-------------------------------------------------

[1] רבי סובר שגם בעשרים ושנים אמה של הילוך הישראלים והכהנים בתחילת העזרה, בחלק הצפוני שלהם יש לו דין צפון וא"כ יכול המצורע לעמוד בחלק הצפוני של השער המזרחי ולהכניס ידיו לפנים העזרה ולסמוך אם נאמר שביאה במצקת לא שמה ביאה.

[2] דבעינן בסמיכה כל כוחו, ולכך צריך להכניס ראשו ורובו ולא סגי במיעל ידיו.

[3] ומבאר רב אדא, דהגם ששני הדינים הנ"ל הם מהתורה, בכו"א לא יכול להכנס לעזרה כדי לסמוך להדיא, משום גזירה דרבנן שמא ירבה בפסיעות.

[4] ואם יסמוך אינו נחשב עבודה בקדשים, דמיירי שאינו סומך ממש, אלא נותן את ידיו עליו מלמעלה [- אקפו ידייכו]. (תד"ה סמיכת ושטמ"ק אות ל"א).

[5] ויליף לה מגזרה שוה טומאתו טומאתו, דכתיב באוכל קודש בטומאת הגוף: וטומאתו עליו, ובביאת מקדש כתוב: עוד טומאתו בו, מה בביאת מקדש יש מלקות - כך בטמא שאכל קודש. ומקרא דבכל קודש לא תיגע, מפיק ר' יוחנן לענין מלקות לתרומה.

[6] ריש לקיש מוקי לקרא דבכל קודש לא תיגע לענין קודש, ואכילת קודש ילפינן ממה שכתוב בכל קודש לא תיגע ולא המקדש לא תבוא מקיש קודש למקדש מה מקדש דבר שיש בו נטילת נשמה - אף קודש דבר שיש בו נטילת נשמה והיינו אכילה. ונגיעה ילפינן מדאפקיה רחמנא בלשון נגיעה, [ולענין נגיעת ואכילת תרומה לריש לקיש, עי' בתד"ה תניא].