[1] וביארו התוס' (בעמוד ב' בד"ה ממקום) שילפינן מדרשת הספרי על הפסוק (דברים יב:כו) "רַק קָדָשֶׁיךָ אֲשֶׁר יִהְיוּ לְךָ" - מכאן שמביאים קדשים מחוץ לארץ לארץ, יכול אף בכור ומעשר כן, ת"ל "רק". ולר' ישמעאל מיעוט זה הוא רק לכתחלה כיון שכל הפסוק מיירי בלכתחלה.

[2] משום שהוקש בכור ומעשר למעשר דגן, וכיון שמעשר דגן אינו נוהג בחו"ל גם בכור ומעשר בהמה לא באים משם כלל.

[3] הקשו התוס' (בד"ה אי) דסו"ס בשביל בכור בעינן מזבח וליכא. ותירצו דמיירי בבכור שזרק דמו קודם שנחרב הבית, והנידון אם נכל בשרו. עוד תירצו דה"ק בכור נמי יביא ויבנה מזבח.

[4] פי', דמקשה דכיון שאתה סובר שלא קדשה לעתיד לבוא ובכל אופן אתה מסתפק גבי מעשר האם צריך להעלותו לירושלים הגם שאין שם קדושה, והיינו שאתה סובר דאולי יש גזה"כ שצריך להעלותו בכל ענין, א"כ גם גבי בכור יש להסתפק כנ"ל שצריך להעלות אפי' שאין שם קדושה. ומתרצת הגמ' דאה"נ דבבכור סתם נמי איבעיא לן, ומה שרצינו לפשוט מעשר מבכור, הוא באופן שנשחט הבכור ונזרק דמו בעוד הבית קיים ונחרב הבית ועדיין בשרו קיים דמקשינן בשר לדם, מה דם אם לא היה נזרק לא היה אפשר לזורקו - כך בשר א"א לאוכלו, ועתה מקישים מעשר שני לבכור בזה ששודאי אינו נאכל.

[5] פי', דמקשה למה מסתפק דוקא במעשר הרי גם בבכור יש להסתפק שמא צריך להביאו כיון שקדשה גם לעתיד לבוא. ועל זה מתרץ דאה"נ דבסתם בכור יש ספק, ומה שהיה פשוט לו בבכור שלא נאכל הוא בבכור שנשחט ונזרק דמו ומקיש בשר לדם דכמו שדם בעי מזבח וכן נעשה בו, כך בשרו בעי מזבח, וכיון שאין מזבח לא יאכל ולומדים מעשר שני מזה הבשר.

[6] ומיירי במעשר שני שנזרק קודם שחרב הבית שהיה טעון לבוא בירושלים, שעליו לא נאמר שנאכל בכל ערי ישראל.

[7] ומיירי בבכור שנזרק דמו לפני הבית וחרב הבית שהוקש בשרו לדמו, מה הדם טעון מזבח אף בשר טעון מזבח. וה"ה מעשר כזה שהיה טעון הבאה (שגדל בפני הבית) ג"כ לא יכול להביאו.

[8] פי', שאם שחטו כמצותו ביום אחרון של שנה זו, הוא נאכל היום וגם בשנה הבאה עוד יום, ולמדנו שזמן אכילתו ב' ימים.

[9] היינו ג' זקנים: ר' ישמעאל ור"ע ובן עזאי, שהם לומדים מההיקש הזה דברים אחרים. דר' ישמעאל למד מהיקש זה מה בנדר אינו נאכל בפני הבית אף מעשר שני כן. ור"ע למד שא"א להעלות בכור מחו"ל כיון שאין מעשר דגן שם. ובן עזאי למד מה בכור אינו נאכל אלא לפנים מן החומה - ולא בכל הרואה, אף מעשר שני נאכל דוקא בפנים החומה, ולא כמו שהיה בשילה שהיה נאכל בכל הרואה.

[10] הוקש לחזה ושוק של שלמים, שזה זמן אכילתם. פי' אחר פירש"י, דהוקש לחזה ושוק של תודה שנאכל ליום אחד (דמסתמא לחומרא מקשינן), ומ"מ כיון שכתוב "יהיה" הוסיף לך עוד הויה אחר כיוצא בו והיינו עוד יום.

[11] הגם דס"ל לרבנן דאינה מתה אלא בנמצאת אחר כפרה. מ"מ כאן כיון שנמצאת בעלת מום דאיכא תרתי לריעותא דגם אבדה וגם בעלת מום - מודים רבנן דמתה.

[12] תוס' חולקים וסוברים דאדרבה אי איכא תרתי לריעותא זה סיבה שתרעה - אלא החידוש שאפי' דאיכא תרתי לריעותא וא"כ נימא שתרעה, בכל אופן לרבי אזלה למיתה אפי' בנמצאת קודם, כפרה ולרבנן רק בנמצאת אחר כפרה.