תמורה דף כט. א

לאמוראים דלהלן, ללשון הראשון ברש"י: מאימתי נעשה מוקצה.
וללשון השני ברש"י: עד מתי הוא מוקצה?

(ל"ק) מאימתי נעשה מוקצה [1] (ל"א) עד מתי הוא מוקצה [2]
לריש לקיש (לעיל עמוד ב') כשהקצוהו ז' שנים עד שבע שנים
לרבא בר רב אדא בשם רב יצחק משיעשו בו עבודה לצורך ע"ז עד שיעשה בו מעשה לצורך הכמרים
לעולא אמר ר' יוחנן עד שימסרוהו לכמרים להקרבה עד שימסרוהו לכמרים לאכילה
לבֵּהָא בשם ר' יוחנן עד שיאכילוהו כרשיני ע"ז [3] עד שיאכילוהו כרשיני ע"ז
לתני רב חנניא טריטאה שיגזז או יעבדו בו לשם ע"ז משיגזז ויעבד

מה הלימודים לג' דיני טרפה שאסורים לגבוה?

הדין הלימוד
א טרפה שבא להקדישה דכתיב (יחזקאל מה:טו) "מִמַּשְׁקֵה יִשְׂרָאֵל" - מן המותר לישראל
ב הקדישה ואח"כ נטרפה דכתיב (ויקרא א:ג - "קרא דלמטה") "מִן הַבָּקָר" - להוציא את הטרפה
ג בהיתה לה שעת הכושר ונטרפה דכתיב (ויקרא כז:לב) "כֹּל אֲשֶׁר יַעֲבֹר תַּחַת הַשָּׁבֶט" - למעט טריפה שאינה עוברת

תמורה דף כט: א

נתן לה טלה ואח"כ בא עליה, באופנים דלהלן מה דין אתננה?

היה בעין בשעת ביאה קדמה והקריבתו קדמה והקדישתו
בהקנה לה בשעת ביאה [4] נאסר באתנן אינו קדוש ואינו קרב לשמה
בהקנה לה מעכשיו אם תצטרך נאסר באתנן מותר [5] ספק דרב אושעיא [6]

תמורה דף כט: א

בא עליה ואחר זמן נתן לה, האם הוי אתנן?

אמר לה טלה סתם אמר לה טלה זה
בלא הקנה לה אינו אתנן בזונה גויה: הוי אתנן [7]
בזונה ישראלית: לא הוי אתנן
הקנה לה או עמד בחצרה [8] ----- הוי אתנן

מה דין אתננים דלהלן, האם נאסרו?

אתנן זכר (משכב זכור) ושאר עריות אתנן אשתו נדה אתנן לזונֵה
לרב ורבי אסור מותר [9] מותר [10]
ללוי אסור אסור [11] מותר [12]

הנותן אתנן לזונה ישראלית [13] כזו שתופסין לו בה קידושין (כגון פנוי הבא על הפנויה), מה הדין? [תוד"ה גירסא].

בזונה המופקרת לכל באינה מופקרת
לאביי לרבנן: לא הוי אתנן
לר' אלעזר: הוי אתנן [14]
לרבא לרש"י - לכו"ע הוי אתנן
לתוס' - לרבנן:
אם מפרש הוי אתנן
- לר' אלעזר: אפי' לא מפרש הוי אתנן
לרש"י - לרבנן: אם מפרש הוי אתנן
- לר' אלעזר: אפי' לא מפרש הוי אתנן
לתוס' - לרבנן: אפי' אם מפרש לא הוי אתנן
- לר' אלעזר: אפי' לא מפרש הוי אתנן
-------------------------------------------------

[1] כלומר, לפירוש זה אינו נעשה מוקצה בדיבור בעלמא, אלא עד שיעשה בו איזה מעשה שמוכיח שהוקצה לע"ז.

[2] כלומר, שמעת שיעשה בו אחד מהדברים דלהלן הוא מורה שאין רוצים להקריבו יותר, אלא שרוצים אותו הכמרים לעצמם וכדומה, ותו לא הוי מוקצה ומותר.

[3] וביאר בֵּהָא שגם עולא מודה לו, ומה שאמר עד שימסרו לכמרים, הכוונה שישפו לו כרשינים דע"ז בשביל להאכילו.

[4] פי' שנתן לה אתננה ולא בא עליה אלא אמר לה יהיה אצלך עד שאבוא עליך, שבאופן זה אינה קונה אותו עד שעת הביאה.

[5] והחידוש, דאף שלא היה קנוי לה לגמרי קודם, וא"כ לכאורה היה לו להאסר בשעת ביאה, בכל אופן לא הוי אתנן.

[6] הסתפק רב אושעיא דכיון שמצינו ש"אמריתו לגבוה כמסירתו להדיוט" - הרי הוא כמו שהוקרב ולא יוכל להאסר באתנן עוד, או שדוקא בהקריבה ממש קאמר ר' אלעזר דאינו אתנן.

[7] כיון שגויה אינה צריכה משיכה לקנין והוא ייחד לה טלה זה, היא קונה אותו בביאתו והוי אתנן.

[8] ומה שעומד בחצרה אינו חשוב כבר כנתן לה, דמיירי שהעמיד אותו בתורת אפותיקי, ואמר אם עד יום פלוני יהיבנא לך זוזי מוטב, ואם לאו טלה באתננך.

[9] דכתיב "אתנן זונָה" - ואשתו נדה לאו זונה היא.

[10] דכתיב "אתנן זונָה" - ולא אתנן זונֵה.

[11] דכתיב "תועבה" - וגם נדה כתובה בפרשת עריות, ועל כל העריות כתוב "את כל התועבות".

[12] דכתיב (יחזקאל טז:לד) "וּבְתִתֵּךְ אֶתְנָן וְאֶתְנַן לֹא נִתַּן לָךְ וַתְּהִי לְהֶפֶךְ".

[13] לזונה גויה, או לשפחה וכן כל מי שאין קידושין תופסין לו בה (אפי' ישראלית) כחייבי מיתות ב"ד וכריתות, ולר"ע אפי' חייבי לאוים, לכו"ע הוי אתנן, גם אם לא יאמר לה "הא לך אתננך".

[14] לפי הלשון השני בגמ' (-הלשון הראשון המבואר בתוס'), זהו תירוץ אביי למה שהקשתה הגמ' עליו מברייתא שאמרה אחד זונה עובדת כוכבים ואחד זונה ישראלית אתננה אסור, ומתרץ אביי שמזה שמצאנו שר' אלעזר מחמיר בזונה שאפי' פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה, ה"ה שמחמיר שאפי' בזונה ישראלית שתפסי בה קידושין הוי אתנן. אכן לפי הלשון הראשון בגמ' (-הלשון השני המבואר בתוס'), תירץ אביי הא מני ר' עקיבא, ומוקמי לברייתא שאחד זונה ישראלית אתננה אסור בחייבי לאוים. אולם גם ללשון זו מפורש שלר' אלעזר נעשה אתנן בכל ביאה.

-------------------------------------------------

עוד חומר לימוד על הדף