יבמות דף יא. א

כיצד מתורצת הסתירה בברייתא בין הרישא לסיפא, גבי החולץ ליבמתו וחזר וקדשה ומת?

רישא: צריכה חליצה
מן האחין
סיפא: עמד אחד מן האחין וקדשה אין לה עליו כלום
לרב אשי כר"ל - דעומדת על האחין באיסור כרת דאשת אח מן האחין שנולדו אחרי הקידושין וכר"ש [1] כר"ל - דחייבי כריתות
לא תפסי בהו קידושין
לרבינא כר' יוחנן - דעומדת על האחין באיסור לאו דלא יבנה כר' יוחנן -
דחייבי לאוים חולצים
כרבנן
ומיירי אפי' נולד אחר שקדשה [2]

יבמות דף יא: א

האם מותר לאדם להחזיר את גרושתו באופנים דלהלן?

אחרי שכבר
נשאה לאחר
אחרי שרק
התארסה לאחר
האם יש לאו בסוטה
שזינתה לאוסרה על בעלה?
לר' יוסי ב"כ אסור - אחרי אשר הוטמאה מותר - דלא נטמאה אין [3]
לחכמים אסור אסור [4] יש [5]

יבמות דף יא: א

מה דין צרת המחזיר גרושתו אחרי שניסת לאחר לתנאים דלהלן?

אליבא דר' יוסי בן כיפר אליבא דחכמים
ללישנא קמא פטורה מיבום וחליצה [6] תיבעי האם מקרא יוצא מידי פשוטו [7]
ללישנא בתרא תיבעי האם "היא תועבה" ממעט צרה מותרת להתייבם כיון דאיעקר איעקר

מה דין גרושה שהוחזרה באיסור ומה דין צרתה לייבום [8], לר' חיא בר אבא בשם ר' יוחנן?

היא עצמה צרתה
ללישנא
קמא
אינה מתייבמת - ק"ו במותר לה (בעלה)
נאסרה, באסור לה (יבמה) לא כ"ש
איבעי ליה האם אלים
ק"ו למידחי צרה
לרב נחמן
בר יצחק
ספק אם מתייבמת - דאיבעי
ליה האם ק"ו אלים להפקיע יבום
מתייבמת - דודאי אין ק"ו
אלים להקפיע צרה

-------------------------------------------------

[1] ר' שמעון סובר ש"אחין הילודין" - דהיינו אלו שנולדו לאחר החליצה והקידושין של היבם הזה שמת, לפניהם אין איסור של אשת אח, כיון שהם לא היו נמצאים בזיקה הראשונה ולא נאסרו ממנה. ובאמת אפי' היא נופלת גם ליבום, אלא שכתבו התוס' (בד"ה צריכה) דאינה מתייבמת דכיון שאסורה לאותו יבם שחזר וקדשה אחר החליצה, אמרינן "במותר לה אסורה באסור לה (דהיינו באלו שנולדו שלולא דין ייבום היא אסורה עליהם) לא כ"ש".

[2] וס"ל לרבנן שדין "אשת אחיו שלא היה בעולמו" הוא גם באלו שנולדו אחר החליצה והקידושין, וכיון שלא היו בשעת הזיקה הראשונה הרי הם אסורים בה באיסור כרת ואינה צריכה לא חליצה ולא ייבום. וכתבו התוס' (בד"ה כמאן), שיכלה הגמ' לתרץ גם אליבא דר"ש ולומר דמיירי בנולדו קודם החליצה - שגם ר"ש מודה שיש עליהם איסור דאשת אחיו שלא היה בעולמו, אלא שניחא לגמ' לאוקמי כרבנן ולומר שמיירי בכל גוונא אפי' בנולד אחר החליצה והקידושין.

[3] ס"ל דרק במחזיר גרושתו יש לאו, כיון שבפסוק זה (דברים כד:ב-ד) "וְיָצְאָה מִבֵּיתוֹ וְהָלְכָה וְהָיְתָה לְאִישׁ אַחֵר וגו'. לֹא יוּכַל בַּעְלָהּ הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר שִׁלְּחָהּ לָשׁוּב לְקַחְתָּהּ לִהְיוֹת לוֹ לְאִשָּׁה אַחֲרֵי אֲשֶׁר הֻטַּמָּאָה כִּי תוֹעֵבָה הִוא"

[4] וחכמים מעמידים את הפסוק ד"אחרי אשר הוטמאה" בסוטה, ולכן אין לדייק דוקא מן הנשואין ולא מן האירוסין. וכיון שכתוב בפסוק בתחילתו (וזה מדבר גם על גרושה, ורק הוטמאה מדבר רק על סוטה לשיטתם) "לֹא יוּכַל בַּעְלָהּ הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר שִׁלְּחָהּ לָשׁוּב לְקַחְתָּהּ" - אין חילוק בין הנישואין דשני ובין מן האירוסין דשני כבר נאסרה עליו. (ובהו"א דייקה הגמ' מלשון חכמים שאמרו "סוטה שנסתרה" שמשמע שמירי אפי' בסוטה שרק נסתרה והיא ספק - ובזה סגי כדי לאוסרה ולפוטרה אפי' מחליצה, ודחתה הגמ' דמיירי בסוטה שודאי נבעלה, ונסתרה לישנא מעליא).

[5] דהם מעמידים את הפסוק הנ"ל בסוטה שנסתרה.

[6] דלשיטתו "טומאה" דהפסוק הנ"ל נאמרה במחזיר גרושתו, וא"כ דינה כדין ערוה וצרתה צרת ערוה. ואין לדייק מדכתיב בהאי קרא "תועבה היא" -היא תועבה ואין צרתה תועבה, דיש למעט את בניה שאינם ממזרים, אבל צרתה היא תועבה ואסורה כערוה.

[7] כלומר, הגם שהפסוק לשיטת חכמים מדבר בסוטה ולא במחזיר גרושתו, מ"מ שמא אין מקרא יוצא מידי פשוטו וגם הגרושה אחר שנישאת נחשבת ערוה וצרתה צרת ערוה. או דלמא כיון שנעקר ממנה שם טומאה לאו ערוה היא ומותרת אפי' להתייבם. (והסוטה עצמה חולצת ולא מתייבמת).

[8] אולם לחליצה ודאי שצריכה, דודאי אין ק"ו אלים לפטור מחליצה לא אותה ולא צרתה.

עוד חומר לימוד על הדף