[1] וביאר רב חסדא את טעמו של רב הונא, דס"ל "למטרח באוכלא טרחינן לשוויי אוכלא לא משוינן", פי', פקיעי עמיר וכיפין הם כבר ראוים למאכל בהמה, ולכן מותר לטרוח לתקנו וליפותו ע"י שמתיר את הקשר ומפזרן. אולם זירין שסתמן אינם מיועדות לאכילת בהמה, דהרי משתמשים בהם בעיקר להסקה אחר שמתייבשים, ורק כשהם רכים יש אפשרות להאכילם לבהמה, א"כ זה שמתיר ומפזר את חבילת הזירין הוא נחשב "מוליד אוכלא", דקודם לכן לא היה נקרא אוכל בכלל, וזה אסור לעשות בשבת.

[2] וביאר רבא את טעמו של רב יהודה, דס"ל "שוויי אוכלא משוינא מיטרח באוכלא לא טרחינן", פי', פקיעי עמיר וזירין שהם אגודות של קש כל זמן שהם קשורות אינם נחשבות אוכל בכלל - דאי אפשר לאוכלם, ולכן מותר להתיר את הקשר כדי לעשות אותם אוכל, אולם אחרי שהם כבר אוכל אסור לפספסם - דהיינו לפזרם, דלטרוח באוכל אסור. אמנם בכיפין - שהם ענפי ארז לשיטתו, שכל זמן שלא יפזרם אינם נחשבים עדיין אוכל, מותר גם לפזרם. כן הוא לפירש"י. והתוס' (בד"ה רב) הביאו שר"ת מפרש שהטעם שמותר להתיר את הפקיעי עמיר ואת הזירין, הוא משום שאין בהתרה לא שוויי אוכלא ולא טירחא באוכלא, ולכן בזה לכו"ע מותר להתיר.

[3] דהוא מבין שהחרובין הם דומיא דשחת, וכמו שהשחת היא רכה אף חרובין רכים, ואין צריכים ריסוק אלא רק להנאה בעלמא - ואסור.

[4] העמידה הגמ' לשיטתו שמיירי בשחת קשה דומיא דחרובין, ומיירי בעיירים קטנים, שאף שהם בהמות גסות - השחת קשה להם, וא"כ צריך לרסקה לשוויי אוכלא, ולרב הונא שוויי אוכלא אסור.

[5] דשוויי אוכלא משוינן אליבא דהאמורא רב יהודה, ולדקה בלא ריסוק לתנא ר' יהודה לא הוי אוכל.

[6] הקשתה הגמ', דהניחא אם נסבור כדברי רב יהודה שמותר לעשות אוכל ואסור לטרוח באוכל, מובנת היטב מחלוקת ת"ק ור' יהודה, דלת"ק ריסוק החרובין אפי' לבהמה דקה הוי טירחא באוכל ואסור, ואילו ר' יהודה ס"ל שבלא ריסוק לא הוי אוכל - ומותר לעשות אוכל. אולם לרב הונא דס"ל להיפך, שאסור לעשות אוכל ורק מותר לטרוח באוכל, א"כ אדרבה אם ת"ק אסר בין בגסה בין בדקה ש"מ דס"ל דהריסוק הוא עשיית אוכל, ואם אפי' לבהמה גסה חשוב עשיית אוכל כ"ש שלדקה הוי עשיית אוכל, ובדקה יש לאסור יותר מגסה - דלגבה צריך להכין לאוכל יותר, ואיך נאמר דר' יהודה מתיר בדקה. וניסתה הגמ' לתרץ, דאה"נ גם ר' יהודה מיירי בבהמה גסה, וקורא לה בשם דקה משום שיש לה שינים חזקות שמדקדקות את האוכל בחוזק, ולגבה כבר הוי אוכל ולא חשיב שעושה אוכל בריסוקו, אלא רק טורח באוכל שיהיה לה יותר קל וזה מותר. ודוחה הגמ', דמזה שאמר ת"ק "בין דקה ובין גסה", מכלל שמיירי במשנה על גסה ממש ודקה ממש.

[7] הוקשה לגמ' על רב יהודה דלכאורה מיירי בדלועים דומיא דנבילה שהיא רכה, וא"כ הוא רק טירחא באוכל ולא עשית אוכל. ודוחה הגמ', דמיירי בנבלה קשה - דהיינו בבשר פילים שהוא קשה, ואדרבה נבילה דומיא דדלועים שבדרך כלל הם קשים. או מיירי בכלבים קטנים שכל נבילה קשה להם, ובאופנים אלו החתיכה היא עשיית אוכל המותרת לשיטתו.

[8] הבהמה מצד עצמה אינה אוהבת לאכול את התבן, ולכך מערבים אותו עם שחת כדי שתאכלם יחד.

[9] גם מכאן הקשתה הגמ' על רב יהודה, הסובר שאסור לטרוח באוכל, וכאן משמע שמותר. ומתרצת שמיירי בתבן שהוא רקוב קצת, שלכן אינו ראוי לאכילה בלי פירור. ולגבי אספסתא מיירי בחמורים קטנים שאינם יכולים לאוכלה עד שיפוררו אותה להם.

[10] והחילוק בין אביסה לדריסה, דאביסה היא כמות אוכל שתשאר במיעיו לכמה ימים, ואילו דריסה היא רק ליום אחד.

[11] ולפ"ז מה שאסור אביסה ודריסה משום שמכניסו למעיה למקום שאינה יכולה להחזירו משם, ואילו בהלעטה יכול להחזירו.

[12] רב חסדא מתיר אפי' להאכיל למקום שאינה יכולה להחזיר ובלבד שיעשה זאת ביד ולא בכלי, ולפ"ז אביסה ודריסה שאסורה מיירי שעושה זאת בכלי.

[13] ומבואר בברייתא לקמן החילוק בין המראה להלעטה, שהמראה הוא שמושיב את הבהמה ופותח את פיה עם חכה שלא תאכל לסוגרו ומאכילה כרשינים ומים בבת אחת, ובואפן זה המים מבליעים את הכרשינים למקום שלא תאכל להחזירם. ואילו הלעטה, הוא מאכילה כשהיא עומדת כרגיל ומשקה אותה לא יחד עם האכילה, ולא פותח את פיה בחזקה, ובאופן זה אם תרצה להחזירם תוכל.

[14] ומתיר רב חסדא אפי' למקום שלא תוכל להחזירו.

[15] בין הלקטה ובין לקיטה הם שניהם אופני האכלה של עופות, אלא שההלקטה היא נעשית יותר בעל כרחו של העוף מאשר בלקיטה.

[16] תחילה הקשתה הגמ' לסברת רב יהודה שאוסר להאכיל למקום שלא יכולה להחזירו אפילו ביד, דא"כ איך יפרש את החילוק בין תרנגולין לבין יוני שובך ויוני עליה, דאם נאמר שמהלקטין הכוונה שמאכיל ביד, ומלקיטין שנותן לפניהם, וכי יתכן דבר זה לאסור אותו ביוני שובך ועלייה - הרי אינו טורח כלום. וא"כ על כרחך צריך לפרש ששניהם מיירי שמאכילם ביד רק שמהלקטין היינו למקום שאינה יכולה להחזיר ולהלקיט היינו למקום שיכולה להחזיר, וזה מותר דוקא בתרנגולין, משא"כ ביונים שאסור לגמרי להאכילם ביד. ועכ"פ חזינן שמותר בתרנגולין להאכילם ביד אפי' למקום שאינם יכולים להחזיר וה"ה דעגלים מותר לעשות כן, ולפ"ז האופן האסור בהמראה גבי עגלים היינו שעושה בכלי דוקא, וכפירוש רב חסדא ולא כרב יהודה. ודוחה הגמ' שלעולם כמו שפירשנו לעיל שמהלקטין היינו שמאכיל ביד ומלקיטין שנותן לפניהם ושני אופנים אלו מותרים דוקא גבי תרנגולות - שמזונתן עליך, אבל לא גבי יוני שובך ויוני עליה שאין מזונתן עליך ולכן אסור אפי' להשליך את האוכל לפניהם.

[17] וצידדה הגמ' לומר דיתכן דדוקא בקמח שהוא בר גיבול בזה פטר רבי יוסי בר' יהודה אם לא עירב, ודחתה והביאה ברייתא שבכל אופן פטר בין בדבר שבר גיבול ובין לא.