[1] דרק לפירוש ראשון ברשב"ם צריך להדחק דמה דאמרינן שלגוי אין דין חזקה אלא בשטר מ"מ בארץ פרס אחר מ' שנים יש לו לעכו"ם חזקה, דלפירוש זה המ' שנים קאי אישראל ובגוי באמת אין לו דין חזקה כלל.

[2] דכך הוא מדינא דמלכותא בפרס.

[3] בין ביחיד ובין ברבים, אולם בשביל צריך שיהיה ההליכה שם קבועה.

[4] דסבירא להם שמה שמטמאים חכמים בסוגיין בנכנס לבקעה של כמה שדות בימות הגשמים וטומאה בשדה פלונית, ומסתפק אם נכנס אליה או לא וגם מסתפק אם נגע בטומאה או לא, הוא משום שס"ל שאין כאן ספק ספיקא, אלא רק ספק אחד האם הלך עד הקבר ואהיל על הטומאה או לא, ולכן טמא, אולם בספק ספיקא אמיתי ס"ל שגם רבנן מודים שטהור.

[5] דכן הוכיח ר"ת מהמשנה בטהרות, שכל הפסיקות שאתה יכול להרבות בטומאה טמאין. אולם בספק יין נסך מודה ר"ת שכשיש ספק ספיקא מותר.

[6] דהנה נחלקו רשב"ם ורש"י בפירוש סוגייתינו, דרש"י מפרש שמיירי אפי' בשדה מלאה טומאה, דמ"מ כיון שיש לו ספק אם בכלל נכנס לתוכה או לא הוי "ספק ביאה" וטהור, דרק בספק מגע ילפינן מסוטה לטמא בחד ספיקא. אולם רשב"ם מעמיד את הסוגיא בשדה שיש בה מקום טומאה (ולא שכל השדה מלאה טומאה), וס"ל שטעמו של ר"א לטהר הוא משום ספק ספיקא, דספק אם נכנס לשדה הזו שיש בה טומאה ספק לא, וגם אם נכנס אליה ספק אם נגע במקום הטומאה ספק לא, וזה מה שנקרא "ספק ביאה" שטיהר ר"א, דר"ל ספק שיש בו ספק ספיקא. אבל ספק מגע שהוא רק ספק אחד, גם ר"א מודה שטמא לרשב"ם. וגם ר"ת מפרש כאן כרשב"ם שהטעם שר"א מטהר הוא משום ספק ספיקא.

[7] כן הוכיחו בתד"ה רבי אליעזר (הב') שיש לגרוס אלעזר.