א. שתים - אוכל ולא אוכל, שהן ארבע - אכלתי ולא אכלתי.

ב. שתים - העלם טומאה ואכל קודש או נכנס למקדש, שהן ארבע - טמא בהעלם קודש או מקדש.

ג. שתים - הוצאות למי שבחוץ ולמי שבפנים, שהן ארבע - הכנסות למי שבפנים ולמי שבחוץ.

ד. ג' שעירים, הא' נעשה בפנים, הב' משתלח לעזאזל, והג' קרב על מזבח החיצון במוספין.

ה. לר' יהודה, שעירי רגלים ור"ח מכפרין על טומאת מקדש וקדשיו שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף, ושעיר יוה"כ הנעשה בחוץ מכפר על שיש בה ידיעה בסוף, [והנעשה בפנים מכפר על שיש בה ידיעה בתחילה ולא בסוף ועל זדון טומאת מקדש וקדשיו]. ב. לר"ש, שעירי ר"ח על טהור שאכל את הטמא, ושל רגלים ושל יוה"כ כמו ר' יהודה. ג. לר"מ, שעירי רגלים ור"ח ושעיר יוה"כ הנעשה בחוץ כפרתן שוה, לכפר על שאין ידיעה לא בתחילה ולא בסוף, ועל שיש ידיעה רק בסוף, ועל טהור שאכל את הטמא.ד. לר"ש בן יהודה בשם ר"ש, של ר"ח רק על טהור שאכל את הטמא, ושל רגלים גם על שאין ידיעה לא בתחילה ולא בסוף, ושל יוה"כ הנעשה בחוץ גם על שיש ידיעה רק בסוף.

ו. יקרבו. לר"מ כי מכפרין אותה כפרה. לר"ש כי כולם מכפרין על טומאת מקדש וקדשיו כל דהו, ואפי' שכפרותיהן חלוקות. [לר"ש בן יהודה צריך לטעם זה בשעירי ר"ח להקריבם ביוה"כ].

ז. לת"ק [וידוי] שעיר המשתלח. ולר"ש וידוי פר של כה"ג.

ח. על טומאת מקדש וקדשיו של הכהנים [בין מה שמכפר על ישראל שעיר הפנימי, ובין מה שמכפר שעיר החיצון]. ולר"ש, וידוי הפר מכפר על שאר עבירות של הכהנים [מה שוידוי שעיר המשתלח מכפר על ישראל].

ט. כי במסכת מכות כ' המשנה שחייב על השחתת הראש ב' ועל השחתת הזקן ה', הרי דחדא דמיחייב עליה תרתי, לכן כ' מתני' דשבועות דחייב ב' שהן ד'.

י. כיון דתנא הכא תרתי תנא לכולהו. ומה דתנא הכא תרתי, כיון דשבועות וידיעות הטומאה כתובים יחד בתורה ודומים בזה שקרבנם עולה ויורד.

יא. דלפי ר' ישמעאל לא שייך בשבועות שתים שהן ד', כיון דאינו מחייב קרבן בלשעבר [אכלתי ולא אכלתי], ולפי ר' עקיבא לא שייך בידיעות הטומאה שתים שהן ד', כיון דאינו מחייב קרבן על העלם קודש והעלם מקדש. ומתרצים [בהו"א ד"ג:] דמתני' כר' ישמעאל ולענין מלקות, דלוקה על שתים שהן ד', גם על אכלתי ולא אכלתי [כדרבא, דלוקין על שבועת שוא ושקר], וגם על אוכל [דלוקין על לאו שאי"ב מעשה] ולא אוכל.

יב. אין לוקין, ופסק כן כי סתם משנה לקמן כן, שכ' שבועה שלא אוכל כיכר זו שבועה שלא אוכלנה ואכלה אינו חייב אלא אחת, זו היא שבועת ביטוי שחייבים על זדונה מכות וכו', ובא למעט שבועה שאוכל שאין לוקה אם לא אכל, כיון דאי"ב מעשה, וכיון דזה סתמא בתרא פסק כן, דרבי חזר בו.

יג. לר' יהודה, כי זה לאו הניתק לעשה, שריפת נותר. ב. לר' יעקב, כי זה לאו שאי"ב מעשה.

יד. במראות נגעים יש מלקות בקוצץ בהרתו דאיכא לאו "השמר בנגע הצרעת", דהשמר פן ואל הוי ל"ת. בשבת, הקו' הרי זה לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד, והתי' דלר' ישמעאל לוקין על לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד כשהתרו בו למלקות ולא למיתה.

טו. כיון דא"א להעמיד [כר' ישמעאל] למלקות, דא"כ אין זה ב' שהן ד' אלא ב' [מלקות לקודש ומלקות למקדש], ועוד דלמלקות מיירי בלי העלם. ולכן מיירי לקרבן, וגבי ידיעות הטומאה נקט את שיטת ר' ישמעאל וגבי שבועות נקט את שיטת ר' עקיבא.

טז. דדריש מ"ונעלם" יתירא דמחייב גם על העלם מקדש [ולא כר"ע דדריש דצריך ידיעה בתחילה]. הרי דס"ל כר' ישמעאל דחייב גם על העלם טומאה וגם על העלם קודש ומקדש.

יז. גבי פדיון בכור אדם דריש ריבוי ["ופדויו מבן חודש"] מיעוט ["בערכך כסף חמשת שקלים"] וריבוי ["תפדה"], ולכן ממעט רק שטרות [דהן ראוין להתמעט טפי מקרקעות ועבדים כיון שאינם ממון]. וגבי רציעה דריש כלל ["ולקחת"] ופרט ["מרצע"] וכלל ["ונתת באזנו"], ולכן צריך שיהא כעין הפרט דווקא של מתכת. ושיטת רבי דבד"כ דרשינן כלל ופרט וכלל, רק באופן דהכללות סמוכים זל"ז ["ופדויו מבן חודש - תפדה"] ס"ל כתנא דבי ר' ישמעאל דדרשינן בריבוי מיעוט וריבוי.

יח. לא, דהרי בכל התורה דורש בכלל ופרט וכלל, וא"כ ס"ל דצריך להיות כעין הפרט דווקא להבא ולא לשעבר, וכר' ישמעאל. ולכן י"ל דנקט כאן את שיטת ר' עקיבא [דגם בכה"ג דריש בריבוי ומיעוט וריבוי].

יט. לרבא, מדלא כ' "והיא עלומה ממנו" משמע שרק עכשיו נעלם ממנו. וק' על דבריו דגבי סוטה כ' "ונעלם מעיני אשה" וא"א לומר דרק עכשיו נעלם ממנו דא"כ אין המים בודקין כיון דאינו מנוקה מעון [דבא עליה אחר שנסתרה]. ועוד דכ' על התורה "ונעלמה מעיני כל חי", והרי אף אחד לא ידע קודם דכ' "לא ידע אנוש ערכה". ולכן אביי מפרש דס"ל לרבי דידיעת בית רבו שמה ידיעה, ולכן תמיד נחשב שהיה לו ידיעה בתחילה.

כ. כיון דמתני' דידן אינה עוסקת בעיקר שבת לכן כ' רק החיובים, שהם ב' הוצאות וב' הכנסות.

כא. בין הוצאה ובין הכנסה נקראת הוצאה דזה הוצאה ממקומו. ב. רשויות שבת נקראים יציאות. וההוכחה לכך שהכנסה נקראת הוצאה:א. מהמשנה ד"המוציא מרשות לרשות" דמיירי בין בהוצאה ובין בהכנסה [מדל"כ המוציא מרשות הרבים לרה"י]. ב. ממתני' דריש מס' שבת "יציאות השבת שתים שהן ארבע בפנים ושתים שהן ארבע בחוץ" שמפורש שם דמיירי אף בהכנסה.

כב. שנים - בהרת ושאת, שהן ארבע - תולדתם. בהרת עזה כשלג ושניה לה כסיד ההיכל, שאת כצמר לבן ושניה לה כקרום ביצה.

כג. כי לפי ר"ע מראות נגעים הם זו למעלה מזו, והיינו שהן מצטרפות זו לזו רק כסדר מעלתן ולבנוניתם, והיינו שלג, צמר, סיד וקרום, וא"כ יוצא שהסיד שהוא תולדת הבהרת שהיא שלג אין מצטרפין זה עם זה, וכן לא יצטרף לשאת שהוא צמר כיון שאין הוא תולדתו, וא"כ יוצא שסיד ההיכל לא מצטרף עם אלו שלמעלה ממנו, ולכן ע"כ שהגדרת משנתינו את הנגעים שסיד היא תולדת הבהרת דווקא, אינה לפי ר"ע.

כד. גבי קרום ביצה אי"ז קשה, כיון שהוא תולדת השאת ובשאת כ' "לשאת ולספחת" ונתרבה שאפי' שהוא למטה ממנו הרבה מצטרפים הם יחד. משא"כ בסיד ההיכל דא"ל כן [דאם נאמר כן א"כ אין הכלל דזו למעלה מזו באף מקרה].

כה. להו"א, משאלת בנו ר' יהושע שיאמרו מקרום ביצה ולמעלה טמא ומצטרף ולא שאל שיאמרו גם מסיד ההיכל ולמעלה טמא ומצטרף, דאז היה משמע דיש לכל תולדה את האב שלה, ומדל"א כן מוכח דס"ל דשניהם תולדות של השאת, [והגמ' דוחה די"ל דבאמת יש לבהרת תולדה ולשאת תולדה, והטעם שהתנא לא האריך לכ' מסיד ההיכל ולמעלה וכו' כי לא רצה לשנות כי רוכלא]. והראי' למסקנה, מד' ר' חנינא שהביא משל לד' ר"ע לד' כוסות של חלב, שבא' נתערב ב' טיפי דם, ובב' ד' טיפין, ובג' ח' טיפין, ובד' י"ב וי"א ט"ז טיפין, וכ' שם דזה למעלה מזה, והיינו שמצטרפין כסדר זה, ואף דהתם מיירי בפתוך, ה"נ י"ל כן בחלוק [שהוא לבן]. [ומה דכ' אדמדם שבזה ושבזה - בא' ובב', כיין המזוג במים, אלא של בהרת עזה ושל סיד דיהה, אין לגרוס סיד אלא צמר, כד' ר' נתן בברייתא].

כו. בהרת עזה, מ"ואם בהרת לבנה היא", היא לבנה ואין אחרת לבנה. בהרת עמוקה, מ"ומראה עמוק מן העור". שאת גבוה מ"ועל כל הגבעות הנישאות". טפילה לשאת מ"שאת או ספחת" דספחת ל' טפילה מ"ואמר ספחני נא". וטפילה לבהרת:א. לר' זירא, ג"ש "לבנה" "לבנה" משאת. ב. למתניתא, מדהטיל הכתוב לספחת בין שאת לבהרת לומר שיש טפילה לשניהם.

כז. לר' חנינא, לתרי מלכי ותרי איפרכי, מלכו של זה למעלה מאיפרכיה דנפשיה ומלכו של זה למעלה מאיפרכיה דנפשיה. ב. לר' אדא בר אבא, למלכא ורופילא ואלקפטא וריש גלותא, דאף דהאלקפטא חשוב מן הרופילא הרופילא מהלך עם המלך. ג. לרבא, לשבור מלכא וקיסר שכ"א עם האיפרכוס שלו.

כח. טומאת קודש, מדכ' "או בנבלת חיה טמאה או בנבלת בהמה טמאה", ובהמה טמאה מיותר דתיפו"ל מחיה טמאה דבהמה בכלל חיה, ואייתר לג"ש "בהמה טמאה" "בהמה טמאה" מאוכל קדשים בטומאת הגוף, דמיירי דאוכל קודש בטומאה, הרי טומאת קודש. וטומאת מקדש:א. מההיקש "בכל קודש לא תגע ואל המקדש לא תבוא" שהוקש קודש למקדש, [והגמ' דוחה, די"ל דנתמעט מ"בה" דאי"ז אכילה כמותה משא"כ תרומה לא נתמעטה]. ב. מג' כריתות דכ' בשלמים, דהג' לטומאה הכתובה בתורה סתם וא"י מהי שזה טומאת קודש, ואא"ע לטומאת קודש דנפק'"ל מהנ"ל, תנהו לטומאת מקדש. [והגמ' דוחה, דמבעי לדברים שאין נאכלים - עצים וכד', ולר"ש לחטאות הפנימיות דאין חייבין משום פיגול חייבין משום טומאה]. ג. לנהרדעי, מג' טומאות בשלמים, שהג' לטומאה הכ' בתורה סתם וכו', ואא"ע לטומאת קודש תנהו לטומאת מקדש. [והגמ' דוחה דאי"ז מיותר, דנכתב אגב שהוצרך לכתוב ג' כריתות וכנ"ל]. ד. לרבא [למסקנא], ג"ש "טומאתו" "טומאתו" מ"טמא יהיה עוד טומאתו בו" [בפ' פרה אדומה] דמיירי בטומאת מקדש.

כט. להו"א, משום דלא מצאנו חיוב קרבן על עון מיתה, [והגמ' דוחה דקרבן עולה ויורד שאני, והראי' משמיעת קול וביטוי שפתים דאין בהם מיתה וכרת]. והגמ' אח"כ ממעטת מ"בה" למעוטי תרומה, וג"ז נדחה ולמסקנה כיון דנפק"ל לטומאת קודש ומקדש דאיכא בהו כרת, ממילא אין צד דבתרומה דליכא כרת דיהא קרבן עולה ויורד דטומאה.

ל. א' לכלל וא' לפרט דהוי דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד על כל הכלל, והג' להו"א דרבא לטומאה הכתובה בתורה סתם וא"י מהי שזה טומאת קודש ואא"ע לטומאת קודש תנהו לטומאת מקדש. ולר' אבהו, לרבנן לרבות דברים שאין נאכלים [עצים של מערכה, לבונה וקטורת]. ולר"ש לרבות חטאות הפנימיות, דאף דאין חייבין על פיגול דאין קרב על מזבח החיצון חייבין על טומאה.

לא. משום שמרוחקים זה מזה וכתובים בב' ענינים.

לב. כלל ופרט וכלל דדנים כעין הפרט מרבה גם דברים אחרים שאין כתובים בו, אבל דבר שהיה בכלל וכו' בא לגלות על הפרט ולא להוסיף עליו.

לג. לרבות נבלת עוף טהור, דהוי מיעוט אחר מיעוט, דכבר נתמעט מ"או כי יגע" דנבלת עוף טהור אינה בר נגיעה [דמטמאה רק בבית הבליעה]. ומיעוט "בה" נוסף כדי לרבות.

לד. ע"ז, "למען טמא את מקדשי". ב. גילוי עריות, "ולא תטמאו בהם". ג. שפיכות דמים, "ולא תטמא את הארץ". וההו"א ששעיר הפנימי יכפר עליהם זה במזיד ולא אתרו ביה ובשוגג ולא אתידע ליה, ובשפ"ד גם בשוגג בהנך דלאו בני גלות, [דרך עליה, הוציא הלה את ראשו לאחר שזרק האבן].

לה. לר' יהודה, דכ' "מטומאות" ולא כל טומאות, ומצינו שחלק הכתוב [להקל] בטומאת מקדש וקדשיו, דמייתי עולה ויורד. ב. לר"ש, דכ' "וכיפר על הקודש מטומאות", והיינו מטומאות של קודש, שזה טומאת מקדש וקדשיו.

לו. ע"ז, חלק הכתוב להחמיר שדווקא בשעירה, ואנן חלק להקל קאמרינן. יולדת, אי"ז חטא, וכ' "לכל חטאתם" [ולא ס"ל כר"ש דיולדת חוטאת]. מצורע, ג"כ אי"ז חטא [ואפי' לר"ש בר נחמני דנגעים באין על ז' דברים, החטא נתכפר כבר ע"י הנגע]. נזיר טמא, ג"כ אי"ז חטא, [ולא ס"ל כר"א הכפר דנזיר הוא חוטא].

לז. לר' יהודה, מהפס' "וכפר על הקודש", שזורק בקודש הדם כשם שזרק לפני ולפנים. ב. לר"ש, מהפס' "וכן יעשה".

לח. כשנודע לו סמוך לשקיעת החמה של ערב יוה"כ, ולא היה לו זמן להביא הקרבן. והו"א שבמקרה זה שעיר הפנימי יתלה.

לט. דכ' "לכל חטאתם" מכלל דבני חטאות, [וזה רק כשיש ידיעה בתחילה, שאז יש קרבן אם יודע לבסוף]. ומדל"כ "מחטאתם" אלא "לכל חטאתם", מוכח דמיירי בחטאים שיבואו לכלל קרבן, וע"כ דיוה"כ רק תולה. ותולה, לר' זירא שאם מת מת בלי עון, [ורבא הק' דבלא"ה המיתה מכפרת], ולרבא להגן עליו בינתים מן היסורים.

מ. אם הפנימי מכפר גם על של חיצון, נ"מ היכא דלא עבד חיצון [שלא היה להם מספיק שעירים]. ואם החיצון מכפר גם על של פנימי, נ"מ שמכפר על טומאה שאירעה בין זה לזה.

מא. פנימי לא מכפר על של חיצון, דכ' "אחת" שמכפר רק כפרה א' ולא ב' כפרות. וחיצון לא מכפר על של פנימי, דכ' "אחת בשנה" שכפרה זו [של פנימי] תהא רק פעם אחת בשנה.

מב. על שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף, וס"ל כר"מ דכל השעירים כפרתן שוה על טומאת מקדש וקדשיו, דא"א לומר שיכפר על שאין ידיעה בתחילה ויש ידיעה בסוף, כיון דלר' ישמעאל א"צ ידיעה בתחילה כדי להתחייב קרבן עולה ויורד, וא"כ הוא כבר בר קרבן.

מג. מה פנימי אינו מכפר בשאר עבירות, אף חיצון אינו מכפר בשאר עבירות.

מד. מדכ' "ושעיר אחד לחטאת לד'", חטא שאין מכיר בו אלא ד', והיינו דאין ידיעה כלל. ומדתנא דבי ר' ישמעאל דילפינן משעיר יוה"כ שבא בזמן קבוע ומכפר רק על טומאת מקדש וקדשיו, ה"נ שעיר ר"ח שבא בזמן קבוע. [ואף דיש פירכא שמרובה כפרתו, זה רק גילוי מילתא, דעיקר כפרה כ' בגופיה "לחטאת לד'"].

מה. כיון דכ' "ושעיר" בוי"ו, דהוקשו בזה לשעיר ר"ח.

מו. חטא שאין מכיר בו אלא ד', והיינו דאין ידיעה לא בתחילה ולא בסוף, [מדכ' "לד'" ולא "על ד'"]. ב. אמר הקב"ה שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח, [מדכ' "לד'" ולא "חטאת ד'"].

מז. דיש פירכא מה לר"ח שכן תדיר ומה ליוה"כ שמרובה כפרתו. אך שעיר ר"ח למד מיוה"כ רק גילוי מילתא, דעיקר כפרה כ' בגופיה "לחטאת לד'".

מח. שעירי הרגלים ושעירי ר"ח.

מט. דכ' בשמיני של מילואים, גבי שעיר ר"ח [שהוא שעיר החטאת שנשרף], "ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה", ויליף בג"ש "עון" "עון" מציץ דמיירי בטומאת בשר ולא בטומאת הגוף וה"נ כאן.

נ. שעיר ר"ח מכפר על האדם טהור שאכל את הטמא, וציץ מרצה על הקרבן שקרב בטומאה, שמכשירו לרצון שלא יצטרך להביא קרבן אחר. והא דאין מכפרין זה על זה:א. ר"ח לא מכפר על של ציץ כי כ' "עון" עון א' הוא נושא ולא ב' עונות, וציץ לא מכפר על של ר"ח דכ' "אותה" אותה נושא עון ואין אחר [ציץ] נושא עון זה. ב. לר' אשי, בשעיר ר"ח כ' "עון העדה" עדה ולא קדשים, ובציץ כ' "עון הקדשים" קדשים ולא עדה.

נא. כיון דכ' "ושעיר" להקיש שעירי הרגלים לשעיר ר"ח, ילפינן דמכפרים על מילתא דקודש, אך על של ר"ח [טהור שאכל את הטמא] א"א לומר, דכ' "אותה" אותה נושא עון ואין אחר נושא עון. ועל של שעיר יוה"כ הנעשה בחוץ [יש בה ידיעה בסוף] א"א לומר, דכ' "אחת בשנה" כפרה זו לא תהא אלא אחת בשנה. ועל שיש בה ידיעה בתחילה ובסוף, הרי הוא בן קרבן. ועל שיש בה ידיעה בתחילה, הרי שעיר הנעשה בפנים ויוה"כ תולה [וגם ע"ז נא' "אחת בשנה"]. אלא ע"כ דמכפר על שאין ידיעה בזה ובזה.

נב. מהיקש "ושעיר" דכולם הוקשו לר"ח, והוקשו ליוה"כ, והוקשו לרגלים. ב. לר' יונה, מההיקש "אלה תעשו לד' במועדיכם" הוקשו כל המועדות זה לזה.

נג. בקדשים.

נד. מהפס' "קרא עלי מועד לשבור בחורי", דקאי על ר"ח [אב], שבשנת המרגלים מילאו את חודש תמוז, ומחמ"כ חזרו המרגלים בח' אב, ובכו בכיה של חינם בליל ט' באב, ונקבעה להם מחמ"כ בכיה לדורות.

נה. שעיר הנעשה בפנים המכפר על שיש בו ידיעה בתחילה ולא בסוף, דילפינן כפרה אחת מכפר ולא שתי כפרות ולכן אין מכפר כפרתם. וכן ילפינן מ"אחת בשנה" דכפרה זו לא תהא אלא אחת בשנה, ולכן אין הם מכפרים כפרתו.

נו. דר"ח לא מכפר אדרגלים, דכ' "עון" עון א' הוא נושא ולא ב' עונות. דרגלים לא מכפרי אדר"ח דכ' "אותה" אותה נושא עון ואין אחר נושא עון. דרגלים לא מכפרי אדיוה"כ דכ' "אחת בשנה" שכפרה זו תהא רק פ"א בשנה. ודיוה"כ לא מכפר אדרגלים דליפינן דכפרה אחת מכפר ולא ב' כפרות. ואף דלימודים אלו ["אחת בשנה", כפרה אחת] בשעיר פנימי נאמרו, ילפינן מהיקש "מלבד חטאת הכיפורים" דאיתקש חיצון לפנימי. ור"ש בן יהודה לא ס"ל הלימוד ד"אותה" [ולכן דרגלים מכפרי אדר"ח], ומהפס' "וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה" לומד דרק בשעיר הפנימי שמכפר על קרנות מזבח הפנימי נאמר דכפרה אחת מכפר, ולא על שעיר החיצון.

נז. שקנאום ממעות תרומת הלשכה לצורך התמיד, והוצרכו שיהא לכה"פ ו' טלאים מבוקרים בלשכת הטלאים, ובר"ח ניסן הוצרכו להביא אחרים לקרבן התמיד כיון דצריך להביא מתרומה חדשה, והנותרים הם התמידים שלא הוצרכו לציבור, שדינם שנפדים תמימים [והמעות למותר תרומה ישנה, ואפשר לקנותם מהתרומה החדשה], ומשום דלב ב"ד מתנה עליהם, ולפי ר"ש דל"ל לב ב"ד מתנה עליהם, אין נפדים תמימין, ומקיצין בהם את המזבח.

נח. מפרישין שכר האומנין מתרומת הלשכה, ומזכין את השכר לא' האומנין, ואז יוצאין לחולין, ומחללין על המעות את הקדושה שבמותר הקטורת. ונותנים את מותר הקטורת הזו לאומנין בשכרן, וחוזרין וקונים אותה מהם מתרומה חדשה.

נט. כן, משעה שניתנה במכתשת.

ס. כי קדושה קדושת הגוף ולכן נפסלת בטבו"י, אך בלינה אינה נפסלת כיון דצורתה בכל השנה כולה [שאינה משנה את מראיתה], ומשעה שקדשה בכלי ליקרב גזרו חכמים שתפסל בלינה [אטו שאר דברים המתקדשים בכלי].

סא. לב ב"ד מתנה עליהם, אם הוצרכו הוצרכו ואם לאו יהיו לדמיהן.

סב. שם מיירי שהקדיש בהמה הראויה לעולה לדמי עולה, ולכן כיון דראוי בעצמו לעולה הוא עצמו קדוש לעולה, אך אם יקדיש הבהמה לדמי נסכים, כיון דהבהמה עצמה אין ראויה לנסכים לא יחול עליה קדוה"ג דנסכים, [וה"נ אצלינו ב"ד הקדישו מותר הקטורת למה שמשמש דמי מותר תרומה, שזה ריקועי פחים, ולכן לא חל ע"ז קדוה"ג].

סג. אבודין [פר ושעיר יוה"כ שאבדו ושעירי ע"ז שאבדו והפריש אחרים תחתיהן דלר"א ור"ש פודין רק אחר שיש בהם מום], משום דלא שכיחא.

סד. למסקנה, כיון דדמיה יקרין ב"ד מתנים אפי' במידי דלא שכיחא. [להו"א, כיון דפרה היא קדשי בדק הבית, אך ק' דיצטרכו העמדה והערכה, וא"א להעמיד כר"ש דא"צ, דא"כ אפי' ע"ג מערכתה תפדה].

סה. לר"ש, קדשי מזבח צריכים העמדה והערכה וקדשי בדק הבית לא בעו העמדה והערכה, ולרבנן אף קדשי בדק הבית בעו העמדה והערכה [ובקדשי מזבח נח' ר"י ור"ל מהי דעת רבנן, תוס'].

סו. לר"ש כן, כיון דס"ל דמטמאה טומאת אוכלין כיון שהיתה לה שעת הכושר, הרי דיכול לפדותה, ולכן כל העומד לפדות כפדוי דמי והו"ל אוכל לטמא טומאת אוכלין. ולרבנן לא, [כיון דנעשית בהכשר, גנאי להוציאה לחולין, רש"י].

סז. כדי שיוכלו להשתמש בעורה.

סח. כיון דאינו סובר את הכלל דלב ב"ד מתנה עליהם.

סט. ר' יוחנן קיבל כך מרבותיו.

ע. רבנן דקטורת, יש לדחות דדווקא בקטורת דל"ש רעיה כדי שיהיה מום. רבנן דפרה, יש לדחות שדווקא בפרה אדומה דדמיה יקרין לב ב"ד מתנה אליהם. רבנן דאמרו לו [דמשמע דלדידהו א"ש שקרבין זה בזה, כיון דלב ב"ד מתנה עליהם], יש לדחות דזה ר"מ דס"ל דכולן כפרתן שוה ולכן קרבים זה בזה ולא משום לב ב"ד מתנה, [ואי"ז ר' יהודה דס"ל ג"כ דאין כפרתן שוה].

עא. ירעה עד שיסתאב וימכר ויביאו בדמיו עולה לקיץ המזבח, ומשום דמעיקרא חטאת ועכשיו עולה גזרו אחר כפרה אטו קודם כפרה [שיבואו להקריבו לעולה, ויפסל דהוי חטאת שקרבה לשם עולה].

עב. לת"ק, ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה [לקיץ המזבח]. ב. לר"א, ימות. ג. לר' יהושע [או ר' אלעזר] כת"ק, רק שיביא בדמיו עולת יחיד [וסומך עליה ושוחטה, והנסכים משלו].

עג. לא, דמותרות באות לנדבת ציבור, ואין עולת העוף בציבור.

עד. דאמר ר' יהודה אמר שמואל, קרבנות ציבור סכין מושכתן למה שהן, [דהיינו שבזמן השחיטה נקבע שם הקרבן לפי מה שהופרש מתחילה, כגון עולה לתמיד יהא עולה לקיץ המזבח].

עה. שעיר הנעשה בפנים ויוה"כ, דכ' "וכפר על הקודש מטומאות בני ישראל ומפשעיהם", פשעים אלו המרדים, ["מלך מואב פשע בי", "אז תפשע לבנה וכו'"].

עו. תשובה, דלא זז משם עד שמוחלין לו. ב. לרבי, יוה"כ [שעיר המשתלח], ואפי' עומד במרדו.

עז. לרבי, תשובה, דכ' "הכרת תכרת" לפני ואחרי יוה"כ, "עונה בה" בזמן שעונה בה, אך כשאין עונה בה, שעשה תשובה, נמחל לו. לרבנן, תשובה ומיתה, דכ' "הכרת תכרת" בעוה"ז ובעוה"ב, "עונה בה" בזמן שעונה בה, אך בזמן שאין עונה בה, שעשה תשובה, לא יענש בעוה"ב, דהמיתה ממרקת עם התשובה.

עח. דסתם סיפרא ר' יהודה, וכ' שם בברייתא דילפינן מ"אך" דיוה"כ מכפר על השבים ולא על שאינם שבים.

עט. על כרת דיוה"כ, דאל"ה לא יהיה כלל כרת ביוה"כ, אכן אפשר להעמיד זאת בעבד בלילה ומת [דהיום הוא המכפר], ועל כרת של היום ["בעצם היום הזה"] באכל אומצא וחנקתיה, או דאכל [ועבד] סמוך לשקיעת החמה שלא היה זמן לכפרה.

פ. לפי ר' יהודה, על טומאת מקדש וקדשיו, דעל שאר עבירות מתכפרין בשעיר המשתלח [דהושוו כולן לכפרה אחת]. ולפי ר"ש, דם הפר מכפר על טומאת מקדש וקדשיו, והוידוי על הפר מכפר על שאר עבירות, דהוקש שעיר המשתלח לשעיר הפנימי, דאין מכפרין על הכהנים.

פא. לפי ר' יהודה, שמתכפרין כולם בשעיר המשתלח על שאר עבירות, ולפי ר"ש, דהם בני כפרה בין בטומאת מקדש ובין בשאר עבירות אבל כאו"א מתכפר בקרבנו.

פב. לפי ר' שמעון, דכמו דשעיר הנעשה בפנים אין מכפר על הכהנים, כמו"כ שעיר המשתלח אין מכפר על הכהנים, ולר' יהודה, שיהו שוים במראה בקומה ובדמים.

פג. מדנתרבו לכפרה מ"יכפר", מוטב שיתכפרו בפרו של אהרן דהותר מכללו אצל ביתו ולא בשעיר הנעשה בפנים, ועוד דגם הם נקראים ביתו דכ' "בית אהרן ברכו את ד'", וצריך למקור זה, דבלא"ה נימא ד"ביתו" למעט אחיו הכהנים.

פד. לרבא, כר' שמעון, דס"ל דאין לכהנים כפרה בשעיר המשתלח. ב. לאביי, כר' יהודה, דלא יהא להם כפרה על טומאת מקדש וקדשיו, [ומדנתרבו לכפרה בשאר עבירות, ה"נ חס עלייהו רחמנא שיהא להם כפרה גם על טומאת מקדש וקדשיו].

פה. שעירים, מ"ומאת עדת בני ישראל", והפר של אהרן, מ"אשר לו" תלת זימני, חד דבא משלו, והב' דלא בא משל אחיו הכהנים, והג' לעכב.

פו. לא, מ"אשר לו" תלת זימני, ומה דמתכפרין בו כי נקראו "ביתו".

פז. לר"ש, חד כנגד שעיר הנעשה בפנים וחד כנגד שעיר הנעשה בחוץ וחד כנגד שעיר המשתלח. ולר' יהודה, חד כנגד שעיר הנעשה בפנים לו, וחד לביתו - אחיו הכהנים [דיבוא זכאי ויכפר על החייב], וחד כנגד שעיר הנעשה בחוץ.

פח. העזרה [הראשונה], ותוספת העזרה שנוספה במלך ונביא ואורים ותומים וסנהדרין דע"א וב' תודות ובשיר.

פט. המשנה חשבה רק הד' בתרייתא דמביאות לידי קרבן. ב. המשנה חשבה רק הד' קמייתא דליתנהו בכל התורה.

צ. אי מיירי דלא ידע אי שרץ טמא או צפרדע טמא, [דנתחלף לו בין צב לצפרדע ולא ידע מאן מטמא], זיל קרי ביה רב, והוי כידיעה בתחילה. ואי לא ידע ששרץ מטמא בכעדשה, הגמ' מסתפקת אם הוי כידיעה בתחילה כיון דיודע שיש טומאת שרץ ושנגע בשרץ, או דכיון דלא ידע שנטמא בכעדשה הוי העלמה [ואי"ז ידיעה בתחילה].

צא. לר"ע, אינו מביא על העלם מקדש כלל. ב. לר' ישמעאל, א"צ ידיעה בתחילה, ומביא קרבן. ג. לרבי, דמחייב בהעלם מקדש ובעי ידיעה בתחילה, הגמ' מסתפקת אם חשיב כידיעת בית רבו דידע דיש מקדש בעולם, או דכיון דלא נודע לו מקומו מעולם הוי העלמה [ואי"ז ידיעה בתחילה].

צב. מהפס' "ככל אשר אני מראה אותך וכו', וכן תעשו" דקאי לדורות, וכמו שאז היה במלך ונביא - משה רבינו, וכה"ג - אהרן הכהן, ואורים ותומים וע' זקנים.

צג. בימי משה משיחתן מקדשתן, דכ' "וימשחם ויקדש אותם". ומכאן ואילך ילפינן מ"אותם" דלדורות אינם במשיחה, ומ"אשר ישרתו בם בקודש" ילפינן דהכתוב תלאן בשירות, ולכן עבודתן מחנכתן.

צד. ב' לחמי תודה חמץ. דאי"ז הבהמות עצמן דקרבן תודה, דא"כ מאי גדולות, דאם בא ללמד על מין גדול לימא פרים, ואם בא ללמד שגדולות במינן הרי אין חשיבותא בזה כלפי שמיא [דהרי נא' בבהמה ועוף ומנחה "ריח ניחוח"]. אלא ע"כ דמיירי בלחמי תודה, ולחמי חמץ הם גדולים מלחמי מצה, דלחמי חמץ כל אחד מעישרון ולחמי מצה כ"א משליש עישרון.

צה. מדכ' "אשה ריח ניחוח", בין בעולת בהמה ובין בעולת העוף, ובין במנחה.

צו. את העזרה בשירי המנחה, ואת ירושלים בלחמי תודה, שזה דבר הנאכל בה ונפסל כשיוצא ממנה, וילפינן עזרה מירושלים.

צז. דאי אפשר. דבעיו"ט אין הלחמים קדושים עד שחיטת הזבח, וא"א לבנות בעיו"ט ולקדש ביו"ט דצריך קידוש בשעת הבנין, ולבנות ביו"ט א"א דאין בנין ביהמ"ק דוחה יו"ט, ולשייר הלחם למחר א"א דיפסל בלינה, ולשייר פורתא בבנין ולהשלימו בליל מוצאי יו"ט א"א דאין בנין ביהמ"ק בלילה.

צח. דכ' "וביום הקים את המשכן", ביום מקימו בלילה אין מקימו.

צט. פרק ל' בתהילים "ארוממך ד' כי דליתני". ופרק צ"א [שנקרא שיר של נגעים דכ' "ונגע לא יקרב באהלך", וי"א שיר של פגעים דכ' "יפול מצדך אלף"] מתחילת המזמור עד הפס' "כי אתה ד' מחסי", ואח"כ פרק ג' "מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו, ד' מה רבו צרי", עד סופו "לד' הישועה על עמך ברכתך סלה".

ק. מזמור צ"א בתהילים, פגעים דכ' "יפול מצדך אלף", ונגעים דכ' "ונגע לא יקרב באהלך".

קא. מזמור שיר של פגעים.

קב. להגן שאני, והאיסור להתרפאות בד"ת אחרי שיש כבר מכה.

קג. מיירי ברוקק ואח"כ לוחש, דאין מזכירין ש"ש על הרקיקה.

קד. תודות ואח"כ ב"ד.

קה. מח' ר' חייא ור"ש ברבי אם מהלכות זו כנגד זו או זו אחר זו. ולמ"ד זו כנגד זו, הפנימית היא הקרובה לחומה [כי מהלכת באמצע], ולמ"ד זו אחר זו, הפנימית היא הקרובה לב"ד שמהלכת אחרונה.

קו. על פי נביא זו נאכלת וזו נשרפת. ואין עוד טעם בדבר, דאפי' למ"ד זו אחר זו, הרי לא נתקדשה התוספת בראשונה עד שתגיע חברתה, ותרוויהו חדא מצוה [דגם למ"ד דא"צ לכל הדברים המנויים במשנה, לא סגי בתודה אחת].

קז. לר' הונא בכל אלו, ולר' נחמן בא' מכל אלו. מח' תלויה האם קדושה ראשונה קידשה גם לעתיד לבוא, דהרי מצינו בעזרא שקידש ולא היה שם אורים ותומים, ולפי ר' הונא כל מה שעשה זה זכר בעלמא, דקדושה ראשונה קידשה לעתיד לבוא, ואין ראי' מעזרא.אך לר' נחמן דלא קידשה לעת"ל, הוצרך עזרא לשוב ולקדש, ומדהועיל בלא אורים ותומים, מוכח דסגי בא' מכל אלו.

קח. עמי הארץ אכלו קדשים קלים בב' הביצעין שהיו בהר המשחה, ואילו מע"ש רק בתוך חומת ירושלים הפנימית, כי היו שומעין מהוידוי מעשר דאין די בהפרשת המעשר אלא צריך לעשות "ככל מצוותך אשר ציויתני" שזה כל חוקי המעשר ולכן דקדקו ליכנס לפנים מן החומה הפנימית, משא"כ בקדשים לא הטריחו את עצמם. אך החברים אכלו בין קדשים קלים ובין מעשר שני בתחתונה שהיתה קדושתה גמורה [מזמן בית ראשון], אך לא בעליונה שלא היתה קדושתה גמורה [שזה מזמן בית שני, שלא היה להם כל התנאים לקדשה].

קט. לא קידשוה קדושה גמורה, רק צירפוה לירושלים כיון שמחמת גובהה היה נח לכבוש משם את ירושלים.

קי. אמר ר"א, שעשו קלעים להיכל ובנו מבחוץ, ועשו קלעים לעזרות ובנו מבפנים. ולהו"א עשו קלעים כדי שיוכלו להקריב קרבנות, דקדושה ראשונה בטלה, ולמסקנה י"ל דעשו כן משום צניעותא.

קיא. לר' יהושע כן, דקדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לע"ל. ולמאן דפליג [ר' ישמעאל ב"ר יוסי] לא.

קיב. למ"ד דקדושה ראשונה לא קידשה לעת"ל, רק העיירות שנימנו במשנה בערכין שקידשום בני הגולה, אך השאר בטלו משבטלה קדושת הארץ. ולמ"ד שקידשה לעת"ל כל העיירות שהיו מוקפות חומה מימות יהושע, ורק צריך שיהא מסורת על כך.

קיג. בא ללמד שחייב גם על המשכן ואף דאין קדושתו קדושת עולם, וגם על המקדש דלא נמשח בשמן המשחה, ומשינוי הל' ממשכן למקדש [דהרי שניהם נקראו משכן "ונתתי משכני בתוככם" ונקראו מקדש "ועשו לי מקדש"], ילפינן לחייב בין שנטמא בחוץ ונכנס ובין שנטמא בפנים.

קיד. משכן איקרי מקדש, [להו"א, "ונסעו הקהתים נושאי המקדש", אך נדחה דמיירי בארון], מ"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", ומיירי במשכן דכ' "את תבנית המשכן". מקדש איקרי משכן, מ"ונתתי משכני בתוככם".

קטו. א. כמימריה דהאי פסוקא, "וכל בני ישראל רואים ברדת האש וכבוד ד' על הבית ויכרעו אפים ארצה על הרצפה וישתחוו והודות לד' כי טוב כי לעולם חסדו". ב. כאמירת פס' הנ"ל מ"ויכרעו" עד סופו.

קטז. השתחואה כלפי פנים א"צ שהיה, והשתחואה כלפי חוץ צריכה שהיה.

קיז. קידה אפים ["ותקוד בת שבע אפים ארץ"]. כריעה על ברכים ["מכרוע על ברכיו"]. השתחואה זו פישוט ידים ורגלים ["להשתחות לך ארצה"].

קיח. לקרבן צריך שהיה, ולמלקות ספק.

קיט. האם דווקא שהיה שהיא בת השתחואה [וכשתלה עצמו א"י להשתחוות], או שכל שהיה בפנים חייב.

קכ. האם רק בנטמא באונס בעי שהיה [במזיד], אך בנטמא במזיד א"צ שהיה, או דלא שנא.

קכא. כשנטמא הנזיר באונס בקבר [כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל לבית הקברות וחבירו פרע עליו גג האוהל], האם צריך שהיה למלקות [קרבן אין על העבירה דאין כרת, ומה דמביא קרבן זה למיחל נזירות טהרה], והצדדים האם רק בטומאת עזרה [דשייך בה השתחואה] גמירי שהיה, או גם בחוץ בעי שהיה.

קכב. כן, ובתנאי דלא שהה כלל [דבלא"ה הוי ספק].

קכג. רבא מסתפק.

קכד. רבה השיב דלא ניתנה ארוכה לידחות אצלו.

קכה. אם לא שהה, רק דהפך בצינורא בזמן שיצא בקצרה, דינו במיתה, ואם שהה דינו בכרת.

קכו. מיירי דאי לא הפך בהו היה מתעכל בתרתי שעי, והשתא התעכל בחד שעה, וקמ"ל דקרובי עבודה עבודה היא.

קכז. אם נכנס כולו חוץ מחוטמו טהור, דכ' "והבא אל הבית" דרך ביאה אסרה תורה. ואם נכנס כולו לגמרי טמא, דלא גרע מכלים שבבית דכ' "ולא יטמא כל אשר בבית".

קכח. א. בנכנס לבית המנוגע דרך אחוריו. ב. בטמא שנכנס להיכל דרך גגין.

קכט. מי שנטמא בעזרה, שצריך לצאת מהפס' "וישלחו מן המחנה" דהוי עשה.

קל. כיון שאין חייבין על שגגתו חטאת קבועה רק קרבן עולה ויורד, לכן אין מביאין פר בהוראה. ואין מביאין אשם תלוי על הספק. משא"כ בנדה דזה חייבי כריתות, שבשוגג חייב חטאת קבועה, לכן ב"ד מביאין פר בהוראה, ובספק אשם תלוי.

קלא. חייב שתים, בסמוך לוסתה, ובת"ח לזו [שיודע שישראל מוזהרין לפרוש מנשותיהן סמוך לוסתן, והוי שוגג דסבור יכולני לבעול ולא אונס] ואין ת"ח לזו [שאינו יודע שהמשמש עם הטהורה ואמרה נטמאתי צריך לפרוש באבר מת, והוא פרש באבר חי, והוי שוגג] ונחשב שנודע לו בינתים שחטא. חייב אחת:א. סמוך לוסתה, ובת"ח [ומחייב אכניסה, דאפרישה מזיד הוא] או בע"ה [ומחייב אחת כי לא נחשב שנודע לו בינתים כיון דחושב שהיה אנוס]. ב. בשאין סמוך לוסתה, ובע"ה [ומחייב חדא על הפרישה]. אין חייב כלל חטאת, בשאין סמוך לוסתה ובת"ח, [דעל הכניסה אנוס הוא ועל הפרישה מזיד הוא].

קלב. רבינא הוכיח דמיירי על הכניסה, מדכ' נמצא על שלו, ואם מיירי שלא סמוך לוסתה ומחייב על הפרישה כשהודיעתו שנטמאה, אי"ז נחשב נמצא דהרי היה לו ידיעה מעיקרא. [וכן מוכח דעל הפרישה ל"ל לאשמועינן, דהרי כ' דין זה בהיה משמש עם הטהורה וכו', אך זה נדחה דעיקר מה שבא לאשמועינן דבנמצא על שלה תלוי מתי בדקה את עצמה אם יתחייבו בקרבן]. ור' אדא בר מתנה רצה להעמיד על הפרישה והוכיח מדכ' זו היא מצות עשה שבנדה, והרי על הכניסה הול"ל זו היא מצות ל"ת שבנדה, ודחאו רבא דחסר ותני, זו היא מצות ל"ת וכו', והיה משמש עם הטהורה וכו' זו היא מ"ע וכו'.

קלג. כן, כי הו"ל לפרוש בהנאה מועטת ופירש בהנאה מרובה.

קלד. במקדש, בארוכה חייב ובקצרה פטור. ובנדה, בארוכה פטור ובקצרה חייב [דפירש באבר חי].

קלה. אזהרה לבועל נדה מ"ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב", ולמשמש עם הטהורה ואמרה נטמאתי,א. "ותהי נדתה עליו", אפי' בשעת נדתה תהא עליו. ב. "לא תקרב" היינו לא תפרוש כדכ' "האומרים קרב אליך אל תגש בי" [שלא יתקרב לעצמו - יתרחק].

קלו. "והזרתם את בני ישראל מטומאתם", ויפרשו עונה [כל היום או כל הלילה].

קלז. מי שאינו פורש, אפי' הו"ל בנים כבני אהרן מתים, [דסמיך ל"והזרתם וכו'" "אחרי מות"]. והפורש,א. לר"ח בר אבא א"ר יוחנן, הוין ליה בנים זכרים [דסמיך ל"להבדיל בין הטמא ובין הטהור" "אשה כי תזריע וילדה זכר"]. ב. לריב"ל, הויין ליה בנים הראוין להוראה ["להבדיל ולהורות"]. וכן זוכה לזה,א. המבדיל על היין במוצאי שבתות [לר' יוחנן לבנים זכרים, ולריב"ל בנים הראוים להוראה].ב. המקדש את עצמו בשעת תשמיש, דהוין ליה בנים זכרים [דסמיך ל"והתקדשתם והייתם קדושים" "אשה כי תזריע וילדה זכר"].

קלח. א. לחזקיה ועולא, לר"א צריך שידע במה נטמא, בשרץ או בנבילה, ולר"ע א"צ שידע במה נטמא, רק שידע שנטמא. ב. לר' יוחנן ור' ששת, משמעות דורשין איכא בינייהו.

קלט. יליף מדכ' "או בנבלת שרץ טמא" דמייתר, דהא כ' "בכל דבר טמא", ש"מ דבעינן שידע אם נטמא בשרץ או נטמא בנבילה.

קמ. אם היו לפניו חלב ונותר ואכל א' מהן בשוגג ואינו יודע איזה מהן, וכן בעשה מלאכה בשוגג בשבת או ביוה"כ וא"י באיזה מהן, וכן באשתו נדה ואחותו עמו בבית ושגג בא' מהן ואינו יודע באיזו מהן. דיליף מ"אשר חטא והביא" חטא כל שהו, דממ"נ עבר עבירה שחייב עליה חטאת.

קמא. איידי דבעי למיכתב נבלת בהמה [ולא סגי בנבלת חיה] ללמד על דרשת רבי [ג"ש, דמיירי בטומאת קודש], כ' גם שרץ, כדתנא דבי ר' ישמעאל דכל פרשה שנאמרה ונשנית לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה.

קמב. פרט למתעסק, [נתכוין לחתוך את התלוש וחתך מחובר אחר, נתכוין לאשתו ונשמטה אשתו ובאה אחותו תחתיה].

קמג. לר' אשי חזינן משום מאי פריש, אם פריש כשא"ל טמא אתה, חייב דהוי העלם טומאה, ואם פריש כשא"ל מקדש הוא זה, פטור דהוי העלם מקדש. ולרבינא לא שנא ופטור [דחשיב העלם מקדש].

קמד. לת"ק הוי ידיעה, דהרי יודע שנכנס בטומאה. וכן לת"ק בשיטת ר"ש הוי ידיעה, דאפי' שבשעה שהלך בשני שכח שהלך בראשון, סו"ס הוי מקצת ידיעה ודאית, אך לר"ש בן יהודה בשיטת ר"ש ל"ה ידיעה, כיון דמקצת ידיעה ודאית אינה ידיעה.

קמה. לת"ק חייב ולר"ש פטור.א. לר' יוחנן, הטעם דת"ק כי ספק ידיעה כידיעה. ב. לר"ל, ת"ק ס"ל כר' ישמעאל דלא צריך ידיעה בתחילה.

קמו. לאשם תלוי, לרבי הוי ספק ידיעה כידיעה [ולר"ש מביא אשם תלוי א' על שגגות הרבה]. לחטאות, לרבי לפי ר"ל ספק ידיעה כידיעה ולפי ר' יוחנן לא [ולר"ש לא]. לקרבן עולה ויורד, [בידיעה קמייתא, ר"י מיגש], לר' יוחנן עשו ספק ידיעה כידיעה, ולר"ל לפי רבי עשו ספק ידיעה כידיעה.

קמז. לאביי, אם היו מסרבין בו לאכול ואמר לא אכילנא ולבסוף נשבע שאוכל לך, הוי נשבע שלא לאכול, אבל בלא"ה הוי מושבע לאכול. ולר' אשי תמיד מחייב עצמו לאכול, [ובברייתא מיירי שאמר שבועה שאי אוכל לך].

קמח. לאביי, מבטא שבועה, שהאומר מבטא ככר זה עלי הוי ממש שבועה, אך איסר הוא מתפיס בשבועה, ודין זה יהא תלוי בדין מתפיס בשבועה אם חלה השבועה [לענין מלקות וקרבן, רמב"ן]. והמקור שמבטא שבועה, מדכ' "או מבטא שפתיה אשר אסרה על נפשה" ולא מוזכר בשבועה, משא"כ איסר מתפיס בשבועה, דכ' "או אסרה איסר על נפשה בשבועה". לרבא, מבטא ואיסר הם ל' שבועה, רק דבל' איסר תלוי אם אמר בל' נדר - איסר ככר זה עלי, הוי נדר, ואם אמר בל' שבועה - איסר שלא אוכל ככר זה הוי שבועה. והמקור לזה מהפס' "ואם בית אישה נדרה או אסרה איסר על נפשה בשבועה", דהכ' הטיל ל' איסר בין נדר לשבועה.

קמט. לאביי כן ולרבא לא.

קנ. לאביי, דמהני נדר בהתפסה, [וה"נ מהני שבועה בהתפסה], דאיסר האמור בתורה הוא בהתפסה. ולרבא, אי"ז התפסה בנדר, אלא עיקר הנדר, דהרי אמר שלא יאכל בשר, רק דמוסיף ומתפיס ותולה נדרו בדבר הנדור. והחידוש דיום שנהרג בו גדליהו בן אחיקם, למרות דבלא"ה הוא יום אסור, כיון דהוא אסר עצמו ביום זה, חשב עבורו דבר הנדור.

קנא. א. לר' דימי א"ר יוחנן, אוכל ולא אוכל "לא תשבעו בשמי לשקר" [לשקר בשבועתכם לאחר זמן], אכלתי ולא אכלתי "לא תשא את שם ד' אלוקיך לשוא", קונמות "לא יחל דברו". ב. לרבין א"ר ירמיה א"ר אבהו א"ר יוחנן, אכלתי ולא אכלתי "לא תשבעו בשמי לשקר" [שמשקר בשעת השבועה], אוכל ולא אוכל וקונמות "לא יחל דברו".

קנב. שוא ושקר א' הן: א'. [לרבין], ששניהם לשעבר ולא להבא. ב. לר' דימי, כשם שלוקה על שקר כך לוקה על שוא [ולא נתמעט מ"לא ינקה"]. ג. לר' דימי הנ"ל, כשם שמביא קרבן על שקר כך מביא קרבן של שוא [וכר"ע שמחייב קרבן באכלתי ולא אכלתי]. נא' בדיבור א':א. להו"א, שוא ושקר [הדברה הט' "לא תענה ברעך עד שקר - שוא"]. ב. זכור ושמור בדיבור א', וללמד דנשים חייבות בקידוש היום, דכיון דישנן בשמירה [ככל מצוות ל"ת] ישנן בזכירה אף דזה מ"ע שהזמן גרמא.

קנג. נשבע [לשוא ולשקר] ומימר ומקלל את חבירו בשם.

קנד. דכ' "כי לא ינקה ד'" ד' הוא דאינו מנקה אבל ב"ד של מטה מלקין אותו ומנקין אותו, ומדכ' "לשוא" "לשוא" תרי זימני ["לא תשא את שם ד' אלוקיך לשוא... אשר ישא את שמו לשוא"] ילפינן לשבועת שקר דלקי [באא"ע].

קנה. שבועה שאוכל, ועבר היום ולא אכל, ואינו לוקה כי:א. לר' יוחנן, הוי לאו שאי"ב מעשה. ב. לר"ל, הוי התראת ספק.

קנו. א. למעוטי אכלתי ולא אכלתי מקרבן, וכר' ישמעאל דאין חייב קרבן על שבועה דלשעבר. ב. למעוטי אוכל ולא אכל ממלקות [כיון דאי"ב מעשה] אבל קרבן חייב [וא"ש כר"ע].

קנז. אכלתי ולא אכלתי דחייב קרבן, וכר' עקיבא דחייב קרבן על שבועה דלשעבר.

קנח. לא. א. מדמחייב בנזיר כששרה פיתו ביין כשנצטרף לכזית, ואם ס"ל כר"ש הרי חייב בכל שהוא וא"צ לצרף. ב. מדתי' ר"ל את שי' ת"ק דהנשבע שלא יאכל ואכל מאכלות אסורות [נבלות וכד'] דחייב, כי בשבועה נאסר בכל שהוא, לת"ק במפרש ולר"ע אפי' בסתם, ואם כל איסורים אסורים בכל שהוא, א"כ מה תי' הרי גם על כל שהוא הוא מושבע ועומד מהר סיני, אע"כ דלא ס"ל כר"ש.

קנט. א. לרב ושמואל ור' יוחנן, בגלל שבשבועתו כלל גם דברים המותרים עם דברים האסורים ולכן חל השבועה בכולל. ב. לר"ל לפי רבנן, מיירי שפירש שלא יאכל חצי שיעור. ג. לר"ל לפי ר"ע, אפי' בסתם נאסר בכל שהוא, ולכן חלה שבועתו.

קס. א. נמלה, כי זה בריה. ב. הקדש, כששוה פרוטה. ג. מפרש כל שהוא, דהוי כבריה. ד. עפר, דלאו בר אכילה [רבא מסתפק בזה]. ה. קונמות, כמפרש דמי.

קסא. א. מגדף [והתי' דזה מדבר וחוטא]. ב. נזיר [והתי' דאין הקרבן על דיבורו]. ג. הקדש [והתי' דאוסר על כל העולם]. ד. קונמות [והתי' דאין מעילה בקונמות].

קסב. א. מפרש. ב. שלא אטעום. ג. קונמות.

קסג. קונמות, א"צ לצירוף אא"כ אמר אכילה משתיהן עלי קונם. שבועות צריכות לצירוף [אא"כ אסר בכל שהוא].

קסד. לת"ק, ב' קונמות מצטרפות לקרבן [אשם מעילה] ולמלקות, וב' שבועות אין מצטרפות דכיון דחלוקות לקרבן [חטאת, דכ' "והיה כי יאשם לאחת מאלה" לחייבו על כל אחת ואחת] חלוקות למלקות. לר"מ, שבועות כקונמות ומצטרפות למלקות. ולקרבן, בשבועות יש קרבן וחלוקות בו, ובקונמות אין קרבן [דלר"מ אין מעילה בקונמות].

קסה. להו"א, לר"מ יש מעילה ולרבנן לא. ולמסקנה להיפך [והמעילה היא על מי שנאסר עליו].

קסו. פטור, דלאו בר אכילה.

קסז. רבא מסתפק אם בכזית או בכל שהוא, ואת"ל דבעפר במשהו, מסתפק בחרצן כיון דנאכל בתערובת [עם הענבים].

קסח. ר' אשי הסתפק, את"ל דלכו"ע נאסר בכזית, מה הדין בנזיר אם כוונתו לכל שהוא כיון דבלא"ה אסור בכזית. ופשטה הגמ' דגם בכה"ג דעתו בכזית, [וא"כ זה חוזר להיות תלוי בספק של רבא גבי כו"ע מה דינם בשבועה שלא אוכל חרצן, מהרש"א].

קסט. לת"ק חייב, והשיעור הוא כמו כל שבועה, דלרבנן בכזית [אא"כ פירש במשהו] ולר"ע בכל שהוא, והטעם לפי רב ושמואל ור' יוחנן כי כלל דברים המותרים, ולפי ר"ל כי אסר עצמו במשהו, לרבנן במפרש ולר"ע בסתם. ולר"ש פטור, דלר"ש ל"ל איסור כולל וכן ס"ל דכל איסורין שבתורה במשהו, ולכן אין השבועה חלה על דבר שכבר אסור עליו.

קע. אכל ושתה, אם אמר שבועה שלא אוכל חייב א', ואם אמר שבועה שלא אוכל ושלא אשתה חייב ב'. אכל פת חיטין ושעורין, אם אמר שבועה שלא אוכל חייב א', ואם אמר שבועה שלא אוכל פת חיטין ופת שעורין [וכו'] חייב על כאו"א, אבל אוכלין שא"ר לאכילה פטור.

קעא. כן. מסברא, מהא דאומר אדם לחבירו נטעם משהו, והם נכנסים ואוכלים ושותים. מקרא, [לר"ל, מקרא ד"לפני ד' אלוקיך וכו', מעשר דגנך תירושך ויצהרך", ותירוש זה יין, וזה נדחה דאולי היין נאכל ע"י אניגרון שהוא מאכל]. לר' אחא בר יעקב, מקרא ד"ונתת הכסף וכו', ביין ובשכר", דא"ל דיין ע"י אניגרון דצריך מידי דמשכר, וילפינן בג"ש "שכר" "שכר" מנזיר דזה יין ולא דבילה קעילית, וכ' בהמשך שם "ואכלת", הרי דשתיה בכלל אכילה.

קעב. ברישא שבועה שלא אוכל ואכל ושתה אינו חייב אלא אחת, א"ש רק אם שתיה בכלל אכילה, דאל"ה מה החידוש שחייב רק א', הרי אין שתיה בכלל השבועה. ובסיפא, שבועה שלא אוכל ושלא אשתה ואכל ושתה חייב שתים, א"ש דמחייב תרתי, דא"ל דהרי חל השבועה הראשונה על השתיה, ואין לשבועה השניה על מה לחול, דכיון דאמר לבסוף שלא אשתה מגלה בזה דעתו דשלא אוכל זה אכילה לבד, ולכן כיון שנשבע גם על אכילה וגם על שתיה ואכל ושתה חייב שתים.

קעג. אם אמר חיטין ושעורין וכוסמין, או פת חיטין ושעורין וכוסמין או פת חיטין ושל שעורין ושל כוסמין, או פת חיטין וכן של שעורין וכן של כוסמין חייב אחת, דאין כאן יתור לשון, רק בא לברר שכוונתו רק למינים הללו וכוונתו לפת וכוונתו שלא בתערובת. אך באמר פת חיטין ופת שעורין ופת כוסמין חייב על כל א' וא', כיון דל' פת בכאו"א מיותר. וביין ושמן ודבש, אם אין מונחין לפניו, חייב א', דבא לברר שכוונתו רק למשקין אלו, אך במונחין לפניו ואמר שבועה שלא אשתה יין ושמן ודבש חייב על כאו"א, דהול"ל שבועה שלא אשתה אלו ומינייהו, וכן במסרהב בו חבירו וא"ל בא ושתה עמי יין ושמן ודבש, וא"ל שבועה שלא אשתה [עמך] יין ושמן ודבש, והרי סגי ליה בשבועה שלא אשתה עמך, ולכן חייב על כאו"א.

קעד. נח' ר' אחא ורבינא אם מתחייב גם על כללי, וכ"ז בשבועת הפקדון דא"ל תן לי חיטין ושעורין וכוסמין שבידך וא"ל שבועה שאין לך בידי חיטין ושעורין וכוסמין, דהתם כי נשבע וחוזר ונשבע חייב על כל שבועה, אך בשבועת ביטוי דאין שבועה חלה על שבועה, לכו"ע אין מתחייב על הכללי, דאם יתחייב הרי הוא מושבע ועומד.

קעה. א. לרב ושמואל ור' יוחנן, מיירי במפרש דנשבע על הנבילות, וכולל דברים המותרים והאסורים. ב. לר"ל, מיירי במפרש כנ"ל, ואסר בחצי שיעור, לרבנן בפירוש ולר"ע בסתם. ג. לרבא, נבילות אי"ז דבר שא"ר לאכילה, אלא רק אריא הוא דרביע עלה.

קעו. לר' יוחנן גם איסור הבא ע"י עצמו חל בכולל [ורק ר"ש פליג]. ולר"ל רק באיסור הבא מאליו [כגון נבילה ביוה"כ], אך לא באיסור הבא ע"י עצמו.

קעז. לפי ר' יוחנן נח' אם איסור חל על איסור בכולל, לת"ק כן ולר"ש לא. לפי ר"ל נח' האם חצי שיעור אסור מן התורה, לת"ק לא ולר"ש כן.

קעח. לפי ר"ל דמיירי בחצי שיעור, א"כ אם ישבע שיאכל חצי שיעור נבילה השבועה תחול, ולכן נחשב דאיתא בלאו והן. ולפי ר' יוחנן נצטרך להעמיד כתי' של רבא דלא מיירי במפרש אלא בסתם, ולכן יכול לישבע שלא יאכל וגם שיאכל.

קעט. איסור מוסיף, דעל החתיכה עצמה נוסף איסור. ואיסור כולל, שהאיסור חל גם על חתיכות נוספות. ולר' יוסי חל רק באיסור מוסיף ולא באיסור כולל. ולת"ק דידן חל גם באיסור כולל. [ולר"ש אינו חל אפי' באיסור מוסיף, תוס'].

קפ. א. לא נמנה איסור הבא מעצמו [והקדש מיירי בבכור שקדושתו מרחם]. ב. לא נמנה איסור דישנו בשאלה [והקדש בבכור]. ג. לא נמנה מה שבקרבן עולה ויורד [שבועת ביטוי], ומיירי בנשיא דכשאוכל בטומאה מביא חטאת נשיא [שעיר] לפי ר' אליעזר. ד. לא נמנה איסור שחל על פחות מכשיעור [והקדש בעי פרוטה]. ה. לא נמנו חטאות שזדונן לאו רק אלו שזדונן כרת. ו. [בהו"א, לא נמנה איסור שחל גם על דברים שאינם בני אכילה], ולמסקנה, לא נמנה איסור שחל על מידי דלית ביה מששא כמו שינה.

קפא. א. הרי גם הקדש זה איסור הבא מעצמו, והתי' דמיירי בבכור דקדושתו מרחם. ב. הרי גם הקדש ישנו בשאלה, והתי' דמיירי בבכור. ג. הרי טמא שאכל את הקודש ג"כ מביא קרבן עולה ויורד, והתי' דזה לפי ר' אליעזר ומיירי בנשיא שמביא חטאת קבועה [שעיר] על טומאת מקדש וקדשיו. ד. הרי הקדש ג"כ א"צ שיעור כזית, והתי' דצריך שיעור פרוטה. ה. הרי גם מעילה אין זדונו בכרת רק בלאו, והתי' דזה רק לענין חטאות שמיירי באלו שבאות על עבירות שזדונן כרת. ו. להו"א דלא מיירי באיסור דחל גם על מידי דלאו בר אכילה, הרי גם הקדש חל עצים ואבנים, והתי' דלא מיירי באיסור שחל על מידי דלית ביה מששא.

קפב. נדרים חמורים משבועות שחלים על דבר מצוה כדבר הרשות. שבועות חמורות מנדרים שחלות על דבר שאי"ב ממש.

קפג. לעשיר, [דלעני, הרי מושבע ועומד מהר סיני].

קפד. בסתמא, אך כשאמר שלא אישן ג' ימים מלקין אותו וישן לאלתר.

קפה. שבועה שזרקתי, פלוג' דר"ע ור' ישמעאל, לר"ע חייב ולר' ישמעאל פטור דאינו חייב אלא על העתיד לבוא. שבועה שזרק פלוני, לר' ישמעאל פטור [דהרי אין אפשרות לישבע להבא על אחר], ולר"ע נח' רב ושמואל, לרב חייב כיון דמחייב שבועה לשעבר, ולשמואל פטור דכיון דל"ש לישבע שבועה זו להבא לא מיחייב אף לשעבר.

קפו. לפי ר' יהודה בן בתירא, בין לרב ובין לשמואל חייב, דהשתא ס"ל דא"צ שישנו בלאו והן [דכ' בהדיא "להרע או להיטיב"], מדמחייב בנשבע לקיים את המצוה, כ"ש דא"צ שישנו להבא ולשעבר [דלא מיפרשי בתורה]. ולפי רבנן, נח' רב ושמואל, לרב חייב, דרק ס"ל דבעינן דישנו בלאו והן דמפו' בקרא, אך לא מצריכין דישנו להבא ולשעבר דאין מפו' בתורה אלא מריבויא. ולפי שמואל פטור, דכשם דבעו דישנו בלאו והן, ה"נ בעו דישנו להבא ולשעבר.

קפז. לא אכלתי חייב בקרבן, דישנו בלהבא [דיכול לישבע שלא אוכל], ולא הנחתי תפילין חייב במלקות אך פטור מקרבן דאינו בלהבא [דא"י לישבע שלא אניח תפילין]. ולפי רב יתחייב גם קרבן [וכן לריב"ב]. [ולר' ישמעאל פטור מקרבן דאין חייב בשבועה לשעבר].

קפח. לרב, משום שבועת ביטוי. ולשמואל, משום שבועת שקר.

קפט. בין לרב ובין לשמואל צריך שישנה בלאו והן. ולפי ר"י בן בתירא א"צ שישנה בלאו והן וחייב. ונפק"מ בנשבע לקיים את המצוה, דהרי ליתא בלאו, דא"י לישבע לבטל את המצוה.ועוד נפק"מ בשבועה שאני יודע לך עדות, דליתא בלאו, דאין מתחייב משום שבועת ביטוי על שבועה שאיני יודע לך עדות, כיון דאי"ז בכלל שבועת ביטוי רק בכלל שבועת העדות [וזה רק בכללים מיוחדים, בב"ד, ובראוין להעיד], אכן זה ב' לישנות באביי או מח' אביי ור"פ, די"ל דישנו בכלל שבועת ביטוי בגוונא דפסולים ובחוץ לב"ד.

קצ. לפי שמואל, משום דלא יתחייב משום שבועת ביטוי כיון דאינו בלהבא, ולכן חייבתו התורה משום שבועת העדות. ולפי רב, לרבנן דקמי דאביי התורה באה לחייבו תרתי. ואביי דחאם דכ' "לאחת מאלה" לחייבו רק אחת, ולכן אביי תירץ דהתורה באה לחייבו בשבועת העדות על מזיד כשוגג.

קצא. לא. לאביי, משום דכ' "לאחת מאלה" לחייבו רק על אחת. ולרבא, משום דהוי דבר שבכלל ויצא לידון בדבר החדש דאין לך בו אלא חידושו וחייב רק משום שבועת העדות ונתמעט משבועת ביטוי.

קצב. לר"ע, דרשינן בריבוי ומיעוט וריבוי, "או נפש כי תשבע" ריבה, "להרע או להיטיב" מיעוט, "לכל אשר יבטא האדם" חזר וריבה, ריבה מיעט וריבה ריבה הכל ומיעט רק דבר מצוה [וליתיה בלאו והן, ולשמואל ליתיה בלהבא, תוס']. ולר' ישמעאל, דרשינן בכלל ופרט וכלל "או נפש כי תשבע לבטא בשפתים" כלל, "להרע או להיטיב" פרט, "לכל אשר יבטא האדם" חזר וכלל, כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט, ורק בשבועה דלהבא, דהכלל מרבה אפי' שאי"ב הרעה והטבה, והפרט ממעט שבועה דלשעבר. והא דלא דרשינן להיפך:א. לר' יצחק, דומיא לדהרע או להיטיב דאיסורו משום לא יחל דברו, ולשעבר איסורו משום בל תשקרו. ב. לר' יצחק בר אבין, דרשינן מ"כי תשבע לבטא", שהשבועה קודמת לביטוי, שהעבירה אחר השבועה, ולא שהמעשה קדם לשבועה.

קצג. אנוס, כדר' כהנא ור' אסי שהיו נשבעים שכך אמר רב, ופטורים דהיו סבורים שנשבעים באמת. העלם שבועה, שנשבע שלא אוכל פת חיטין, וטעה וחשב שנשבע שאוכל, שהחפץ זכור לו והשבועה נשכחה ממנו, וע"ז התורה חייבה. העלם חפץ, לר' אלעזר ולאביי ל"ש, ולר' יוסף באופן שהושיט ידו לסל ליטול פת שעורין ועלתה בידו פת חיטין וכסבור שעורין היא ואכלה, דנחשב שא"י החפץ ופטור. [ואביי פליג,א. כי דנים על מה שמחזיק בידו ובזה הוי העלם השבועה. ב. שהקרבן בא על מה שאכל הפת, ובזה הוי העלם שבועה]. והעלם זה וזה, לר' אשי חזינן מחמת מה פורש, שבועה חייב וחפץ פטור, ולרבינא לא שנא ופטור.

קצד. בשגג בקרבן, דיודע דשבועה זו אסורה, ואינו יודע שחייבין עליה קרבן, דכאן רבנן מודו למונבז, [כיון דכאן מחייב על לאו גרידא בלא כרת ושאני מכל התורה].

קצה. מסתכן, מותר לו לאוכלה ופטור. מצטער, פטור, כיון דהיה אוכלה גם אם היה יודע שאסורה, א"כ אי"ז שב מידיעתו.

קצו. לחולין, לשמואל כן, דכ' "לבטא בשפתים", ולמקשן לא [ובגמר בלבו סתם], דנתרבה מ"לכל אשר יבטא וכו'". לתרומה וקדשים לכו"ע א"צ להוציא בשפתיו, דכ' "כל נדיב לב", [תרומה, [לרש"י] זה תרומת המשכן דכ' "כל נדיב לב הביאו" [ולתוס' תרומה לכהן דכ' "ונחשב לכם תרומתכם"]. קדשים דכ' "וכל נדיב לב עולות"].

קצז. לת"ק, בין נשבע לבטל את המצוה ובין נשבע לקיים את המצוה פטור, דילפינן מ"להרע או להיטיב" דמיירי בדבר הרשות ולא בדבר מצוה, בין בהרעה ובין בהטבה, [אופן הלימוד להו"א, דבעינן הרעה דומיא דהטבה דאינה בביטול מצוה, והטבה דומיא דהרעה דאינה בקיום מצוה, אך זה נדחה, דא"כ נילף הכי בדבר הרשות, דבעינן הרעה דומיא דהטבה דאינו באופן שרע לגוף, והטבה דומיא דהרעה דאינה באופן שטוב לגוף. ולכן למסקנה, לר' יונתן דאייתר "או" לרבות הטבת אחרים, מדאיצטריך לילפותא זו מוכח דבהרעת אחרים שזה מצוה נתמעט, וא"כ מוכח דנשבע על דבר מצוה פטור, וה"נ הנשבע לקיימה, ולר' יאשיה דה"או" אינו מיותר, יליף כר"ע בריבוי מיעוט וריבוי, ומה דנתמעט זה לבטל מצוה, וה"נ ילפינן בהטבה דומיא דהרעה על קיום מצוה]. ולר"י בן בתירא, נשבע לבטל את המצוה פטור [מהילפותות הנ"ל], ולקיים את המצוה חייב בק"ו משבועת הרשות, דאם מושבע ועומד מהר סיני ודאי שיתחייב, ורבנן דחו דצריך דאיתא בלאו והן, וריב"ב דחה דהרי חייב על הטבת אחרים אף דאינו בהרעת אחרים, ורבנן השיבוהו דסו"ס ישנו בלא איטיב לאחרים.

קצח. נשבע להרע או להיטיב לעצמו חייב, כיון דזה דבר הרשות, וישנו בהטבה ובהרעה. ובנשבע להרע לאחרים פטור דזה ביטול מצוה, ונשבע להיטיב לאחרים חייב, לר' יונתן מריבוי ד"או להיטיב", ולר' יאשיה נתרבה בריבוי מיעוט וריבוי [דנתמעט רק ביטול מצוה].

קצט. שלא אוכל, בכזית. שלא אוכלנה, כולה.

ר. נשבע שלא אוכל ואח"כ שלא אוכלנה חייב אחת שאין לשבועה השניה על מה לחול, דכבר נאסר בכזית משבועה קמייתא. אך בנשבע שלא אוכלנה ואח"כ נשבע שלא אוכל חייב שתים [כשאכל כולה]. דהשבועה השניה חלה על כזית מהכיכר, ובכל מקרה השבועה השניה חלה, ונפק"מ באופן שנשאל על הראשונה עלתה שניה תחתיה.

רא. לפי רבא, אם נשתייר כזית נשאל עליה וא"ל לא, ואם מיירי בשבועה שלא אוכל, משום דמיגו דמהני שאלה אכזית בתרא מהניא נמי אכזית קמא. ואם מיירי בשבועה שלא אוכלנה, משום שצריך שיעור חשוב לישאל עליו.לפי אמימר, אפי' אכל כולה יכול לישאל עד שיביא קרבן בשוגג, ועד שילקה במזיד, ואפי' כפתוהו על העמוד א"י לישאל, אך הגמ' דוחה דכ"ז דלא רץ לא נפטר בכפיתתו על העמוד.

רב. אם עדיין לא כיפר, ולר"א שעדיין לא גילה, א"צ לנהוג נזירות שניה, דהשאלה חלה על נזירות הראשונה, ועלתה לו שניה בראשונה, ואם לא צריך לנהוג נזירות שניה.

רג. כשאכל את הראשונה בשוגג והשניה במזיד פטור, דלא חלה השבועה בשעת אכילת הראשונה דזה זמן חלות השבועה שצריך להיות "האדם בשבועה", [ול"ש אכל אז את התנאי או שאכל אז את האיסור, רש"י]. כשאכל את הראשונה [התנאי] במזיד והשניה בשוגג חייב קרבן דהרי חלה השבועה ושגג באכילת האיסור. כשאכל את האיסור בראשונה במזיד ואח"כ התנאי בשוגג, לא יתחייב קרבן על השגגה בתנאי, ולא יתחייב מלקות על האיסור [וצ"ע למ"ד התראת ספק שמה התראה אם ילקה, רש"י]. כשאכל שניהם בשוגג פטור, דלא חלה שבועה וכנ"ל. וכשאכל שניהם במזיד, אם אכל התנאי תחילה ילקה על אכילת האיסור, ואם אכל האיסור תחילה תלוי במח' ר' יוחנן ור"ל אם התראת ספק שמה התראה.

רד. כשאכל זו בזדון עצמה ושגגת חברתה וזו בזדון עצמה ושגגת חברתה, פטור, דעל השניה לא חלה השבועה, כיון דשגג כלפיה באכילת הראשונה, ועל הראשונה לא יתחייב קרבן כיון דלא שגג באכילתה. וכשאכל שתיהן בשגגת עצמה ובזדון חברתה, חייב קרבן על השניה, דבשעת אכילת הראשונה חלה על השניה השבועה, ואח"כ שגג באכילתה. כשאכל שתיהן בשוגג פטור דלא חלה השבועה. וכשאכל שתיהן במזיד, על השניה חייב דהוי התראת ודאי, ועל הראשונה תלוי במח' דהתראת ספק.

רה. שבועה שלא אכלתי שבועה שלא אכלתי, חייב ב' דנשבע ב' פעמים לשקר [דאי"ז שבועת ביטוי אלא שבועת שקר דמיחייב מיד כשיצאה מפיו]. שבועה שלא אוכל תשע ועשר חייב א', דהשבועה הב' אין לה על מה לחול, דט' כבר אסירי. שבועה שלא אוכל עשר ותשע חייב ב', דהרי ט' לא נאסר בשבועה קמייתא, ויש לשבועה הב' על מה לחול. אכן אם אחר שאכל ט' הפריש קרבן ואח"כ אכל העשירית, לא יתחייב על שבועה הראשונה כיון דהעשירית נחשב כעת חצי שיעור.

רו. נשבע לשנות את הידוע לאדם, לג' בנ"א. וכן נשבע על דבר שלא יכול להיות. וכן נשבע לבטל את המצוה [בין עדות ובין מצוות אחרות].

רז. א. אם לא ראיתי גמל שפורח באויר. ב. אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד. ולאביי היינו שנשבע שראה כך. ולרבא היינו שאוסר על עצמו כל פירות שבעולם אם לא ראה כך.

רח. בשבועה רגילה, משום דחיישינן לקניא דרבא, [שנשבע שהחזיר הכסף, והטמין הכסף בתוך מקל ובשעת השבועה נתנו ביד תובעו ללא ידיעתו]. ובשבועת משה רבינו הוצרך להשביע על דעתו, [להו"א, משום דבלא"ה יטענו שלא קיבלו על עצמם לקיים מצוות התורה, דאם ישביעם לקיים מה שאמר אלוק, יטענו שנתכוונו לע"ז שנקראת אלוה, ואם ישביעם שיקיימו תורה, יטענו שנתכוונו לתורה אחת, ולב' תורות יטענו שנתכוונו לתורת חטאת ותורת אשם, ולכל התורה כולה יטענו שנתכוונו לאיסור ע"ז ששקול ככל התורה, ולמצוה - חדא מצוה, ולמצוות - ב' מצוות, ולכל המצוות - ציצית שקולה ככל המצוות, אכן יכול להשביעם על תרי"ג מצוות]. ולמסקנה השביעם על דעתו ועל דעת הקב"ה כדי שלא תהא הפרה לשבועה, דהוי שבועה ע"ד רבים.

רט. אכלה, עבר על שבועת שוא, דאת השבועת ביטוי קיים. לא אכלה, עבר משום שבועת ביטוי וגם על שבועת שוא, דהשבועה הב' היתה לשוא מזמן השבועה כי זה ביטול מצוה.

רי. נשים כן, קרובים כן, שלא בפני ב"ד כן. מפי אחרים רק בענה אמן.

ריא. זדונם - מכות, שגגתם - בשבועת ביטוי בעולה ויורד, ובשבועת שוא פטור.

ריב. בנשים לא, בקרובים לא. שלא בפני ב"ד מפי עצמו מח', לר"מ חייב לחכמים פטור. מפי אחרים בענה אמן כנ"ל, בלא ענה אמן רק בפני ב"ד.

ריג. בזדון העדות חייבים קרבן עולה ויורד בין בזדון ובין בשגגת השבועה, אבל בשגגת העדות פטורים.

ריד. ד"אשר להם הריב" קאי על בעלי דינין, א"כ "שני האנשים" זה העדים, [ואפשר לפרוך דכוליה קרא בבעלי דינין מדל"כ "ואשר להם הריב"]. ב. וכי שנים באין לדין ושלשה אין באין לדין, אלא מוכח דקאי על העדים, [ואפשר לפרוך ששנים זה הולך על התובע והנתבע אפי' אם הם רבים]. ג. וכי אנשים באים לדין ולא נשים, אלא מוכח דקאי על העדים, [ואפשר לפרוך דקרא מיירי באנשים משום ד"כל כבודה בת מלך פנימה"]. ד. ג"ש "שני" "שני" מ"על פי שני עדים", מכאן דמיירי בעדים.

רטו. עדים בעמידה דכ' "ועמדו שני האנשים" [חוץ מת"ח משום דכבוד התורה עדיף]. דיינים בישיבה ["וישב משה"]. בע"ד, בשעת מו"מ, לחכמים מצוה שיעמדו [מ"ועמדו שני האנשים"], ולר' יהודה אם רצו להושיב את שניהם מושיבים, ובשעת גמ"ד צריכים לעמוד [א. מ"ויעמוד העם", ב. מעדים דעומדים משום דאצלם זה גמ"ד, ה"נ בע"ד בגמ"ד].

רטז. א. שלא יהא א' עומד וא' יושב, א' מדבר כל צרכו ואחד אומר לו קצר דבריך. ב. הוי דן את חברך לכף זכות. ג. עם שאתך בתורה ובמצוות השתדל לדונו יפה, לפסוק דינו תחילה.

ריז. מושיבים את הצורבא מרבנן, ולע"ה אומרים לו שישב, ואם יעמוד לית לן בה, [וכן אם השליח ב"ד יעמידו, לית לן בה].

ריח. אם זילא ביה מילתא למיזל לבי דינא דזוטר מיניה, א"צ להעיד בממונא. וא"צ לעמוד משום עשה דכבוד התורה.

ריט. א. שהדיין לא יעשה סניגרון לדבריו, [כשלבו נוקפו שהוא טועה, לא יחזק את דבריו בראיות]. ב. שלא יושיב לפניו תלמיד בור [לשאת ולתת עמו]. ג. שאם הדיין או העד מכיר בחבירו שהוא גזלן לא יצטרף עמו. ד. שאם הדיין יודע שהדין מרומה, לא יפסוק הדין ע"פ העדים. ה. שתלמיד היושב לפני רבו ורואה זכות לעני וחוב לעשיר שלא ישתוק. ו. שכשרואה את רבו טועה בדין יאמר לו מיד, ולא ימתין שרבו יגמור הדין ואז יתקננו. ז. שאם מבקש ממנו רבו שיצטרף לע"א שמעיד עבורו שלא ישמע לו [ואפי' שלא יוציא מפיו דבר]. ח. שהנושה חבירו מנה לא יתבענו מאתים כדי שיתחייב שבועה מדין מודה במקצת ועי"כ יגלגל עליו שבועה על ענין אחר. ט. שהנתבע על מאתים וחייב מנה, לא יכפור בהכל כדי שלא יתחייב שבועת מודה במקצת. י. שג' שנושים מנה, לא יהא א' בע"ד והב' עדים. יא. שאם באו לדון א' לבוש סמרטוטין וא' לבוש איצטלית, שלא ידונם עד שילבשו בשוה. יב. שלא ישמע הדיין דברי בע"ד קודם שיבוא בע"ד חבירו. יג. שהבע"ד לא יטעים דבריו לדיין קודם שיבוא חבירו.

רכ. לר' פפא כן, לר"א בר יעקב לא, ונח' משום דפסולו מדרבנן, ומדאורייתא חזי להעיד א"כ חיילא עליו שבועה, [ולר"א בר יעקב כיון דלא מקבלין עדות ממנו לא קרינא ביה "והוא עד"].

רכא. שבועת העדות מפי אחרים רק בפני ב"ד, ומפי עצמו לר"מ אפי' שלא בב"ד, ולרבנן רק בפני ב"ד. דלר"מ דון מינה ומינה, וכיון דילפינן משבועת הפקדון דמפי עצמו חייב ילפינן נמי דאפי' שלא בב"ד. ולרבנן:א. דון מינה ואוקי באתרא, דאחרי שלמדנו דמפי עצמו חייב, זה לפי כללי שבועת העדות דרק בפני ב"ד. ב. ס"ל דהמקור דחייב מפי עצמו זה בק"ו מהא דחייב מפי אחרים, ודיו לבא מן הדין להיות כנדון דחייב רק בפני ב"ד. ושבועת הפקדון, מפי עצמו חייב אפי' שלא בפני ב"ד. ומפי אחרים, לפי ר"מ רק בפני ב"ד, דדון מינה ומינה, דכיון דילפינן משבועת העדות ילפינן נמי דרק בפני ב"ד. ולרבנן אפי' שלא בפני ב"ד, דס"ל דון מינה ואוקי באתרא, דאף דילפינן מפי אחרים משבועת העדות זה יהיה לפי כללי שבועת הפקדון ואפי' שלא בפני ב"ד.

רכב. כן. מהמח' גבי שבועת הפקדון מפי אחרים אם דווקא בב"ד או אפי' שלא בב"ד, וביאור מח' אם דון מינה ומינה או דון מינה ואוקי באתרא. [דמהמח' גבי שבועת העדות מפי עצמו אם אפי' שלא בב"ד, היה אפש"ל דגם לרבנן דון מינה ומינה, אך מה דס"ל דרק בפני ב"ד זה משום דלומדים מפי עצמו בק"ו ממפי אחרים מיניה וביה].

רכג. דיודע דשבועה זו אסורה, אך הוא שוגג לענין קרבן.

רכד. דבמתני' דמיירי בשבועת העדות דל"כ "ונעלם", אך גבי שבועת ביטוי דכ' "ונעלם" הו"א דאפי' שגגה כל דהו [אנוס] חייב, קמ"ל.

רכה. אם השביע עליהם ה' פעמים חוץ לב"ד, ובאו לב"ד וכפרו, חייבים ה', דכל זמן שלא כפרו בב"ד יכולים לשוב ולהעיד. וא"כ כל פעם נחשב שנשבעו שבועת העדות, וכאשר כפרו בב"ד אז מתקיים ה"אם לא יגיד", דזה המקום שראוי להגדה לחייב הנתבע ממון. אך כשהשביע עליהם ה' פעמים בפני ב"ד וכפרו, חייבים א', כיון דאחרי הפעם הראשונה אינם יכולים לחזור ולהעיד וא"כ אין שבועתם שבועת העדות.

רכו. שבועת העדות כשלא שמעו מפי התובע פטורים, דילפינן מ"אם לו [לא] יגיד" דווקא לתובע, אך שבועת הפקדון אפי' כשלא שמעו מפי התובע חייב ד"וכחש בעמיתו" כל דהו.

רכז. א. לר' חסדא, לריה"ג דאפשר לצמצם חייבים, [ולרבנן דא"א לצמצם השני פטור]. ב. לר' יוחנן, אפי' לרבנן כיון דזה תכ"ד [כל א' בשל חבירו] נחשב כאחד, וחייבים.

רכח. לת"ק פטור, דכיון דאתי לשבועה ולא לממון אין הגדתו חשובה, ודבר הגורם לממון לאו כממון דמי. ולר"א בר שמעון חייב, [להו"א כי בא לחייב ממון, ונדחה], ולמסקנה כיון דאם לא ישבע ישלם, א"כ מה דמעיד הוי גורם לממון וס"ל דדבר הגורם לממון כממון דמי.

רכט. הכל מודים בעד סוטה דחייב, בעד טומאה דהתורה האמינתו, וא"כ ע"י עדותו היה פוטרו מכתובתה, וא"כ מפסידו ממון בהמנעותו מלהעיד, ולכן לכו"ע חייב קרבן שבועת העדות. הכל מודים בעדי סוטה דפטורים, בעדי קינוי דהוו גורם דגורם, דגם אם היו מעידים לא היו מפסידים כתובתה בלא שיבואו גם עדי סתירה, וא"כ בהמנעותם לא הפסידוהו ממון. ומח' בעדי סוטה, בעדי סתירה דהוו גורם לממון, דאם היו מעידים שמא היתה מודה ומפסידה כתובתה [כמו בע"א, שהיה מודה ומשלם], וזה תלוי במח' בדבר הגורם לממון אם כממון דמי.

רל. הכל מודים בשכנגדו חשוד על השבועה דחייב, ומיירי דשניהם חשודים, דאז אם היו מעידים כיון דא"י לישבע היה הדין שישלם כמ"ד חזרה שבועה למחויב לה ומשלם, וא"כ בהמנעותו הפסידוהו ממון, ולכן חייבים. והכל מודים בעד א' דרבי אבא דחייב, באופן שראה שחטף הנסכא והחוטף טוען אין חטפי ודידי חטפי, שא"י לישבע כנגד העד, ולכן מתוך שא"י לישבע משלם, וא"כ בהמנעותו מלהעיד הפסידו ממון.

רלא. פטור, כשאמר לה לדידה אך לא הסכים לומר בב"ד ונשבע על כך, כיון דלא הפסיד אותה ממון, כי יכלה לומר בעצמה לב"ד מת בעלי, והיתה מקבלת כתובתה. וחייב, כשלא אמר לא לדידה ולא לב"ד, דבהמנעותו הפסיד אותה כתובתה, ולכן חייב.

רלב. מהא דבעד מיתה דלא העיד חייב מחמת שהפסיד אותה כתובתה, והרי היא תגבה כתובתה מן הקרקע, וא"כ הוי משביע עדי קרקע, והדחיה דמיירי דהיא כבר תפסה מטלטלין, ועל פי עדותו היתה נוטלתם, וא"כ אי"ז עדי קרקע.

רלג. מיירי דבתחילה כפרו שניהם, ותכ"ד חזר א' מהם והודה, והחידוש דהשני פטור כיון דתכ"ד כדיבור דמי. ואף דכבר שמעינן כן מהרישא לפי ביאורו של ר' יוחנן, התם מיירי דשניהם כופרים זה תכ"ד של זה, אך כאן דהוא חוזר להודות תכ"ד, הו"א דל"מ לחזור בו תכ"ד, קמ"ל.

רלד. במתני' כ' דשתיהם חייבות, אך כ"ז באופן דהשניה לא יכלה להעיד בזמן עדות הראשונה, דהעדים דהכת השניה היו קרובים בנשותיהם, ורק אחרי שהכת הראשונה כפרה מתו נשותיהם של הכת השניה, ולכן הכת הראשונה בהמנעותם מלהעיד הפסידוהו. והחידוש הוא באופן שנשותיהם של הכת השניה היו גוססות באותו הזמן, ולא אמרינן דכיון דרוב גוססין למיתה אין נחשב שהפסידוהו [כי יש מי שיעיד], קמ"ל.

רלה. אם אמרו רק שבועה שאין אנו יודעים לך עדות, חייבין א' על כולן. אך אם פירטו הדברים חייבין על כאו"א.

רלו. חייב:א. לר"א בר"ש [במרובה], דאפי' כשהודה יכולים העדים לבוא ולהעיד ולחייבו, א"כ חייבים, כיון דזה נחשב חיוב ממון גמור, ובהמנעותם מלהעיד הפסידוהו. ב. לר"א בר"ש דהכא, אפי' אם נסבור דמודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור, כיון דבזמן שהשביעם עדיין לא הודה, זה לא גרע מגורם לממון וחייבין כי ס"ל דבר הגורם לממון כממון דמי. פטור:א. לר' עקיבא [לפי ר' יוחנן] דיליף מ"לאחת מאלה" למעט אופנים דפטור והיינו בקנס. ב. לריה"ג דס"ל דצריך שיהא העדות שייך בין בידיעה בלא ראיה ובין בראיה בלא ידיעה, ובקנס [דאונס ומפתה] א"א בלא ידיעה [שהיא בת ישראל ובתולה]. ומסתפקינן לפי רבנן דמרובה דמודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור, ורבנן דהכא דגורם לממון לאו כממון, אם נחשב חיוב ממון שבאו להפסידו, או דכיון דיכול להודות וליפטר אי"ז חיוב ממון.

רלז. מחצי נזק, כי אפשר להעמיד בח"נ צרורות דזה ממון ולא קנס. מתשלומי כפל ודו"ה משום הקרן שהיו מחייבים אותו בעדותם. מאנס ופיתה משום דאיכא בושת ופגם דזה ממון. ומברייתא דהוצאת ש"ר כי זה לפי ר"א בר"ש [דמרובה], דיבואו עדים ויעידו, [ומש"כ בברייתא הודה מעצמו פטור הכוונה רק כשאין עדים כלל].

רלח. הרישא בא להשמיע שחצי נזק צרורות ממונא, [ואגב זה שנו את שאר הדינים]. והסיפא בא להשמיע דהדליק גדישי ביוה"כ הוי עדות ממון, ודלא כר' נחוניא בן הקנה, דיוה"כ כשבת דפטור מן התשלומין [דגם במקום כרת יש קלב"ם].

רלט. הבא בהרשאה בממון [דלא כפריה], כיון דיכול לתבוע הוי תביעת ממון, וחייבים. באונס ופיתוי לא יכול לתבוע כיון דא"י לכתוב הרשאה על מה שלא בא לידיו מעולם, ולכן פטורים.

רמ. א. לר' אלעזר, ילפינן בג"ש "אואין" ["או ראה או ידע"] "אואין" ["או בתשומת יד או בגזל וכו'"] משבועת הפקדון דחייב רק על תביעת ממון. ב. לר"ע, "והיה כי יאשם לאחת מאלה" יש מאלה שחייב ויש מאלה שפטור, הא כיצד תבעו ממון חייב אבל על ד"א פטור [וסמך א"אואין" דר"א]. ג. לריה"ג, "והוא עד או ראה או ידע" בעדות המתקיימת בראיה בלא ידיעה ובידיעה בלא ראיה, שזה בממון, ראיה בלא ידיעה - מנה מניתיך בפני פו"פ, [וא"ל] יבואו פו"פ ויעידו [דהעדים עצמם לא יודעים אם מתנה או הלואה, אך אם יעידוהו יחייבו ממון]. ידיעה בלא ראיה - מנה הודיתה לי בפני פו"פ, [וא"ל] יבואו פו"פ ויעידו [שהם מעידים רק על ידיעה]. ד. לר"ש [בתחילה יליף משבועת הפקדון [במה מצינו] דהוי תביעת ממון, ועוד מק"ו דאם פקדון דגם נשים וגם קרובים וגם פסולים חייבים, וגם חייב אפי' בפני ב"ד על כל שבועה בכ"ז מיירי רק בתביעת ממון, כ"ש שבועת העדות דשייך רק באנשים רחוקים וכשרים, וחייב בפני ב"ד רק על שבועה א', שיתחייב רק בתביעת ממון, ודוחה דיש פירכא ששבועת העדות חמירא דמושבע כנשבע ומזיד כשוגג]. ולבסוף לומד בג"ש "תחטא" ["ונפש כי תחטא ושמעה וכו'"] "תחטא" ["נפש כי תחטא ומעלה וכו'"] משבועת הפקדון דמיירי רק בתביעת ממון.

רמא. מרוצח, כי זה "אואין" שאין עמהם שבועה. מסוטה, כי זה "אואין דיש עמהם כהן. ומביטוי לא לומדים כי זה יותר דומה לפקדון, דדמי לפקדון בד' דברים:א. חטא [בשניהם כ' ל' "תחטא"]. ב. במזיד [בשניהם חייב במזיד, משא"כ בביטוי]. ג. תבעיה וכפריה [בשניהם בא ע"י טענה וכפירה, משא"כ בביטוי]. ד. ועבריה [בשניהם חייב על מה שעבר, משא"כ ביטוי דעיקרה להבא]. ואילו לביטוי דומה בג' דברים:א. חטאת [שניהם בחטאת משא"כ פקדון באשם]. ב. שירדה [בשניהם זה קרבן עולה ויורד, משא"כ פקדון בקבוע]. ג. לחומש [בשניהם אין חומש, משא"כ בפקדון].

רמב. א. [לר"א, לקמן ל"ז:], נח' במשביע עדי קרקע דלר' אליעזר חייבין [בין בעדות ובין בפקדון] ולר"ע פטורין. ב. לר' יוחנן [דלכו"ע בקרקע פטורים], נח' במשביע עדי קנס, דלר"א חייבין [כנ"ל] ולר"ע פטורין.

רמג. גמל האוחר [בועט, או כשנזקק לנקבה מכה גמלים שסביבותיו] בין הגמלים ונמצא גמל הרוג בצידו בידוע שזה הרגו וחייב, ולפי"ז גם בעדות נפשות יתחייב, כמו במעשה דשמעון בן שטח [שראה א' שרץ אחר חבירו לחורבה, וראה אח"כ שסיף בידו ודם מטפטף והרוג מפרפר], דהרי סומך על עדות בדדמי. ולהו"א ריה"ג לא ס"ל כוותיה, דא"כ מצאנו עדות דידיעה בלא ראיה בעדות נפשות, דהרי בהנ"ל לא ראו אלא שיודעים שהרגו. ולמסקנה, אה"נ יכול להיות עדות נפשות בידיעה בלא ראיה אך ל"ש עדות נפשות בראיה בלא ידיעה, דחייבים לידע שהוא ישראל ולא גוי, שלם ולא טריפה.

רמד. אם טוען להד"ם, הוחזק כפרן וחייב לשלם [ולא יוכל יותר לישבע על כך]. ואם טוען אין שקלי ודידי שקלי, נאמן.

רמה. אם טען לא עברתי בצד עמוד זה, לר"ל הוחזק כפרן וחייב, ולר' נחמן לא הוחזק כפרן דכוונתו כלפי עסק זה. ואם טען שלא עבר מעולם לר"נ הוחזק כפרן וחייב, ולרבא כל מילתא דלא רמיא עליה דאינש לאו אדעתיה, ויכול לטעון שאכן שכח שהשתין שם מים.

רמו. א. על מה שפרך הק"ו משבועת הפקדון כי בפקדון לא עשה בו מושבע כנשבע משא"כ בעדות, וטענו עליו דהרי מה דשבועת העדות חייב במושבע מפי עצמו למד משבועת הפקדון א"כ באותה הדרך נלמד שבועת הפקדון דחייב במושבע מפי אחרים משבועת העדות. והגמ' דוחה דהמקור של ר"ש במושבע מפי עצמו בשבועת העדות הוא בק"ו ממושבע מפי אחרים [ולא משבועת הפקדון]. ב. על מה שפרך הק"ו משבועת הפקדון כי בפקדון לא עשה בו מזיד כשוגג משא"כ בעדות, וטענו עליו דכמו בשבועת העדות דחייב על המזיד כי לא כ' "ונעלם" ה"נ בשבועת הפקדון לא כ' "ונעלם" [כמו בשבועת ביטוי] וא"כ אמאי אין חייב על המזיד. והגמ' דוחה דלמד זאת ר"ש [דפטור במזיד] ממעילה [בג"ש "מעל" "מעל"]. וע"ז הגמ' שואלת דאדרבה שילמד משבועת העדות [בג"ש "תחטא" "תחטא"]. וע"ז הגמ' עונה דשבועת הפקדון דומה ביותר דברים למעילה מאשר לשבועת העדות, דדמיא למעילה בו' דברים:א. מעילה ["מעל" "מעל"]. ב. בכל [נוהג בכל האנשים - נשים קרובים ופסולים, משא"כ עדות רק באנשים רחוקים וכשרים]. ג. נהנה [בשניהם נהנה בעבירה, משא"כ בשבועת העדות]. ד. בקבוע [שניהם בקרבן קבוע - אשם, משא"כ בעדות בעולה ויורד]. ה. חומש [בשניהם יש חומש, משא"כ בעדות]. ו. אשם [בשניהם חייב אשם, משא"כ בעדות בחטאת]. לעומת שבועת העדות דדומה בה' דברים:א. חטא ["תחטא" "תחטא"]. ב. הדיוט [משא"כ במעילה דזה ע"י הקדש]. ג. בשבועה [משא"כ במעילה דאין שבועה]. ד. תבעיה וכפריה [דבשניהם ע"י תביעה וכפירה, משא"כ במעילה]. ה. "אואין" [משא"כ במעילה דל"כ "אואין"]. ג. על מה שבתחילה פרך הק"ו דבפקדון אין מושבע כנשבע ואין חייב במזיד כשוגג, והרי למסקנה יליף בג"ש ד"תחטא" "תחטא", וא"כ ילמד גם לחייב על מושבע כנשבע ועל המזיד כשוגג. וא"ל דלמסקנה אכן לומד כן, דהרי אמר רבא בר איתי לרבנן, דר"ש אמר דבשבועת הפקדון במזיד אין כפרה. והגמ' עונה דבאמת רק גבי מזיד כשוגג לא יליף בג"ש ד"תחטא" "תחטא" משבועת העדות כי יש ללמוד מג"ש "מעל" "מעל" ממעילה והרי דומה טפי למעילה [כמו שנתבאר]. אבל לגבי מושבע כנשבע באמת למסקנה חייב בשבועת הפקדון, לפי ר"ש. ד. על מה שפרך דבפקדון לא עשה בו מזיד כשוגג ובעדות כן, והרי יש לו ללמוד עדות מפקדון דפטור על המזיד אחרי שלמד פקדון ממעילה, והגמ' דוחה דכיון דשבועת העדות כ' בסמוך לשבועת ביטוי ולטומאת מקדש וקדשיו, ושם כ' "ונעלם", ובשבועת העדות לא כתיב "ונעלם", הרי מוכח דבשבועת העדות חייב על המזיד.

רמז. כיון דאי"ז תביעת ממון, דיכול לחזור בו. וילפינן בג"ש "תחטא" "תחטא" משבועת הפקדון דחייב רק בתביעת ממון ויש לו [עליו].

רמח. "ושמעה קול אלה והוא עד וכו'", והיינו שהוא עד באותה שעה.

רמט. "והוא עד", דווקא בייחד את עדיו.

רנ. "אם לא יגיד ונשא עונו", בראוין להגדה הכתוב מדבר.

רנא. דכ' "אם לוא יגיד", ודרשינן "אם לו לא יגיד", אך אם לאחר לא הגיד פטור.

רנב. א. לר' יהודה, משביע אני עליכם בשבועה האמורה בתורה, [וא"כ קשה דבכובלכם אני ל"ש לפרש כובל אני עליכם בכיבול האמור בתורה, דהרי לא כ' בתורה כובל]. ב. לאביי, משביע אני עליכם בשבועה, וה"נ כובל אני עליכם בשבועה.

רנג. בשמים ובארץ אי"ז שבועה, ברחום וחנון הוי שבועה, דרחום וחנון היינו מי שהוא רחום וחנון וכיון דליכא מידי אחרינא דאיקרי רחום וחנון, ודאי שהתכוין לקב"ה, אבל בשמים וארץ כיון דאיכא שמים וארץ, יש לפרש שהתכוין לשמים וארץ, ולא להקב"ה שהשמים והארץ שלו.

רנד. טפל, לת"ק בין מלפניו ובין מלאחריו נמחק, ולאחרים לפניו נמחק ולאחריו אינו נמחק. וחלק, אל"ף למ"ד מאלוקים, ויו"ד ק"י משם הויה, אין נמחק. ושי"ן דל"ת משק"י, ואל"ף דל"ת משם אדנות, וצד"י בי"ת מצבקות הרי זה נמחק.

רנה. באברהם קודש, חוץ מתחילת פ' וירא [בראשית י"ח, ג'] דנח' ת"ק עם חנינא בן אחי ר' יהושע וראב"ע משום ר"א המודעי. בלוט חול, חוץ מפ' וירא [בראשית י"ט, י"ח]. בנבות קודש. במיכה, לת"ק חול, ולר"א הפותחים באל"ף למ"ד חול, וביו"ד ק"י קודש, ולכו"ע "כל ימי היות בית האלוקים בשילה" קודש. בגבעת בנימין, לר"א חול, ולר' יהושע קודש.

רנו. שלמה האמור בשיר השירים קודש, חוץ מא', לת"ק "כרמי שלי לפני האלף לך שלמה" [שה"ש ח', י"ב], ולי"א "הנה מיטתו שלשלמה" [שה"ש ג', ז']. מלכיא האמור בדניאל חול, חוץ מ"אנת מלכא מלך מלכיא וכו'" [דניאל ב', ל"ז] שהוא קודש, וי"א דאף "מרי, חלמא לשנאך ופשרה לערך" [דניאל ד', ט"ז] הוא קודש.

רנז. א. לר"ח בר אידי, ילפינן בג"ש "אלה" "אלה" מסוטה, מה בסוטה זה בשבועה [דכ' "והשביע"], ה"נ גם בשבועת העדות האלה זה בשבועה. ב. לרבנן, [להו"א, ממשמעות הלשון "אלה" דזה ל' שבועה מ"והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה", אך ק' דא"כ זה יהיה שבועת האלה דווקא ולא שבועה גרידא]. ולמסקנה, ילפינן מסוטה דב"אלה" יש גם אלה וגם שבועה, וגבי שבועת העדות ילפינן מ"ושמעה קול אלה" דסגי בשבועה בלא אלה [ד"קול" מיותר]. ג. לר' אבהו, ילפינן מנבוכדנצר וצדקיהו שכ' "ויבא אותו באלה" וגם כ' "וגם במלך נבוכדנצר מרד אשר השביעו באלוקים". ואם צריך שם המיוחד, תלוי במח' ר"ח בר אידי ורבנן, לר"ח בר אידי דיליף בג"ש צריך בשם, ולרבנן לא.

רנח. א. נידוי, "אורו מרוז אמר מלאך ד' וכו'". ב. קללה, "ואלה יעמדו על הקללה וכו', ארור האיש וכו'". ג. שבועה, מ"וישבע יהושע ביום ההוא לאמר ארור האיש וכו'", ומ"ויואל שאול את העם לאמר ארור האיש וכו', ויהונתן לא שמע בהשביע אביו וכו", [וא"ל דהיה ה"ארור" תוספת קללה חוץ מהשבועה, דא"כ הו"ל למיכתב "וארור"].

רנט. א. שבועה, מסוטה "ואמרה האשה אמן אמן". ב. קבלת דברים, מברכות וקללות "ארור אשר לא יקים וכו' ואמר כל העם אמן". ג. האמנת דברים, "ויאמר ירמיה הנביא אמן כן יעשה ד' וכו'".

רס. "הן הן" ו"לאו לאו", דהמקור דלאו שבועה זה מ"ולא יהיה עוד המים למבול" ושם נשנה פעמיים "ולא יכרת כל בשר עוד מימי המבול, ולא יהיה עוד מבול וכו".

רסא. המקלל בכינויים, מח' ר"מ וחכמים, לר"מ חייב דאייתר קרא ד"איש איש כי יקלל אלוקיו ונשא חטאו" למקלל בכינויים, דאם זה בשם המיוחד תיפו"ל מ"ונוקב שם ד' מות יומת", ולחכמים רק באזהרה [מ"אלוקים לא תקלל"] אך אינו חייב. המקלל אביו ואמו בכינויים, מח' ר"ע וחכמים, דלחכמים שזה ר' מנחם ב"ר יוסי רק בשם המיוחד דאייתר "בנקבו שם יומת" ללמד על מקלל אביו ואמו דחייב רק בשם המיוחד. ומקלל עצמו וחבירו שהוא בלאו זה אף בכינויים לכו"ע. [המקור למקלל עצמו "רק השמר לך ושמור נפשך מאד" והשמר זה ל"ת, ומקלל חבירו מ"לא תקלל חרש"].

רסב. הופכים את השיטות, דלר"מ ל"א מכלל לאו אתה שומע הן ולחכמים כן. ולמסקנה, לר"מ אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן באיסורא [בשתויי יין], אך בממונא לא אמרינן [ולכן צריך תנאי כפול], ואף באיסורא דאית ביה ממונא [סוטה דמפסדת כתובתה] לא אמרינן, [וכן בשבועת העדות מיירי בעדות שיש בה ממון].

רסג. נוהגת בנשים ובקרובים, ושלא בפני ב"ד מפי עצמו, ומפי אחרים לר"מ רק בפני ב"ד ולחכמים אף שלא בפני ב"ד.

רסד. א"ל תן לי פקדוני שיש לי בידך וא"ל שבועה שאין לך בידי, או דא"ל אין לך בידי והלה א"ל משביעך אני ואמר אמן.

רסה. לת"ק, כשא"ל שבועה שאין לך בידי ולא לא ולא לך וכו'. ב. לר' אליעזר, רק כשאמר אין לך בידי ולא לך ולא לך בשבועה. ג. לר"ש, רק כשאמר שבועה לכל אחד ואחד.

רסו. אונס ומפתה, לר"ש פטור ולרבנן חייב כיון דמחייב גם בושת ופגם דאינם קנס. כפל ודו"ה, אם כפר רק בקנס פטור ואם כפר גם בקרן חייב משום כפירת הקרן. ל' של עבד [בשור מועד שהרג עבד], פטור. שן ועין שעבד יוצא בהן לחירות דהוי קנס, פטור.

רסז. האם כיון דנתחדש בשבועת הפקדון דהמזיד [בלא התראה] מביא קרבן, ה"נ בהתרו בו יביא קרבן [ולא ילקה], או דרק בלא התרו בו מביא קרבן אך בהתרו בו ילקה ולא יביא קרבן, או דגם ילקה וגם יביא קרבן. והספק לא נפשט. [דהברייתא דבשבועת הפקדון שחייבים על זדונה מכות ועל שגגתה אשם, יש להעמיד כר"ש דאין קרבן במזיד, או כגי' ר' כהנא דא' זדונה וא' שגגתה באשם, ומיירי בלא אתרו ביה. וכן הברייתא דכ' דחייבים רק בזדונה אשם, י"ל דמיירי בלא אתרו ביה. והברייתא דכ' תאמר בשבועת הפקדון דאין לוקה, י"ל דלא סגי ליה במלקות].

רסח. לוקה ואין מביא קרבן, כי ס"ל דשבועת הפיקדון לא ניתן זדונה לכפרה. [דגמר ממעילה [לעיל ל"ד:]].

רסט. א. שאין חייבין על זדונה מכות [למ"ד דבשבועת הפקדון חייבים]. ב. דחייבים על שגגתה חטאת ולא אשם בכסף שקלים.

רע. ממון שיש עליו עדים, לרבה פטור כיון דזה נחשב כפירת דברים בעלמא, [ואיתותב]. ולר' יוחנן חייב, וביש עליו שטר גם לר' יוחנן פטור דהוי כפירת שעבוד קרקעות.

רעא. א. פרט לכופר ממון שלוה בשטר או שלוה בעדים, [וכרבה]. ב. פרט לכופר בשטר או בעדים אך אינו כופר בעצם הממון, ולכן פטור.

רעב. א. על מתני' דלעיל ל"א:, היו שתי כיתי עדים, כפרה הראשונה ואח"כ כפרה השניה, שתיהן חייבות, ואמאי הראשונה חייבת הרי קיימא שניה, ומוקי שהיו כת שניה באותו הזמן קרובין בנשותיהן וכו'. ב. על בעה"ב שטען טענת גנב בפקדון ונשבע והודה ובאו עדים, שאם הודה לפני ביאת העדים חייב קרן חומש ואשם, ואמאי הרי הוי ממון שיש עליו עדים ולרבה פטור מקרבן, ומוקי דהיו העדים בזמן כפירתו קרובין בנשותיהן וכו'.

רעג. מהברייתא, לא אם אמרת בנזיר טמא שכן לוקה תאמר בשבועת הפקדון שאין לוקה, ואם מיירי במלקות ע"כ מיירי דאיכא עדים, וכ' דבשבועת הפקדון רק אין לוקה אבל יביא קרבן אפי' שיש עדים.

רעד. לר' יוחנן פטור ולר"א חייב. [לרבנן פטור ולר' אליעזר הוי בפלוג' הנ"ל].

רעה. לר' אליעזר חייב להעמיד לו שדה אחר, דדריש בריבוי מיעוט וריבוי, ונתמעט רק שטרות דאין גופן ממון, אך לא קרקעות. ולרבנן א"ל הרי שלך לפניך, דדרשי בכלל ופרט וכלל ונתמעטו אף קרקעות.

רעו. לרבנן ג"כ פטור. לר' אליעזר מח' ר' יוחנן ור"א, דלר' יוחנן דרשינן "מכל" ולא הכל.

רעז. א. לר"י אמר שמואל, ב"לא לך לא לך", לר"מ חייב ב' ולר' יהודה חייב א'. ב"לא לך ולא לך", לר"מ חייב א' ולר' יהודה חייב ב'. ב. לר' יוחנן, ב"לא לך לא לך", לר"מ חייב ב' ולר' יהודה חייב א'. ב"לא לך ולא לך", בין לר"מ ובין לר' יהודה חייב ב'.

רעח. רבי, דגבי פיגול ל"ש "כזית כזית" ול"ש "כזית וכזית" הוו מחשבות נפרדות.

רעט. א. כר' יוחנן, דאפי' אמר בוי"ו החיבור חייב לר"מ על כאו"א. ב. דאפי' חטה בכלל חיטים, שטענו חטה הוי כטענו חיטים.

רפ. נח' ר' אחא ורבינא,א. רק באופן שנשבע באופן של כלל אז מצטרפין יחד לפרוטה, אך באופן של פרט אין מצטרפין. ב. אפי' בנשבע באופן של פרט, יש עוד שבועה על הכלל, "שבועה שאין לך בידי", ולשבועה זו מצטרפין יחד לפרוטה.

רפא. ט"ו חטאות, בה' תובעין חיטין שעורין וכוסמין, ואמר שבועה שאין לך בידי חיטין ושעורין וכוסמין ולא לך ולא לך. כ' חטאות, [בהנ"ל למ"ד דמחייב גם על הכללי], ובפקדון ותשומת יד וגזל ואבידה שתובעין ה', וכנ"ל.

רפב. כן, דמחייבין בכה"ג כ' חטאות, דא"ל דמיירי דפירט לכאו"א, דא"כ מה החידוש, אלא ע"כ מיירי בכה"ג.

רפג. לר"ש לא, ולרבנן כן דתובעו גם בושת ופגם. וטעמיה דר"ש:א. לר"ח בר אבא א"ר יוחנן, כי עיקר תביעתו על הקנס. ב. לרבין א"ר יוחנן, כי תובעו רק את הקנס דקייץ ליה. [ולרבנן לא שביק מידי דכי מודה ביה לא מיפטר].

רפד. לאדם שתבע חבירו חיטים שעורים וכוסמין, ונשבע שאין לו חיטים, ונמצא שהיו בידו שעורים וכוסמין, ודחאו אביי דהרי כאן כפר בהכל, והוי כנשבע שאין בידו כלל, ונמצא שהיו בידו רק שעורים וכוסמין שחייב.

רפה. לר"ח בר אידי, משביעין בשם המיוחד. ב. לרבנן, משביעין בכינוי, אבל צריך נקיטת חפץ של קודש, ולרבא כל חפץ קודש מהני, כס"ת או תפילין. ג. לר' פפא דווקא ס"ת ולא תפילין.

רפו. לרבא, על דיין שהשביע בד' אלוקי השמים, ולא התפיסו חפץ. ב. לר' פפא, כשהשביעו בתפילין ולא בס"ת.

רפז. יכול לישבע מיושב. ב. יכול לישבע לכתחילה בתפילין.

רפח. בכל עבירות שבתורה כ' "ונקה", וכאן כ' "לא ינקה". ב. בכל עבירות שבתורה נפרעים ממנו, וכאן נפרעים ממנו וממשפחתו, ["אל תתן את פיך לחטיא את בשרך", ובשרו זה משפחתו דכ' "ומבשרך אל תתעלם"]. ג. בכל עבירות שבתורה נפרעים ממנו וכאן ממנו ומכל העולם כולו, ["כי מפני אלה תאבל הארץ" וכ' אחרי "אלה וכחש וכו'", "על כן תאבל הארץ ואומלל כל יושב בה"]. ד. כל עבירות שבתורה אם יש לו זכות תולין ב' וג' דורות, וכאן נפרעין ממנו לאלתר ["הוצאתיה" לאלתר, "ואל בית הנשבע בשמי לשקר"]. ה. דברים שאין אש ומים מכלין אותם [אבנים], שבועת שקר מכלה אותם.

רפט. א. גונב דעת הבריות, שאין לו ממון אצל חבירו וטוענו ומשביעו בחינם. ב. הנשבע בשמי לשקר.

רצ. עם ישראל בערבות מואב "אשר ישנו פה", עם דורות הבאים והגרים העומדים להתגייר "ואת אשר איננו פה". והושבעו על המצוות שנצטוו בסיני, וכן על המצוות העתידות להתחדש כגון מקרא מגילה, דכ' "קיימו וקבלו", קיימו מה שקיבלו כבר.

רצא. א. פרשת סוטה. ב. וידוי מעשר. ג. קריאת שמע. ד. תפילה. ה. ברכת המזון. ו. שבועת העדות. ז. שבועת הפקדון. ח. שבועת הדיינים.

רצב. א. כי ניתן בסיני [אך כל י' הדברות ניתנו בסיני]. ב. כי חמורה [לענין תשובה], [אך גם חיי"כ וחייבי מיתות ב"ד חמורות]. ג. כי נאמר בה "לא ינקה".

רצג. למי שאינם שבים.

רצד. בשבועת שוא נענשים בעונש דידיה, ובשאר עבירות נענשים בדינא אחרינא [קל יותר].

רצה. א. כשהיה בידם למחות ולא מיחו. ב. שבועת שקר.

רצו. בשבועת שוא, החוטא ורשעים דמשפחתו, בעונש של החוטא. רשעים דעלמא בדין חמור. צדיקי דמשפחתו ודעלמא בדין הקל. בשאר עבירות, החוטא עצמו בעונש שלו, רשעים דמשפחתו בדין חמור, ורשעים דעלמא בדין הקל, וצדיקים דמשפחתו ודעלמא פטורים.

רצז. על הנשבע ועל המשביע, כר"ש בר טרפון דדריש "שבועת ד' תהיה בין שניהם" ששניהם נענשים, דהיה לו למסור ממונו ביד נאמן שלא יבוא לחילול ד'.

רצח. משום קניא דרבא [שמסר בשעת השבועה מקלו שהיה טמון בו כל סכום התביעה].

רצט. לרב, הכפירה צריכה להיות בשתי כסף, דדריש תיבת "כסף" דמייתר, דהול"ל כי יתן כלים לשמור, ובא ללמד באא"ע לטענה תנהו ענין לכפירה. ולשמואל הטענה שתי כסף, דכ' "כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים" [כלים שנים וכסף לדבר חשוב] הרי שהסכום הכללי של התביעה הוא שתי כסף, [וס"ל ד"כסף" לא מיותר דמיבעי ליה לדבר חשוב], ומתוך זה הוא מודה במקצת "כי הוא זה".

ש. "כסף או כלים", לשמואל, "כלים" שתים, ו"כסף" לדבר חשוב. לרב, "כלים" שתים, ו"כסף" מיותר לכפירה. "כי הוא זה", "הוא" ו"זה" חד להודאה במקצת הטענה וחד להודאה ממין הטענה, [ולשמואל ממילא שומעים דחסרה הטענה כשהודה במקצת].

שא. א. לרב, כי אין כפירה בשתי כסף. ובסיפא שתובעו ב' כסף ופרוטה ומודה בפרוטה יש כפירה בשתי כסף. ב. לשמואל, כיון דאין תובעו שויו הוי הודאה שלא ממין הטענה. ובסיפא הוי כטוענו חיטים ושעורים והודה לו בא' מהם דחייב.

שב. בסיפא, דתובעו ליטרא זהב ומודה בליטרא כסף, דפטור כיון דאי"ז ממין הטענה.

שג. א. לרב, מוקי בטוענו שויו. ב. לר"א [שמואל], מיירי בדינר מטבעות, [דכיון דתובעו צורה ולא משקל, אף דמודה במטבע אחרת זה נחשב ממין הטענה דכולם נחשבים מטבע].

שד. זהב זהוב זה זהב טבוע, משמע דבמתני' דל"כ זהב זהוב היינו בשויו, וכמו שרב פי' במתני'. והדחיה דהכוונה דכל האומר דינר זהב כוונתו לדינר זהוב.

שה. בהעדאת עד א', דכ' "לא יקום עד א' באיש לכל עון ולכל חטאת" אבל קם הוא לשבועה, וכ"מ שב' מחייבין ממון א' מחייב שבועה.

שו. לשמואל חייב וכן לר' יוחנן לפי ר' יצחק, ולר"ח בר אבא בשם ר' יוחנן פטור.

שז. בטענו חיטים והודה לו בשעורים, ולפי ר' יוחנן גם בטענו חיטים ושעורים והודה לו בא' מהם.

שח. בהודה במקצת כלים, ונשבע אף על הקרקעות, דכיון דהודה במקצת כלים נתחייב שבועה על שאר הכלים, [דבלא"ה אין נשבעין על הקרקעות ואין הודאת קרקעות מביאה לידי שבועה], ואז מגלגלין עליו שבועה אף על הקרקעות.

שט. כשהתובע רצה לתובעו חיטים ושעורים, וקדם הנתבע ואחר שתבעו חיטים הודה לו בשעורים, דאם כמערים חייב, [וזה לפי שמואל דטענו חיטים ושעורים והודה לו בא' מהם חייב].

שי. לא. דתיבת "כלים" מיותרת, ויצאו כלים למה שהן, ואפי' אין שו"פ.

שיא. רק כשהודה בפרוטה וכפר בכלים, וזה כרב, דמש"ה בהודה בכלים וכפר בפרוטה פטור, דס"ל לרב דצריך כפירה בב' כסף, [ובנידו"ד כשיש כפירה בכלים כיון דיצאו כלים למה שהן מתחייב שבועה]. וכשמואל, דהרי זה כטענו חיטים ושעורים והודה לו בא' מהם דלשמואל חייב.

שיב. משום דחזקה אין אדם תובע אא"כ יש לו עליו. ועל החזקה דאין אדם מעיז פניו, י"ל דאישתמוטי קמשתמיט, וסבר עד דהוו לי זוזי ופרענא ליה.

שיג. לל"ק, אפי' בכופר ואומר אין לך בידי, ולר' חביבא רק כשבתחילה הודה שחייב, וכעת טוען נתתיו לך, דאיכא דררא דממונא.

שיד. במלוה כשר לעדות, דתולים דאישתמוטי קמשתמט כיון דהוציא מעותיו בהוצאה. אך בפקדון פסול לעדות, דנחשד על הממון, [ומיירי שבאו עדים ואמרו שבאותו הזמן היה הפקדון ברשותו, דליכא למימר דאבד ולכן משתמט].

שטו. א. מיפך שבועה, אם יכול התובע לומר לנתבע השבע וטול, בדרבנן כן בדאורייתא לא [למר ב"ר אשי גם בדאורייתא כן]. ב. לרדת לנכסיו אם לא נשבע, בדאורייתא כן בדרבנן לא [לר' יוסי גם בדרבנן כן]. ג. באופן שכנגדו חשוד על השבועה, בדאורייתא מפכינן השבועה לתובע, ובדרבנן לא דתקנתא לתקנתא לא עבדינן.

שטז. א. לר' יוסי, יורדין לנכסיו. ב. משמתינן לעולם עד דיהיב ליה. ג. משמתינן עד ל' יום, ואח"כ מלקין אותו [על שהשהה עליו השמתא] ופוטרין אותו.

שיז. בפוגם שטרו, משביעין בלא טענה, דבלא"ה אין משביעין את התובע אא"כ הנתבע דורש שישביעוהו.

שיח. צורבא מרבנן. ולא מזדקקינן לדינא, דאין משביעין [דנראה כחושדין בו], ואין גובין.

שיט. א. לר' אסי [לל"ק] א"י לומר פרעתיך. ב. לשמואל, יכול לומר פרעתיך בפני פו"פ והלכו למדה"י. ג. לר' פפא משמיה דרבא א"צ לפרוע בעדים.

שכ. א. לר' אסי [אפי' לל"ב], א"י לומר פרעתיך. ב. לשמואל [לל"ב] יכול לומר פרעתיך בפני פו"פ והלכו למדה"י.

שכא. גם לר' אסי א"צ לפרוע בעדים, אא"כ א"ל אח"כ אל תפרעני אלא בעדים, [ושמואל תלה זאת במח' התנאים].

שכב. לאביי כן, ולרבא לא.

שכג. אין טענתו טענה, והוי פירעון. [ומה שהתנה שיהו עדים דתנו הלכתא, יכול להתקיים גם אח"כ].

שכד. לאביי פטור דהרי העידו שפרע. ולרבא חייב, דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי, [ולזה ל"מ עדות דהודאת בע"ד כק' עדים].

שכה. כשלא זכר שלא פרע בפני עדים, כשלא היה מחויב בזה, אמרינן. כשטעה בשווי מה שפרעו, לרבא ל"א, דאנשים זוכרים קצותא דתרעא.

שכו. א. כשפרעו בינו לבינו, נאמן לומר סטראי במיגו דלהד"ם. ב. כשפרע בפני עדים ולא הוזכר השטר, לר"פ ולר' פפי לא איתרע שטרא ויכול לטעון סיטראי, ולר"נ ולר"ש בריה דר' אידי איתרע שטרא וא"י לטעון סיטראי. ג. כשטען הלוה שההלואה ניתנה בשביל מקח שוורים, והמלוה בא לגבות ממקום שמקצבין הבשר, בזה לכו"ע א"י לומר סטראי נינהו.

שכז. לאביי ורבא, הרי האמינו וחייב. ולר' פפא, לא האמינו טפי מעדים ופטור.

שכח. לר' פפא, הרי לא האמינו כבי תלתא ופטור. ולר"ה בריה דר' יהושע בעדות אין נ"מ בין תרי למאה, וא"כ יש נאמנות למלוה שלא פרעו וחייב.

שכט. לל"ק, גם בזה נח' ר"פ ור"ה בריה דר' יהושע. ולל"ב, בזה יודה ר"ה בריה דר' יהושע כיון דנחית לדעות, הרי אזיל בתר רוב דעות, ופטור.

של. חש"ו, דכ' "כי יתן איש" ואין נתינת קטן כלום [וה"נ חרש ושוטה].

שלא. לפי ראב"י, כשבא בטענת אביו, ומשום דגם בבנו שייך הסברא דאין אדם מעיז בפני בע"ח, ולכן הודה במקצת, ולפיכך יש להשביעו.

שלב. כשלא בא בטענת ברי.

שלג. [א. בקטן, בטוענו קטן לראב"י, והחידוש דאין נחשב משיב אבידה]. ב. בבא ליפרע מנכסי יתומים צריך לישבע, והחידוש דאפי' ביתומים גדולים, וכן הבא ליפרע מנכסי הקדש צריך לישבע, והחידוש דל"א דאין אדם עושה קנוניא על ההקדש ויהיה נאמן, קמ"ל דבבריא חיישינן, [ורק בשכ"מ ל"ח דאין אדם חוטא ולא לו].

שלד. א. עבדים. ב. שטרות. ג. קרקעות. ד. הקדשות.

שלה. א. תשלומי כפל, מכלל ופרט וכלל, ["על כל דבר פשע" כלל, "על שור וכו'" פרט, "על כל אבידה" חזר וכלל, מה הפרט דבר המיטלטל וגופו ממון אף הכלל כן, יצאו קרקעות דאין מטלטלין, ועבדים הוקשו לקרקעות, ושטרות דאין גופן ממון], ו"רעהו" למעט הקדש. ב. תשלומי דו"ה, [ד' וה' אמר רחמנא ולא ג' וד']. ג. ש"ח אינו נשבע, מכלל ופרט וכלל, ["כי יתן איש אל רעהו" כלל, "כסף או כלים" פרט, "לשמור" חזר וכלל, מה הפרט וכו'], ו"רעהו" למעט הקדש. ד. נושא שכר אינו משלם, מכלל ופרט וכלל, ["כי יתן איש אל רעהו" כלל, "חמור או שור וכו'" פרט, "וכל בהמה" חזר וכלל, מה הפרט וכו'] ו"רעהו" למעט הקדש.

שלו. קדשים שחייב באחריותן, דס"ל דדבר הגורם לממון כממון דמי.

שלז. בענבים העומדות ליבצר, דס"ל כבצורות דמיין.

שלח. א. לאביי, כיון דל"א בית זה מלא, ולא ידיעה טענתיה. ב. לרבא, כי אין נחשב שטוענו בדבר שבמדה במשקל ובמנין ומודה לו בדבר שבמדה במשקל ובמנין.

שלט. מיירי במנורה של חוליות, דהוי מודה לו מתוכה.

שמ. א. כשהמלוה טוען שהלוהו סלע והמשכון היה שוה רק שקל, והלוה טוען שהיה שוה ג' דינרים, ואף דהלוה הוא מודה במקצת וצריך לישבע, משביעים את המלוה, שמא אחרי שהלוה ישבע יוציא המלוה את הפקדון [ויפסלנו לעדות ולשבועה]. ולר' אשי, משביעים תחילה את המלוה שאינה ברשותו, ואח"כ ישבע הלוה שבועת מודה במקצת, דכעת אין חשש שיוציא את הפקדון כיון דנשבע שאינה ברשותו. ב. כשהלוה טוען שלוה סלע והמשכון היה שוה ב' סלעים, והמלוה טוען שהיה שוה ה' דינרים דהוי מודה במקצת, ונשבע המלוה שבועת מודה במקצת כדינו.

שמא. דמתני' מיירי בפירש שאין מקבל אלא באחריות שויו. [ושמואל מיירי בלא פריש שאז אבד המשכון אבדו מעותיו].

שמב. במשכן קתא דמגלא, אמר שמואל דאם אבד קתא דמגלא הפסיד כל החוב [ובלא פריש]. במשכן תרתי קתאתי ואבד א', לשמואל הפסיד רק כנגד הקתא דאבדה [ויחזיר הקתא הב' ויקבל שאר החוב], ולר' נחמן, הפסיד מחצית מן החוב, [דאבד חצי המשכון]. במשכן קתא ונסכא, ואבד הנסכא, לפי ר"נ הפסיד רק כנגד שויו, [כיון דנסכא זה מידי דחזי לפירעון], ולפי נהרדעי הפסיד מחצית מן החוב.

שמג. נח' בהלואה בלא שטר. והמשכון:א. בלא שווי שיעור החוב, ונח' בדשמואל אם אבד המשכון אבדו כל מעותיו. ב. בשווי שיעור החוב, ונח' בדר' יצחק אם בע"ח קונה משכון ולכן אבדו מעותיו [אכן, ר' יצחק דיבר במשכנו שלא בשעת הלואה]. ג. במשכנו בשעת הלואה ושווי שיעור החוב, ונח' האם הוא ש"ש מחמת המצוה, ובפלוג' דרבה ור' יוסף בשומר אבידה. ד. לר' יוסף, נח' במלוה צריך למשכון [להשתמש בו ולנכות מהחוב], ואין נחשב מצוה.

שמד. מח' רבה ור' יוסף, לרבה ש"ח, ולר' יוסף ש"ש, ומלוה על המשכון י"ל דהוי ש"ח כיון דצריך למשכון [להשתמש בו ולנכות מהחוב], ואין נחשב מצוה.

שמה. א. כשהמשכון שוה כנגד חצי החוב, לרשב"ג [ת"ק] אינו משמט כולו, וכדשמואל דהוי משכון כנגד כולו, ולר"י הנשיא משמט החצי שאינו כנגד המשכון, דלא ס"ל דשמואל. ב. כשהמשכון כנ"ל, לרשב"ג [ת"ק] אין משמט חציו שכנגד המשכון, ולר"י הנשיא משמט כולו, דבכה"ג המשכון הוא רק לזכרון דברים.

שמו. שכיר, כשהשכיר תובעו [בזמנו] והבעה"ב טוען שכבר שילם, השכיר נשבע ונוטל, ולר' יהודה רק כשיש הודאה במקצת אז השכיר נשבע ונוטל. נגזל, כשיש עדים שנכנס לביתו למשכנו שלא ברשות, ותובעו שנטל כליו והלה אומר לא נטלתי, התובע נשבע ונוטל, ולר' יהודה רק כשיש הודאה במקצת אז התובע נשבע ונוטל. נחבל, כשיש עדים שנכנס תח"י שלם ויצא חבול, ותובעו חבלותיו, והלה אומר לא חבלתי, התובע נשבע ונוטל, ולר' יהודה רק כשיש הודאה במקצת אז התובע נשבע ונוטל. שכנגדו חשוד על השבועה, שנחשד מחמת שנשבע לשקר שבועת העדות או שבועת הפקדון או שבועת שוא, וכן מי שמשחק בקוביא, מלוה בריבית, מפריחי יונים וסוחרי שביעית, אם נתחייב שבועה, הדין שהכנגדו [התובע] נשבע ונוטל. חנוני על פנקסו, כששלח הנתבע את בנו ליקח סאתים חיטין או את הפועל ליקח בסלע מעות, ואח"כ החנוני טוען שנתן והם אומרים שלא קיבלו, החנוני נשבע ונוטל ולבן ננס נוטל בלא שבועה. והם שבועות דרבנן, דמדאורייתא נשבעין ולא משלמין, וכאן תיקנו חכמים שישבע ויטול.

שמז. א. הפוגמת כתובתה, שמודה שקיבלה מקצת כתובתה, והבעל טוען ששילם כל הכתובה, נפרעת תביעתה בשבועה. ב. עד א' מעידה שהיא פרועה - הכתובה, נפרעת בשבועה. ג. מנכסים משועבדים, שבאה לגבות כתובתה מלקוחות, נפרעת בשבועה. ד. מנכסי יתומים, שבאה לגבות כתובתה מיורשי בעלה, נפרעת בשבועה. ה. הנפרעת שלא בפניו, שהלך למדה"י [ושלח לה גט], נפרעת בשבועה. ו. היתומים, שבאים לגבות חוב אביהם, נפרעים בשבועה, שלא פקדנו אבא, ושלא א"ל אבא, ושלא מצינו בין שטרותיו של אבא ששטר זה פרוע. לריב"ב, אפי' בן שנולד אחרי מיתת האב עליו לישבע [שלא מצא בין שטרותיו...]. ולרשב"ג אם יש עדים שבשעת מיתתו אמר האב ששטר זה אינו פרוע, נוטל היורש בלא שבועה.

שמח. א. השותפין. ב. האריסין. ג. האפוטרופין. ד. האשה הנושאת ונותנת בתוך הבית. ה. בן הבית [שמתעסק בכל הנכסים]. ויכולים להשביע [בטענת שמא] עד שחלקו, אך אחרי שחלקו יכול רק לגלגל עליו שבועה.

שמט. "ולקח בעליו ולא ישלם", מי שעליו לשלם לו שבועה.

שנ. האמינו לשכיר כיון שבעה"ב טרוד בפועליו, ומה דמשביעים כדי להפיס דעתו של בעה"ב, וכל זה רק בתבעו בזמנו.

שנא. א. כשהויכוח כמה קצץ עמו, כי קציצה מידכר דכיר ליה, והבעה"ב לא שכח, והוי ככל דו"ד שבין ב' בנ"א. ב. כשעבר זמנו, דיש לבעה"ב ב' חזקי, חדא דאין בעה"ב עובר על בל תלין, ועוד דאין שכיר משהה שכרו [לעומת השכיר שיש לו רק חזקה א' דאינו עובר על לא תגזול לתבוע שכרו פעמיים]. ג. לרב ולשמואל ולר' יוחנן, כששכרו שלא בעדים, דהבעה"ב נאמן במיגו שהיה אומר לא שכרתיך מעולם. ור"ל נחלק עליו [לפי ד' ר' יצחק].

שנב. כשהפקיד בשטר, יש שבועת השומרים, דאין לו מיגו דהחזרתי לך [דהיה עליו ליטול את השטר]. כשהפקיד שלא בעדים נאמן בלא שבועת השומרים במיגו דהיה אומר לו להד"ם. כשהפקיד בעדים נאמן במיגו דהיה אומר לו החזרתי לך [דהמפקיד אצל חבירו בעדים א"צ לפורעו בעדים].

שנג. א. כי גם בלי עדים ששכרו, הדין דנשבע ונוטל [כר"ל, דלא כרב ושמואל ור' יוחנן]. ב. כי ראיה שבאה רק כדי לגלגל את השבועה על השכיר לא קתני, [רק ראיה שמחייבת את בעה"ב לשלם].

שנד. לחכמים, בעה"ב, כי קציצה מידכר דכירי אינשי. ולר' יהודה [דברייתא], השכיר, דכיון דיש כאן שבועה [דאורייתא], נטלוה מבעה"ב והעבירוה לאומן.

שנה. לפי רבנן, בכל מקרה שבעה"ב טוען פרעתיך וזה תוך זמנו, ואפי' בכופר הכל, דחז"ל תיקנו שבועה לשכיר כי בעה"ב טרוד בפועליו. לפי ר' יהודה, רק כשיש הודאה במקצת, שא"ל פרעתיך מקצת [ולר"י דברייתא, כשמתווכחים כמה קצץ], דכשיש שבועה דאורייתא, עשו רבנן תקנה לשכיר שהוא ישבע ויטול ולא בעה"ב, אך כאשר הבעה"ב כופר הכל דאין שבועה דאורייתא, א"כ הוי תקנתא ותקנתא לתקנתא לא עבדינן.

שנו. כשראוהו נכנס לביתו למשכנו שלא ברשות, ומשכנו, רק אין יודעים מה לקח, כי תובעו כלים קטנים שיכול להסתיר תחת כנפי בגדיו. אך אם לא ראו שמשכנו, לא אמרינן שמשכנו, דעביד איניש דגזים ולא עביד.

שנז. א. כשבעה"ב עשוי למכור כליו, נאמן שמכרם לו. ב. בדברים שדרכן להטמין, נאמן שמכרם לו, דאין ראיה מהטמנתם [שזה כלים שאולים ומתבייש]. ג. באיניש דצניע, נאמן כי דרכו להטמין חפציו, ואין ראיה מהטמנתם [וכנ"ל]. ד. כשהבעה"ב טוען גנובים, כיון דאחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן. ה. דברים שאין עשויים להשאיל ולהשכיר, נאמן שמכרם לו, כי אין דרך להשאיל כלים אלו.

שנח. שומר נאמן, וכן אשתו של שומר נאמנת, [וישבעו ויוציאו על פיהם מהגזלן]. ושכיר ולקיטו,ספק.

שנט. במקום דא"י לחבול בעצמו, כנשיכה בגבו ובין אצילי ידיו [מרפקו], נאמן בלי שבועה, ובליכא שם אחר. ובמקום שיכול לחבול בעצמו או ע"י חיכוך הכותל, נשבע ונוטל. ולר' יהודה דווקא בשיש הודאה במקצת של החובל.

שס. דאפי' דנחשד לישבע לשקר רק בכפירת דברים בעלמא ולא בכפירת ממון, בכ"ז נפסל מלישבע על הממון.

שסא. אין נעשה חשוד, כיון דבשעת שבועתו נתכוין לקיים שבועתו, ולכן לא נחשד לישבע לשקר. וכ"ז בשבועת ביטוי דלהבא, אך בשבועת ביטוי דלשעבר, הוי חשוד על השבועה, וכמו בשבועת שוא.

שסב. מי אמר יחלוקו, ר"מ או ר' יוסי, וכן כמי ההלכה, והכרעת הגמ' דר' יוסי אמר יחלוקו, וכן ההלכה.

שסג. לרבותינו שבבבל - רב ושמואל, חזרה שבועה לסיני [לשבועה שהשביע הקב"ה לישראל בסיני "לא תגזול", והוא יפרע מהכופר ממון חבירו], וב"ד לא נזקקין לשבועה ולפקדון. ולרבותינו שבא"י - ר' אבא, חזרה שבועה למקומה, והוי הנתבע מחויב שבועה וא"י לישבע משלם.

שסד. רבותינו שבבבל - רב ושמואל, דפי' מתני' דהיתומין לא יפרעו אלא בשבועה, דמיירי ביתומין מן היתומין, ופי' דהיינו דווקא במת המלוה לפני הלוה, אבל אם הלוה לפני המלוה, דנתחייב המלוה שבועה לבני הלוה ככל הנפרע מן היתומין, א"כ כשמת אין מוריש שבועה לבניו, דכיון דא"י לישבע השבועה שהאב היה מחויב לישבע, לא יגבו חובם כלל, וזה חזרה שבועה לסיני, דב"ד לא נזקקין לא לשבועה ולא לפרעון. ורבותינו שבא"י - ר' אבא, דפסק במעשה דההוא דחטף נסכא בפני עד א', וטען דידי חטפי, דכיון דלא יכול לישבע שבועת העד א' דלא חטפי, הוי מחויב שבועה וא"י לישבע דמשלם, וזה חזרה שבועה למחויב לה, דאמרינן מתוך שאיל"מ.

שסה. דכ' "שבועת ד' תהיה בין שניהם" ולא בין היורשים, והרי לא מיירי ביורשים דידעי ומודו במקצת, דא"כ מה ההבדל ביניהם לאביהם הרי יכולים לישבע, ולא מיירי באינם יודעים וכוותה באביהם מיירי דאין יודע, והאב נחשב מחויב לישבע והיורשים לא, וע"כ דהאב מכח החיוב שבועה משלם כי א"י לישבע, והיורשים פטורים, הרי דעל האב אמרינן מתוך שאיל"מ.

שסו. דרשת שמעון בן טרפון, שהשבועה חלה על שניהם, [ששניהם נענשים על השבועת שקר].

שסז. א. "שבועת ד' תהיה בין שניהם", שהשבועה חלה על שניהם [ששניהם נענשים]. ב. "לא תנאף" לא תנאיף, אזהרה לעוקב אחר נואף [דמרגיל לו נשים לניאוף]. ג. "ותרגנו באהליכם", תרתם [את הארץ] וגיניתם את המקום שהשכין אהלו ביניכם. ד. "עד הנהר הגדול נהר פרת", דאף דהיה קטן שבנהרות נקרא נהר הגדול כי הוא קרוב לא"י, קרב אצל דהינא ואידהן [הנוגע במשוח בשמן נעשה ג"כ משוח בנגיעתו].

שסח. כשטוען כו"כ כתוב בפנקסי, ובעה"ב אין מודה לו, דליכא רגלים לדבר.

שסט. א. לפי בן ננס, שניהם נוטלין בלא שבועה. ב. לפי ת"ק דמשנתינו, שניהם נשבעין ונוטלין. ג. לפי רבי להו"א, הפועלים נשבעין ונוטלין מן החנוני, [והחנוני יפסיד דהיה לו לתת להם בעדים]. ולמסקנה, הפועלים נשבעין לבעה"ב במעמד החנוני [כדי שיתביישו] ונוטלין מבעה"ב, וכן החנוני נשבע ונוטל.

שע. א. שני מלוין ושני לוין ושני שטרות, בזה נח', דלר' הונא כשרין ולר' חסדא פסולין. ב. מלוה ולוה ושני שטרות, לכו"ע יד בעל השטר על התחתונה, ויגבה השטר הקטן. ג. שני מלוין ולוה א' ושני שטרות, [לר' הונא] היינו מתני', דכמו דבמתני' שניהם נשבעין ונוטלין אפי' שא' מהן שקר, ה"נ כאן שניהם גובין בשטרותיהן אפי' שא' מהם עדיו פסולים, [ולר' חסדא פסולים]. ד. ב' לוין ומלוה א' וב' שטרות, לר' הונא הגמ' נשארת בספק, [האם אזלינן בתר המלוה והרי ממ"נ יש לו שטר א' פסול ואין נזקקין, או בתר הלוין ולכ"א יש חזקת כשרות]. ולר' חסדא פסולים [במכ"ש מב' מלוין דפסל].

שעא. רבא מפרש [לפי ר' חסדא], דהכוונה דא' מהם מצטרף עם עד אחר שיאמר כמותו בקידוש החודש, דאז הוי תרי כנגד חד. [ולפי ר' הונא, אפ"ל בפשיטות, דכל א' נשאר בחזקת כשרות ומצטרף להעיד עם עדים אחרים בעדות אחרת].

שעב. לת"ק כן, ולר' יהודה לא, אא"כ הפירות צבורין ומונחין.

שעג. דאם היה כ' רק האופן של חנוני, הו"א דדווקא בזה אמרו רבנן דהבעה"ב צריך לישבע, כיון דהחנוני עשוי ליתן הפירות קודם שמשלם כיון דעלולים לירקב [ולא רוצה שיתחרט], אבל בשולחני יודו רבנן לר' יהודה דהבעה"ב נאמן בלא שבועה. ואם היה כ' רק האופן של שולחני, הו"א דדווקא בזה פליג ר' יהודה ואמר דהממע"ה וא"צ הבעה"ב לישבע, אך בפירות יצטרך לישבע [ומטעם הנ"ל], קמ"ל.

שעד. כשנפרעין מהלוה עצמו א"צ שבועה. כשנפרעין מן היתומין צריכין לישבע, ודווקא דמת המלוה קודם ללוה, אך אם מת הלוה קודם המלוה, לפי רב ושמואל כיון דאין אדם מוריש שבועה לבניו אין נפרעין, ולפי ר' אלעזר יפרעו בשבועה.

שעה. שבועת היורשים, שלא פקדנו אבא.

שעו. א. לר' אמי, ממתי שעמד בדין עם יורשי הלוה, וא"ל ב"ד השבע וטול. ב. לר' נחמן, ממתי שמת הלוה נתחייב המלוה שבועה לבניו.

שעז. דלא כרב ושמואל, דהרי בשניהם חשודים פסק דיחלוקו כר' יוסי, דכיון דאף אחד לא יכול לישבע לכן שניהם מפסידים, ואילו לרב ושמואל ס"ל כר"מ דחזרה שבועה למקומה, והם הסבירו דהיינו לסיני, [ולכאו' לר' נחמן כאן ג"כ יחלוקו כיון דשני הצדדים א"י לישבע, עי' רש"י לעיל מ"ז. ד"ה ואין אדם].

שעח. עד כ"ה שנה, ולפי רב ושמואל כשנשבעה לפני שמתה. [ולפי ר' אלעזר נשבעין שבועת יורשין].

שעט. בגרושה, שהוא חי בשעה שמתה.

שפ. שהאב גובה רק בשבועה, והבן גובה בין בשבועה ובין שלא בשבועה, [כרשב"ג, כשיש עדים שאמר בשעת מיתתו ששטר זה איננו פרוע].

שפא. דאם האב גובה רק בשבועה, ע"כ דמת הלוה בחיי מלוה, ובכ"ז הבן גובה בשבועה, שזו שבועת יורשים, והרי לפי רב ושמואל אין אדם מוריש שבועה לבניו. והתי' דזה לפי ב"ש דשטר העומד לגבות כגבוי דמי, ולכן אף דהאב היה מחויב שבועה על ממון זה, זה נחשב ממון גמור להורישו לבניו.

שפב. במקרה של הפוגם שטרו, דנפרע רק בשבועה, בזה אין מוסיפין על דברי רב ושמואל, והיורשין נשבעין שבועת יורשים ונוטלין [כיון דעל שבועה זו לא דיברו רב ושמואל]. והאופנים דאין נחשב תוספת:א. כשבאין היתומין לתבוע מן הערב ולא מיתומי הלוה, כיון דסו"ס הערב יתבע את יתומי הלוה. ב. כשהמלוה הוריש חובו לאחיו ובא לתבוע יורשי הלוה, כיון דמה לי לא פקדנו אבא מה לי לא פקדנו אחי, ובשניהם נא' הדין דאין אדם מוריש שבועה ליורשיו.

שפג. ר' חמא אמר, דעבד כרב ושמואל עבד ודעבד כר' אלעזר עבד. ור' נחמן אמר דמקרע לא קרעינן ואגבויי לא מגבינן.

שפד. השותפין והאריסין והאפוטרופין והאשה הנו"נ בתוך הבית ובן הבית [שמכניס ומוציא פועלים ופירות], ומשביעין אותם בטענת שמא, משום דמורו בה התירא. ולשמואל כשיש טענה ב' כסף, ולרב כשיש כפירת טענה ב' כסף.

שפה. שמכניס לו פועלים ומוציא לו פועלים, מכניס לו פירות ומוציא לו פירות [למוכרם].

שפו. כן,א. שבועת היסת, לגלגל על ידה שבועת השותפין שחלקו. ב. שבועת נשבעין ונוטלין, [וכנ"ל]. ג. שבועת השותפין [לגלגל על ידה שבועת הלואה בשאר שני שבוע].

שפז. לוה בערב שביעית ונעשה שותף במוצאי שביעית, אין מגלגלין דההלואה נשמטה. נעשה שותף בערב שביעית ובמוצאי שביעית לוה, מגלגלין עליו שבועה על השותפות, דהשביעית אינה משמטת את השבועה שעל השותפות.

שפח. שבועת שכיר, דכל השבועה היא רק להפיס דעתו של בעה"ב. והנ"מ בין הלישנות, [בשאר שבועות] האם פותחין לו ב"ד ומציעים לו לגלגל שבועה, או רק כשהוא תובע לגלגל עליו שבועה.

שפט. "וזה דבר השמיטה", אפי' דיבור משמטת.

שצ. שומר חינם נשבע על הכל [שלא פשע]. שואל משלם את הכל [חוץ ממתה מחמת מלאכה]. ש"ש ושוכר נשבעין על השבורה ועל השבויה ועל המתה, וחייבין על האבידה ועל הגניבה.

שצא. פטור, כשנשבע להד"ם או שמת או נשבר או נשבה או אבד או נגנב, ואכן קרה דבר אחר מהדברים הנ"ל. משלם קרן, כשנשבע שאבד והעדים מעידים שאכלו. משלם קרן חומש ואשם, בהנ"ל כשהודה מעצמו, וכן בטענת גנב כשהודה מעצמו. משלם כפל, כשנשבע שנגנב והעדים מעידים שגנבו. [משלם ד' וה', בהנ"ל כשגם טבח או מכר].

שצב. קרן, כשהודה לפני שבאו העדים. כפל, כשהעדים מעידים שגנבו. ד' וה', כשהעדים מעידים גם שטבח או מכר.

שצג. פטור, כשנשבע שמת או נשבר או נשבה או אבד או נגנב, ואכן קרה דבר אחר מהדברים הנ"ל, פטור [מקרבן שבועה], וכשנשבע להד"ם, ואכן מת או נשבע וכו', חייב קרבן שבועה.

שצד. פטורין, כשנשבעו שמת או נשבר או נשבה, ואכן קרה דבר אחר מהנ"ל [פטורין גמרי]. וכשנשבע שנגנב או אבד, ואכן קרה דבר אחר מהנ"ל פטורין מקרבן שבועה וחייבין ממון. וחייבין, כשנשבעו שמת או נשבר או נשבה, ואכן נגנב או אבד, חייבין קרבן שבועה.

שצה. א. המשנה מחובה לחובה ומפטור לפטור ומפטור לחובה - פטור. ומחובה לפטור - חייב. ב. להקל על עצמו חייב, להחמיר על עצמו פטור.

שצו. לרב כן, דהרי נשבע לשקר. לשמואל לא, כי ליתיה בלהבא. [ולר' אמי, כיון דהוי שבועה שהדיינים משביעין אותה].

שצז. בשבועה שזרק או לא זרק פלוני צרור לים. והצריכותא, דאם נח' רק בזרק צרור לים הו"א דרב יודה אצלינו דיש הטעם דר' אמי דהוי שבועה שהדיינים משביעין, ואם נח' רק אצלינו בשומרים הו"א דטעמא דשמואל משום דר' אמי אבל התם יודה לרב, ואפי' דליתיה בלהבא.

שצח. שבועה שהדיינים משביעין אותה, דדרש "או נפש כי תשבע לבטא בשפתים", "כי" מל' "אי" [דמתפרש בד' לשונות, אי דלמא אלא דהא], דנשבע מעצמו, ובגוונא דהדיינים השביעוהו אי"ז שבועה מעצמו.