובל ראשון היא לפניו כשדה אחוזה. ש"מ כר' אליעזר שאם לא נגאלה ביובל ראשון אינה יוצאה לכהנים, ויכולה להגאל ביובל שני, אלא שאינה חוזרת להיות עוד שדה אחוזה לבעלים.

[4] דדרשינן לקרא ד"לא יגאל עוד" לר' יהודה ור"ש, שלא תאמר שאינה נגאלת להם כלל אפי' להיות כשדה מקנה, ומטעם שלא גאלוה בהקדש ראשון שלהם, כדמשמע מתיבות "לא יגאל". קמ"ל "עוד", שרק אינה נגאלת להיות שדה אחוזה כמות שהיתה, אבל נגאלת להיות שדה מקנה.

[5] דרק בשדה אחוזה שלהם מאבותם, הדין שגואלים לעולם מהקדש - שלא מתחלקת לכהנים בגאלה אחר.

[6] ולהכי אתא קרא "לאשר לו אחוזת הארץ", שלא תאמר שאחרי שגאלה אחר מיד גזבר תחזור "לאשר קנהו מאתו" - היינו הגזבר, אלא קאי על הקנייה הראשונה, ולכך חוזרת לבעלים הראשונים - "לאשר לו אחוזת הארץ".

[7] פי', מדכתיב "לאשר קנהו מאתו", למדנו שחוזרת לכהן שקיבלה ביובל ראשון שהיא לפניו כשדה אחוזה, ואינה חוזרת לבעלים הראשונים להיות שוב שדה אחוזה שלהם, כיון שלא קנו את השדה מהם, דע"י הקדשם כבר יצאה השדה ביובל ראשון מהם, ולכך חוזרת לכהן שממנו קנה הלוקח שהקדישה. וזהו "התניא" שהביאה הגמ', לומר שכמו שדרשינן לעיל גבי הקדישה כהן ביובל שני שאינה חוזרת שוב לבעלים הראשונים להיות שדה אחוזה, כך מצאנו בברייתא: שאם הקדישה הבעלים ולא גאלה, ויצאה לכהנים, ומכרה כהן, והקדישה אחר, כשחוזרת ביובל - חוזרת לכהן ולא לבעלים.

[8] מהאי קרא ילפינן שאין קרקע עומדת אצל הבעלים הראשונים שבאו לגאול ביובל שני אלא כשדה מקנה, וכשיגיע יובל שני יוצאת מהם ומתחלקת לכהנים שבמשמר שחל בו יובל (ולא רק לכהן שהקדישה), שנאמר "לא יגאל עוד" - שאינה לפניהם כשדה אחוזה. וכן במכר כהן לחלקו שקיבל ביובל ראשון והקדישן הלוקח וגאלה אחר תוך יובל שני, שהדין שביובל השני חוזרת לכהן שמכרה, דכתיב "לאשר קנהו מאתו", ולמדנו מזה שאינה חוזרת לבעלים הראשונים. והקשתה הגמ', למה צריך שני פסוקים, ותירצה מטעם החילוקים שנתבארו כאן.

[9] דכל דין גאולה לחזור להיות לבעלים כשדה אחוזה, הוא רק אם גאלוה הבעלים עצמם (או בנם) ביובל ראשון, אבל ביובל שני נאמר "לא יגאל עוד", שאינה לפניהם רק כשדה מקנה, וביובל חוזרת להקדש להתחלק לכהנים.

[10] כלומר, שחוזרת השדה להיות כשדה אחוזה, שאם גאלוה בעלים קודם יובל שני אינה יוצאת מהם להתחלק לכהנים ביובל. והא דכתיב "לא יגאל עוד", הוא דוקא אם נגאלה ע"י אחר קודם.

[11] ומבואר בגמ' דאף שודאי הוא דהפסוק "אם את שדה מקנתו אשר לא משדה אחוזתו" צריכים אנו לדרשת ר"מ גבי קנה שדה מאביו ומת אביו ואח"כ הקדישה (דלכו"ע קנין פירות כקנין הגוף דמי), מ"מ מזה שאמרה תורה "אשר לא משדה אחוזתו" - ולכאורה מספיק היה לכתוב "אשר לא אחוזתו", או "אשר לא אחוזה", ומדכתב שניהם שמע מינה שגם בשדה שרק שראויה להיות שדה אחוזה - כבר אין לה דין שדה מקנה, ולכך גם בהקדישה ואח"כ מת אביו אין לה דין שדה מקנה אלא שדה אחוזה.

[12] והטעם שגם בזה צריך פסוק אף שהקדישה רק אחר שירשה, מ"מ כיון שלידו באה בתורת שדה מקנה, וקנין פירות כקנין הגוף, וממילא לאו מידי ירש [- וכלשון הגמ' (גיטין מח.)] הוה אמינא שאין מיתת אביו משַנה כלום, ולזה קמ"ל קרא שבכל אופן נקראת שדה אחוזה.

[13] הנה רש"י כאן (ד"ה כשדה מקנה) כתב "ואם לא גאלה הוא וגאלה אחר - חוזרת לו (לבעלים) ביובל", וכן כתבו תוס' "שלפום ריהטא משמע [דמיירי] אם גאל האחר מהגזבר לפני היובל". וביאור הדברים, דמשמע שדוקא אם יצאה מיד הקדש ע"י איזה פדיון, אז הדין שחוזרת לבעלים ביובל, אבל אם לא נגאלה בכלל, האף שאינה מתחלקת לכהנים כדין שדה אחוזה, דהא הבעלים לא הקדישוה אלא אחר "ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו", ואחר יובל אינה שלו ואיך יפסידנה מהבעלים, מ"מ אינה יכולה לצאת מהקדש בלא פדיון, ולכך אינה חוזרת לבעלים, [וע' היטב במשנה למלך פ"ד סוף הכ"ו].

[14] ס"ל שכל כח המקדיש שדה מקנה להקדיש - הוא רק לזמן - עד היובל, וכשפקע כחו ממילא פוקע כח הקדש שבא ממנו, וחוזרת לבעלים - גם בלא שום פדיון.

-------------------------------------------------

עוד חומר לימוד על הדף