חגיגה ג: נמנו וגמרו שעמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית,
יל"ע בכל הסוגיא, דלכאורה נמנו וגמרו לא יתכן אלא על ויכוח בהלכה, דהיינו עיקר הקדושה, דנמנו וגמרו דקדושה ראשונה לא קידשה לעת"ל, אבל על עיקר התקנה שיעשרו מעשר עני בהכרח ידעו שהיתה תקנה קדומה, דלא הוזכר שתיקנו, וא"כ אמאי קפיד רבי אליעזר, והרי ייחסו התקנה להמתקנים?
ובתוס' כתבו דאיירי בארץ עמון ומואב דלא נתקדשה כלל, וצ"ע דא"כ הוא חוץ לארץ גמור ואינו קשור כלל לאר"י ומהיכ"ת שיעשרו?
עוד כתבו לחלק בין חלקי עמון ומואב שנכבש על ידי סיחון, ובאמת צ"ע מאי שנא הני מהני.
בכבוד רב והערכה הראויה,
אברהם יוסף שווארץ
המחלוקת לא על תקנה קדומה אלא איך ראוי לתקן. יש מהתנאים שתיקנו מעשר עני ויש שתיקנו מעשר שני, ונמנו וגמרו איך לתקן - כמבואר כל זה במשנה ידים פ"ד.
החילוק בין ארץ סיחון לשאר עבר הירדן כנראה קשור לקידוש עולי בבל, שההנחה בתוס' היא כנראה שלא קדשו עולי בבל את עבר הירדן שלא כבשו עולי מצרים, רק את ארץ סיחון ועוג.
בברכה.
יוסי בן ארזה
א) מבואר במשנה בידים שר"ט גזר כך וראב"ע גזר אחרת. כלומר לא היתה תקנה חד משמעית אחידה. ר"י בן דורמסקית מסר שביבנה נמנו וגמרו לקבל את גזרת ר"ט. ואמר לו ר' אליעזר שלא יחוש למנין זה מאחר ויש מסורת אחרת, והחלטת הרוב לקבל את גזרת ר"ט אין לה תוקף מול מסורת אחרת.
ב) היכן ראית בתוס' שעולי בבל קדשו את חו"ל? התוס' מדברים על תקנת מעשרות בעבר הירדן, שתקנו לחייב שם תרו"מ הגם שהיא חו"ל. וכן לענין שאר ארצות הסמוכות לארץ, הגם שלא נתקדשו - כמבואר ברמב"ם ריש הל' תרומות.
ג) כיון שיש סתירה בין המקורות בדבר קדושת עבר הירדן, אם נוהגת שם שביעית - לכן כתבו התוס' שאפשר לחלק בין ארץ סיחון המקורית, לבין חלקים שנכבשו מעמון ומואב. כנראה שהיה לתוס' מקורות שעולי בבל כבשו את צפון עבר הירדן שהיא ארץ סיחון ועוג (צל"ע בירושלמי), והתוס' כתבו כהשערה - כדי לתרץ הסתירות - שאין בכלל זה החלקים הדרומיים יותר. יתכן שאמנם אין כוונתם לחלוקה הנ"ל באופן מדוקדק, אלא בדרך אפשר.
בברכה.
יוסי בן ארזה
