א. בג': א. דיני ממונות [הודאות והלואות - לחד מ"ד]. ב. גזילות וחבלות. ג. נזק וח"נ כפל ודו"ה. ד. אונס ומפתה. ה. עיבור החודש. ו. חליצה ומיאונין. ז. נטע רבעי ומע"ש דאין דמיהן ידועין. ח. הקדשות וערכין המטלטלין. בכ"ג: א. דיני נפשות. ב. רובע ונרבע. ג. שור הנסקל. ד. הזאב והארי הדוב והנמר והברדלס והנחש.

ב. נח' אי בג' אי בכ"ג: א. מוציא שם רע. ב. מכות. נח' אי בג' או בה': א. סמיכת זקנים [בפר העלם דבר]. ב. עריפת עגלה. [ג. עיבור השנה נח' אם בג' או בג' מתחילין, בה' נו"נ, ובז' גומרין].

ג. לדון את השבט. ב. לדון את נביא השקר. ג. לדון כהן גדול. ד. להוציא למלחמת הרשות. ה. להוסיף על העיר ועל העזרות. ו. סנהדריות לשבטים. ז. עיר הנידחת.

ד. מטלטלין - בג'. ובערכין המטלטלין - לת"ק בג' ולר"י א' מהם כהן. וקרקעות ואדם - ט' וכהן.

ה. בספר, וג' רצופין.

ו. סנהדרין גדולה - לת"ק ע"א, אספה לי שבעים איש מזקני ישראל ומשה על גביהן, הרי ע"א. ולר"י ע' [מקרא הנ"ל בלא משה]. סנהדרין קטנה - כ"ג, ושפטו העדה והצילו העדה, עדה - י' שופטת ועדה - י' מצלת הרי עשרים [עדה - י', מי' מרגלים שנקראו עדה הרעה], ועוד ג' דילפינן דהטיה לטובה בא' והטיה לרעה בב' מלא תהיה אחרי רבים לרעות ומאידך אחרי רבים להטות, הרי כ"ב, ועוד א' שלא יהא ב"ד שקול, הרי כ"ג.

ז. לת"ק - שיהא בעיר מאה ועשרים, [כ"ג לסנהדרין וג' שורות דכ"ג, ועוד י' בטלנין, ועוד ב' סופרים ב' חזנים ב' בע"ד ב' עדים ב' זוממין וב' זוממי זוממין, ועוד ה' גבאי צדקה - ב' לגבות וג' לחלק, ועוד א' שהוא רופא ואומן ולבלר ומלמד], ולר' נחמיה - מאתים ושלשים, כדי שהכ"ג יהיו כאו"א שרי עשרות.

ח. לר' אבהו דמיירי רק בגזילות וחבלות, ואם היה כ' רק דיני ממונות הו"א דקאי על הכל [גם הודאות והלואות] ואם היה כ' רק גזילות וחבלות הו"א דה"ה הודאות והלואות ומש"כ גזילות וחבלות כי מהם נפק"ל דבעי ג', לכן כ' שניהם לגלות דמיירי רק בגזילות וחבלות. ולפי רבא דיני ממונות קאי על הודאות והלואות וסגי בג' הדיוטות, וגזילות וחבלות בעו ג' מומחין.

ט. לר' אבהו מדאורייתא בעו ג' ומומחין דעירוב פרשיות כ' כאן דהילפותא דבעו ג' ומומחין בפ' שומרים קאי על הלואה גרידא ג"כ. ולר' אחא בריה דר' איקא סגי בחד דכ' בצדק תשפוט עמיתך. ומדרבנן בעו ג' הדיוטות, לר' אבהו משום דר' חנינא דסגי בהדיוטות כדי שלא תנעול דלת בפני לווין. ולר"א בריה דר' איקא בעו ג' משום יושבי קרנות דבג' א"א דלית בהו חד דגמיר.

י. כ' נזק כי רצו לכ' ח"נ, וכ' ח"נ לאשמועינן קנסא - למ"ד פלגא נזקא קנסא, א"נ לאשמועינן ממון שאין משתלם בראש [כמו כפל ודו"ה].

יא. לר' יאשיה ג' "אלוקים" כ' בפרשה. ולר' יונתן הראשון אינו מיותר, וא"כ יש רק ב' "אלוקים" לדרשה, וכיון דאין ב"ד שקול מוסיפין עוד א'.

יב. לר' יונתן מהפס' "[לנטות] אחרי רבים להטות", ולר' יאשיה קרא קאי בדיני נפשות, אך בדיני ממונות ילפינן בק"ו מדיני נפשות דאזלינן בתר רובא וא"צ שדעת כולם תהא שוה.

יג. לר"א בנו של ריה"ג שיש לעשות ב"ד נוטה אפי' בסנהדרין, ולכן צריך ע"א בסנהדרין גדולה. לר' יהודה ילפינן כן לשאר ב"ד חוץ מסנהדרין גדולה [דכ' קראי]. ולר' יאשיה ילפינן לדיני נפשות שיתקיים בו הטיתך לטובה ע"פ א'.

יד. למסקנה, כיון דכ' "אשר ירשיעון אלוקים" ירשיעון - ל' רבים הרי ב', ה"נ אלוקים דריש הפרשה היינו ב', הרי ד', ומוסיפין א' שלא יהא ב"ד שקול, הרי ה'.

טו. רבי - דדריש ירשיעון ל' רבים, אפי' שהמסורת היא "ירשיען". ר"י בן רועץ - דדריש טומאת לידת נקבה שבועיים, אף דהמסורת היא "שבעים". ב"ש - דדרשי גבי חטאת "קרנות קרנות קרנות" הרי ו' ד' למצוה וב' לעכב, אף דהמסורת היא "קרנות קרנת קרנת". ר"ש - דדריש "בסוכות בסוכות בסוכות" דל חד קרא לגופיה ונשארו ד' אף דהמסורת "בסכת בסכת בסוכות". ר"ע - דדריש "נפשות" ל' רבים דרביעית דם מב' מתים מטמאה באוהל, אף דהמסורת היא "נפשת".

טז. רבנן דפליגי ארבי מודו דירשיעון ל' רבים, אך זה אותו "אלוקים" דכ' תחילה. רבנן לא פליגי אר"י בן רועץ בדרשת שבועיים. ב"ה דפליגי אב"ש למדו דסגי במתנה א' ממיעוט וכיפר ג' פעמים. רבנן דפליגי אר"ש מודו דדרשינן בסוכות ל' רבים, אך סככה צריכה קרא. רבנן דפליגי אר"ע ס"ל דנפשות קאי על נפשות דעלמא.

יז. מר' ישמעאל דיליף ד' בתים לתפילין של ראש מ"לטטפת לטטפת לטוטפות", ומר"י בן תימא דדרשינן "יִרְאֶה - יֵרָאֶה" דסומא בא' מעיניו פטור מן הראיה דכדרך שאתה בא לֵראות אתה בא לִראות [ואפי' שזה אותן אותיות].

יח. לא תבשל גדי - דרך בישול וזה רק בחָלָב שצלול כמים, דבחֵלֶב זה טיגון.

יט. מומחה לרבים, והגמ' מכריעה דסגי בגמיר וסביר וא"צ למינקט רשותא.

כ. אם קיבלוהו הבע"ד עליהם לגמרי [שלא יתבעוהו], או דנקט רשותא [מבי ריש גלותא] א"צ לשלם, ואל"ה צריך לשלם.

כא. לריש גלותא דנקרא שבט, לעומת נשיא בא"י שנקרא מחוקק.

כב. מרבי [ע"י ר' חייא]. והועיל לעירות העומדות על הגבולין.

כג. א. כי היה גם בן אחותו [ולא כרבה בר חנה שהיה רק בן אחיו]. ב. ע"ש חכמתו.

כד. רבה בר חנה קיבל גם רשות להתיר בכורות, ורב לא קיבל, א. כדי לחלוק כבוד לרבה בר חנה. ב. כי רב היה בקיא מדי במומין, ואם היה מתיר מומין לא ידועים היו באים להתיר במום עובר.

כה. כי היה תלמיד שהורה שמי ביצים אין מכשירין, וטעו שכונתו למי בצעים.

כו. מי ביצים אין מכשירין, מי קרמיון ופיגה שהם מי בצעים פסולים למי חטאת אך מכשירין.

כז. ג' פרסאות, וילפינן ממחנה ישראל שהיו באים ממרחק ג' פרסאות לשאול את משה. ובמקום אפרושי מאיסורא שרי גם במקום רבו.

כח. כן.

כט. יוסיפו עוד דיין, כיון דמעיקרא אדעתא דתלתא יתיבי [גם למ"ד דב' יכולין לדון].

ל. לשמואל דיניהם דין [ורשב"ג חולק], ומשום דמדאורייתא א"צ ג', ונקראין ב"ד חצוף דעברו על תקנ"ח. לר' אבהו לכו"ע אין דיניהם דין [כיון דמדאורייתא צריך ג' - לעיל ג.], אא"כ קיבלוהו עליהם דאז דן אפי' ביחיד.

לא. לשמואל כשדן ביחידי בלא שביקשוהו, ולר' אבהו כשקיבלוהו עליהם שידון כדין תורה. ומיירי שטעה בשיקול הדעת ולכן א"י לבטל פסק הדין ולהכי משלם מביתו. [מיירי בדן וחייב זכאי וזיכה חייב, או טימא הטהור וטיהר הטמא ומיירי שנשא ונתן ביד - רש"י].

לב. טעה בדבר משנה חוזר ומבטל הפס"ד, טעה בשיקול הדעת והיינו בדבר שלא נאמר כמי ההלכה רק הילוך הדין הוא כצד א' והוא פסק כהצד השני דהבע"ד לא מחויב להחזיר מה שנפסק לו, ולכן אינו חוזר והדיין ישלם מביתו.

לג. לר"מ בג' דמקשינן פשרה לדין [ודין בג'], לרשב"ג בב' דלא מקשינן פשרה לדין, ובאמת סגי בחד, והא דבעי ב' כדי שיהיו עדים. ולרבנן בחד דלא מקשינן פשרה לדין וסגי בחד [או דס"ל דגם בדין סגי בחד]. לענין קנין, ר' אשי רצה להוכיח משיטת ר"מ דבעי ג' דאין קנין, דאם יש קנין לסגי בב', והלכתא דפשרה צריכה קנין אפי' בג'.

לד. לחד מ"ד משנגמר הדין, לר"א בנו של ריה"ג משבאו לדין, לר"ש בן מנסיא מששמע דבריהן ויודע להיכן הדין נוטה.

לה. א. לר"א בנו של ריה"ג על דיין שעושה פשרה משבאו לפניו לדין. ב. לר"א על גזלן שגזל חיטים וטחנן ולשם והפריש מהם חלה שברכתו היא ניאוץ. ג. על המברך את יהודה שיעץ לאחיו לא להרוג את יוסף אלא למכרו. ד. על אהרן שעשה פשרה בינו לבין עצמו להתיר לעשות העגל.

לו. א. לר"י בן קרחה שעשה פשרה. ב. לת"ק כשראה עני שנתחייב בדין היה משלם לו מתוך ביתו. ג. לרבי לא שילם מתוך ביתו אלא מה שפסק דין אמת יש בזה משפט לזה שהחזיר לו ממונו וצדקה לזה שהוציא גזילה מתח"י.

לז. א. לר"י בן לקיש על דיין שיודע להיכן הדין נוטה אינו רשאי לומר דאינו נזקק לדונם. ב. לר"י בן קרחה על תלמיד היושב לפני רבו וראה זכות לעני וחובה לעשיר דאין לו לשתוק.

לח. לר"י בן קרחה מצוה לומר לבע"ד שיש אפשרות לדון או לעשות פשרה, ולת"ק זה רק רשות.

לט. א. לר"ש בן מנסיא שאם רוצה לפטור המריבה המשולה כמים ולעשות שלום ביניהן - ראשית מדון לפני שנו"נ בדינם. ב. לר' המנונא תחילת דינו של אדם על דברי תורה המשולה למים. ג. לר' הונא שמריבה בין בני אדם דומה לצינורא דבידקא דמיא דכיון דרווח רווח, והיינו שפוטר מים - שפותח פתח למים זה המשל לתחילת המריבה.

מ. טוב לשומע חרפתו ושותק, שבשתיקתו הלכו מעליו ק' צרות, מהפס' פוטר מים ראשית מדון שהמתחיל במריבה מביא עליו מאה דינים. ב. על ב' וג' גניבות אין הגנב נהרג אך לבסוף יענש, מהפס' על שלשה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו. ג. שבע בורות כרויות לרגלי איש שלום ומכולם ינצל, מהפס' כי שבע יפול צדיק וקם. ד. מי שב"ד פסקו שיפרע טליתו לאחר, יצא בזמר על שהוציאו ממנו הגזילה, מהפס' וגם "כל" העם הזה על מקומו יבוא בשלום. ה. כשהאשה מתנמנמת [עצלה] הסל שלראשה נופל, מהפס' בעצלתים ימך המקרה וכו'. ו. האדם שבטחתי בו הרים אגרופו נגדי, מהפס' גם איש שלומי אשר בטחתי בו וכו'.

מא. הדן דין אמת - משרה שכינה בישראל. שלא דן דין אמת - א. גורם לשכינה שתסתלק. ב. הקב"ה נוטל ממנו נפשו. ויראה דיין את עצמו כאילו חרב מונחת לו בין ירכותיו וגיהנום פתוחה לו מתחתיו, מהפס' הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים... מפחד בלילות.

מב. א. דינו לבוקר משפט - שיהא ברור לך כבוקר. ב. אמור לחכמה אחותי את - אם ברור לך הדבר כאחותך שהיא אסורה לך אמרהו.

מג. שיגיעו רק נסורת מתוך הקורה של העונש. ועשו כן ר' הונא כשבא לפניו דין לדון, ור' אשי כשבא לפניו טריפה לבדיקה.

מד. א. הוי אומר לעץ הקיצה וכו', ועתיד הקב"ה ליפרע מהמעמידין דכ' וד' בהיכל קדשו הס מפניו כל הארץ. ב. כאילו נוטע אשירה בישראל מהסמיכות דאיסור אשירה לציווי ליתן שופטים.

מה. שברצונו יוצא לקטלא, ואינו עושה כאן צרכי ביתו, ולואי שתהא ביאה כיציאה בלא חטא. וכשראה אמבוהא אבתריה אמר הפס' אם יעלה לשמים שיאו כגללו [גלל רעי] לנצח יאבד, כדי שלא תזוח דעתו עליו.

מו. מסמיכות הפס' לא תעלה במעלות - ואלה המשפטים, [מתונין - שלא יעלה בחזקה ובמרוצה..., ושלא לפסוע - דאף לשופטים מזהיר לא ללכת באופן שיראה כעולים על הציבור].

מז. דכ' "אשר תשים" ולא אשר תלמדם.

מח. א. לר' חנינא - שמוע בין אחיכם ושפטתם, שישמע קודם את שניהם. ב. לר' כהנא - מהפ' לא תשא שמע שוא.

מט. ושפטתם צדק - צדק הדין ואח"כ חתכהו. בין איש ובין אחיו - שיחלק לפי השווי אפי' בין בית לעליה. ובין גרו - אפי' בין תנור לכיריים. לא תכירו פנים וכו' - לר' יהודה באוהבו שלא יכירהו, לר"א בשונאו שלא ינכרהו. כקטן כגדול וכו' - שדין פרוטה כדין מאה [אפי'] לאקדומי. כי המשפט וכו' - כשפוסקים שלא כדין מטריחין את הקב"ה להחזיר ממון לבעליו. והדבר אשר יקשה וכו' - להו"א נענש על שנטל שררה לעצמו - שלא נאמרה פרשת נחלות על ידו, ולמסקנה לא זו הסיבה, דלא נטל שררה כאן, אלא אמר ושמעתיו דאזילנא וגמירנא.

נ. להו"א כי משה רבינו נענש על שאמר והדבר אשר יקשה וכו' שנטל שררה לעצמו, ולמסקנה בגלל צדקתן זכו לכך.

נא. לציבור - שתהא אימת הדיין עליהם, ולדיינים - שיסבלו את הציבור.

נב. א. ברכת הזימון. ב. הזמנה לדין. ושניהם בג'.

נג. רק בג' מומחין.

נד. לר"מ בג', ולחכמים בכ"ג כשיש בו צד נפשות [וכפי שיבואר]. וביאור פלוגתתם: א. לעולא, נח' אם חוששין ללעז, שיבואו עדים - כשישמעו הקול - להעיד שזינתה תחתיו, לר"מ ל"ח ולחכמים חיישינן, אא"כ מיירי בהוזמו עדי הבעל דתו ליכא למיחש ללעז, דמודו חכמים דבג'. ב. לרבה, נח' אי חוששין לכבודן של ראשונים, דמיירי שנאספו כ"ג לדונה דיני נפשות כי אמר הבעל שיש לו עדים, ולא מצא, דלר"מ ל"ח וסגי בג', ולחכמים חיישינן, ובלא"ה גם לחכמים סגי בג'. ג. לאביי, לכו"ע חוששין ללעז וכן לכבודן של ראשונים, ומיירי דהבעל הביא עדים שהעידו שהתרו בה מיתה סתם, דלר"מ אין דינה במיתה [כר' יהודה] ולכן סגי בג', ולחכמים דינה במיתה ולכן צריכה כ"ג, [ומודו דבג' כמו מהלך א']. ד. לר' פפא, כנ"ל, אך מיירי דלא התרו בה כלל ובאשה חבירה, דלר"מ אין דינה במיתה [כרבנן] ולכן סגי בג', ולחכמים דינה במיתה דחבר א"צ התראה [כר"י בר יהודה] ולכן צריכה כ"ג. ה. לרב אשי, כנ"ל, ומיירי בהתרו בה רק למלקות, דלר"מ סגי בג' לדונה במלקות, ולחכמים בעו כ"ג לדונה במלקות [כר' ישמעאל]. ו. לרבינא, מיירי דבאו כמה להעיד ונמצא א' מהם קרוב או פסול אך הוא לא התרה, דלר"מ בדיני נפשות עדותן בטילה אף דלא התרה [כר' יוסי], ולחכמים תתקיים העדות בשאר ונהרגת, ובעו כ"ג. ז. אבע"א, מיירי דאחרים התרו ולא העדים עצמם, דלר"מ אינה נהרגת דצריך שהעדים יתרו בה ולכן סגי בג', ולחכמים חשיב התראה ונהרגת, ובעו כ"ג. ח. אבע"א, מיירי שהעדים הוכחשו בבדיקות, דלר"מ הויא הכחשה [כבן זכאי] ואין נהרגת וסגי בג', ולחכמים ל"ה הכחשה ונהרגת, ובעו כ"ג.

נה. לרבה, אם תבעו ממון בתחילה סגי בג' כיון דאין חשש לכבודן של ראשונים, אך אם תבעו נפשות בתחילה אף דלבסוף לא היו עדים לדונה בנפשות בעי כ"ג משום כבודן של ראשונים. ולר"ח בר אבין [לכל המהלכים האחרים], תבעו ממון מיירי בהוזמו עדי הבעל שאז תובעין אותו ק' סלע אז סגי בג', ובמקום דלא הוזמו דאיכא דיני נפשות על האשה [גם בדאיכא חשש שיבואו עדים - עולא] צריך כ"ג.

נו. עדי הבעל שהוזמו אין משלמין ממון [כתובתה שבאו להפסידה] כיון דנהרגין ויש קלב"ם. ועדי האב שהוזמו משלמין ממון [מאה סלע לבעל שבאו להפסידו] כיון דהוי ממון לזה ונפשות לזה [לעדים]. ועדי הבעל משלמין ממון כאשר העידו שפלוני בא על נערה המאורסה - לפני שנישאת דכתובתה לאב, והוי ממון לזה ונפשות לזה.

נז. לאונסו, נאמן להצטרף עם אחר להורגו. לרצונו, לר' יוסף אין נאמן כיון דלדבריו הוא רשע ופסול לעדות, לרבא נאמן כיון דאין אדם משים עצמו רשע כיון שקרוב אצל עצמו, לכן פלגינן דיבורא ונאמן לגבי חבריה ולא לגבי דידיה.

נח. הבועל, דפלגינן דיבורא. והחידוש דאמרינן אדם קרוב אצל אשתו לענין פלגינן דיבורא ולכן אינה נהרגת אף דנאמן לגבי הבועל.

נט. רבע השור - הרובע נהרג ולא השור [ובהוזמו נהרגין], רבע שורו של פלוני - הרובע והשור נהרגים [ובהוזמו נהרגין ומשלמין דממון לזה ונפשות לזה], רבע שורי - הרובע והשור נהרגים, דל"א אדם קרוב אצל ממונו לענין פלגינן דיבורא, ולכן כיון דהרובע נהרג גם השור נהרג.

ס. לת"ק בג', דכ' "ושפטום" הרי ב' ומוסיפין עוד א' שלא יהא ב"ד שקול. לר' ישמעאל בכ"ג, לאביי ילפינן בגז"ש רשע רשע מחייבי מיתות, ולרבא מלקות במקום מיתה עומדת [דראוי למות כי עבר על אזהרת בוראו, ולכן הוי כא' מן המיתות].

סא. רמז לעדים זוממין שלוקין כאשר א"א לקיים בהם כאשר זמם, דכשהזימום הרי הצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע - העדים, וכ' דלוקין.

סב. לר"א בר צדוק, בזמנו [בל'] מקדשין ושלא בזמנו [בל"א] אין מקדשין. לפלימו, בזמנו אין מקדשין ושלא בזמנו מקדשין. לר"א, בין בזמנו בין שלא בזמנו אין מקדשין. [לת"ק דמתני' בר"ה דכ"ד. בין בזמנו ובין שלא בזמנו מקדשין]. ולתנא דמשנתינו, לרבא ס"ל כר"א בר' צדוק, לר"נ ס"ל כפלימו, ולר' אשי ס"ל כר"א.

סג. בג' מתחילין אם לישב לדון, וכשב' אומרים לישב מוסיפין לה' לדון אם צריכה עיבור, וכשג' אומרים שצריכה מוסיפין לז' להשלמת המנין ומעברין. ונח' ר"י בר נחמני ור"ש בן פזי, ח"א כנגד ברכת כהנים [מס' המילים בכל פסוק, ג' ה' וז'], וח"א ג' כנגד ג' שומרי הסף [בצדקיהו], ה' כנגד ה' מרואי פני המלך [שם], וז' כנגד ז' רואי פני המלך [באחשורוש, רש"י].

סד. א. שמואל הקטן, שאמר שהוא עלה שלא ברשות לעליה לעבר השנה. ב. ר' חייא, שאמר שהוא אכל שום לפני שיעורו של רבי. ג. ר' מאיר, דעמד ונתן גט כאשר באה אשה וטענה דא' מביהמ"ד קידשה בביאה. ד. שכניה בן יחיאל, שאמר לעזרא אנחנו מעלנו... ונושב נשים נכריות [שכלל עצמו עמהם]. ה. אצל יהושע, דא"ל הקב"ה חטא ישראל ולא גילהו מי החוטא ולכן הכניס את כולם בכלל. ו. אצל משה, דא"ל הקב"ה עד אנה מאנתם אף דרק מקצת יצאו ללקוט בשבת.

סה. אמרו על הלל הזקן ושמואל הקטן, וביקשו לומר על ר"י בן בבא.

סו. שמעון [רשב"ג הנשיא] וישמעאל [ר' ישמעאל כה"ג] לחרבא, וחברוהי [ר"ע ור"ח בן תרדיון] לקטלא [ר"ע במסרקות של ברזל, ור"ח בן תרדיון בשריפה], ושאר העם לביזא, וצרות גדולות עתידות לבוא על כולם.

סז. מפני הדרכים - כן. מפני השלג - כן. מפני גלויות ישראל שנעקרו ממקומן ועדיין לא הגיעו - כן. מפני גדיים וטלאים - לא.

סח. תקיפאי קדמאי - רבן גמליאל, עינוותני בתראי - רשב"ג. ואפ"ה רבן גמליאל אמר שההחלטה לעבר את השנה היתה בשיתוף עם חבריו ורשב"ג לא אמר זאת. [הגמ' דוחה דיתכן דמה דאמר כן רבן גמליאל כי זה היה אחר שהעבירוהו, שאז נעשה עניו, רש"י].

סט. אביב [בישול התבואה], פירות האילן [לביכורים בעצרת], תקופה [שתקופת תשרי תתחיל אחרי החג]. על ב' מהם מעברין, ועל א' מהם אין מעברין. [על התקופה לבדה - הגמ' מסתפקת בדעתו של רשב"ג]. וכשאביב א' מהם כולם שמחים, ולרשב"ג כשתקופה א' מהם נמי שמחים [לצד השני של הספק הנ"ל].

ע. יהודה עבר הירדן והגליל, בב' מהם מעברין, ובא' מהם אין מעברין. וכשיהודה א' מהם הכל שמחין.

עא. מח'. לת"ק מעוברת, ולחנניה איש אונו לא מעוברת דילפינן מלשכנו תדרשו שכל דרישה תהא בשכנו של מקום [ירושלים שהיא ביהודה].

עב. אינה מעוברת ואינו מקודש, דילפינן גבי קידוש החודש מקרא דכי חוק לישראל [קידוש החודש שבר"ה] משפט לאלוקי יעקב, שכמו שהמשפט ביום כך קידוה"ח ביום [וילפינן מזה לעיבור השנה].

עג. כי צריכים לתבואה החדשה שתותר רק בהקרבת העומר, והמקור מאלישע שלא עיבר את השנה אף שהיתה ראויה להתעבר כי זה היה שנת רעבון, ולכן בבעל שלישה [ששם מתבשלת התבואה מוקדם] היו רק שעורים [שקלים להתבשל], וזה היה אחר העומר [שהרי נתן להם לאכול].

עד. אין מעברין קודם ר"ה, ואם עיברו אינה מעוברת, מפני שעלולים לשכוח ולזלזל באיסור חמץ, אך מחשבין מפני הדחק לפני ר"ה ואין מגלים עד אחר ר"ה.

עה. ממונים לכלכל את המלך וביתו חודש בשנה. והנציב אחד - א. ממונה על כולם. ב. כנגד חודש העיבור.

עו. לא, ולפי' א' ברש"י היינו לעבר ג' שנים רצופות, ולפי' ב' ברש"י היינו לעיין בישיבה א' בעיבור ג' שנים שאינם רצופות. ור' עקיבא עיין עם הב"ד בעיבור ג' שנים שאינם רצופות, ואח"כ בכל שנה ב"ד ישבו וקבעו כ"א בזמנה [לפי' א' גילו הדבר, ולפי' ב' ישבו שוב לקבוע].

עז. ערב שביעית כן, דמוסיף להם חודש לעבודת קרקע. שביעית לא דמאריכין להם איסור עבודת קרקע. מוצאי שביעית לת"ק לא דמאריכין עליהם איסור החדש, ולר' גמליאל כן כי ס"ל כרבותינו דהתירו להביא תבואה וירק מחו"ל בשנה השביעית. ונח' אם חוששין לגושייהו לטומאת ארץ העמים [דמטמא באוהל, רש"י].

עח. או שהיה הנשיא חולה ואמדוהו למות בער"פ או בסמוך לפסח, או שהיו רובם טמאים בסוף אדר וכלתה אפר הפרה וא"י למצוא עכשיו פרה אדומה. לת"ק אין מעברין ואם עיברוה מעוברת, לר' יהודה אינה מעוברת. ולר' שמעון מעברין לכתחילה. והטעם, לר"ש כי טומאה דחויה בציבור, ולר' יהודה טומאה הותרה בציבור, [ולת"ק טומאה דחויה אך אי"ז מתיר לכתחילה לעבר, רמ"ה].

עט. לר' יהודה כי עיבר את השנה מפני הטומאה [שנטמאו בע"ז] שלא כדין, לר' שמעון כי עיבר ניסן בניסן [ביום ל' של אדר דראוי לקובעו ניסן], לר"ש בן יהודה בשם ר"ש כיון דהשיא את העם לעשות פסח שני [כשהנשים השלימו לטהורים והעדיפום, ומשום דנשים בראשון רשות אין לחשבם, וא"כ היו רוב טמאים].

פ. עיבר ניסן בניסן - שעיבר ביום ל' של אדר, דחשב דל"א הואיל וראוי לקובעו ניסן. השיא את ישראל לפסח שני - דכיון שהיו נשים משלימות לטהורים ועודפות עליהם, חשב דנשים בראשון חובה ויש לחשבם.

פא. אין לקדשו לר"ח אדר ב', דא"כ הוי ראוי לניסן, וילפינן מזה ניסן ואין אחר ניסן. ואם קידשוהו, לרבא בטל העיבור, ולר"נ מעובר ומקודש, ואין חשש לזלזול בחמץ, כיון דיודעים דקביעות עיבור השנה תלוי בחשבונות של חכמים, ויאמרו שרק עכשיו עלה כך החשבון לחכמים.

פב. לפי שמואל, לר' יהודה ט"ז יום שאז תקופת תשרי נופלת בי"ז לחודש, וליכא כוליה חג האסיף [חוה"מ דשרי במלאכת דבר האבד] בתקופה החדשה, וילפינן מקרא דחג האסיף תקופת השנה דבעינן כוליה חג בתקופה חדשה. ולר' יוסי כ"א יום שאז תקופת תשרי נופלת בכ"ב לחודש, וליכא אפי' מקצת חג האסיף [חוה"מ] בתקופה החדשה, דס"ל דסגי במקצת חג בתקופה החדשה. ולפי הברייתא גם לר' יהודה סגי במקצת חג, אך סובר דיום תקופה גומר ולכן אפי' כשתקופת תשרי נופלת בכ"א לחודש ליכא מקצת חג בתקופה חדשה, ולכן כשחסרה תקופת תמוז כ' יום מעברין, [אך ת"ק ור"ש ס"ל דבעי כוליה חג, ונח' ביום תקופה אי מתחיל או גומר, ולא מסיימי].

פג. ר' יהודה ור' יוסי נח' אם יום תקופה גומר - ר' יהודה, או יום תקופה מתחיל - ר' יוסי. [ולכו"ע בעי מקצת חג בתקופה חדשה]. ות"ק ור"ש נח' בהנ"ל אך לא ידוע מי סובר מתחיל ומי סובר גומר [ולכו"ע בעי כוליה חג בתקופה חדשה]. ולאחרים, לר' שמואל ב"ר יצחק מיירי בתקופת ניסן שצריך שתפול תקופת ניסן [אביב] בתוך חידושה של לבנה דחודש ניסן והיינו תוך י"ד ימים הראשונים, ואם תקופת טבת חסרה י"ד ימים א"צ לעבר השנה אלא יעברו חודש אדר [ואז יחסרו י"ג יום] ותקופת ניסן תפול בי"ד לחודש. ולרבינא מיירי בתקופת תשרי וס"ל דכוליה חג ואפי' יו"ט ראשון צריך להיות בתקופה חדשה, ולכן רק אם תקופת תמוז חסרה י"ד יום תפול התקופה בט"ו לחודש. [דס"ל חג האסיף - חג הבא בזמן אסיפה, ולא חג שיכול לאסוף בו].

פד. סמיכה זו מיסמך סבי. ובג', והמקור לכאו' ממשה שסמך את יהושע, אך ק' דהרי היה א', ואם מפני ששקול כסנהדרין יצטרכו ע"א. וסמיכת זקנים [על פר העלם דבר] לר' יהודה בה', וילפינן מ"וסמכו" ב', "זקני" ב', ואין ב"ד שקול ומוסיפין עוד א', ולר' שמעון בג', וילפינן רק מ"זקני" ב' ומוסיפין כנ"ל, [ומ"וסמכו" אין לומדים דאיצטריך לגופיה].

פה. סמיכת זקנים על הפר הוא סמיכה ממש על הראש. וסמיכה דמיסמך סבי הוא ע"י שקורין לו רבי ונותנים לו רשות לדון דיני קנסות.

פו. ר"מ ור' יהודה ור"ש ור' יוסי ור"א בן שמוע, ולר' אויא גם ר' נחמיה. ור"מ נסמך תחילה ע"י ר"ע ולא קיבלו [כי היה עדיין בחור], וכשנסמך ע"י ר"י בן בבא קיבלו.

פז. סומכין בחו"ל אף דהנסמך בא"י לא הוי סמיכה, וכשהסומכין בא"י והנסמך בחו"ל ל"ה סמיכה כי צריך להיות אצלו כשסומכו.

פח. דכ' לא יהיה זקן בביתך כל הימים, ואין הכוונה לזקן ממש דהרי כבר כ' שימותו בגיל צעיר, אלא הכוונה לסמיכה.

פט. בתחילה נטמן שלא יסמכוהו בגלל ד' ר"א שצריך להתרחק מן הדיינות שמקברת את בעליה. ולבסוף כששמע ד' ר"א דמי שעולה לגדולה נמחלין לו כל עוונותיו, הסכים שיסמכוהו.

צ. לר' יהודה "זקניך" ב' "ושופטיך" ב', ואין ב"ד שקול ומוסיפין עוד א' הרי ה'. לר' שמעון "זקניך" ב', ומוסיפין עוד א' הרי ג'. [וקרא ד"שופטיך" למיוחדים שבשופטיך - מסנהדרין גדולה, ולר' יהודה דריש מוי"ו דושופטיך למנינא]. וקרא ד"ויצאו" ולא שלוחן, "ומדדו" שצריך למדוד אפי' שמפורסם שקרוב לעיר. ולר"א בן יעקב "זקניך" זו סנהדרין [לרב יוסף כל הסנהדרין ולאביי זה ספק כמה מהם], "ושופטיך" זה מלך וכהן גדול.

צא. מלך וכהן גדול וסנהדרין, לרב יוסף כל הסנהדרין ולאביי הגמ' נשארה בספק אם מודה לר"י ור"ש דסגי בג' או בה', או שכולם.

צב. להוסיף על העיר או על העזרות, ולמדידת עגלה ערופה [לראב"י לפי רב יוסף].

צג. פירות שהרקיבו, יין שהקרים [החמיץ], ומעות שהחלידו. ונפדה בג' לקוחות - בקיאין בשומא, ואפי' א' מהם נכרי או הבעלים, או דשלשתן מטילין לכיס אחד.

צד. למתני' בג' חוץ מקרקעות דבעי י', ולר"א בן יעקב גם מטלטלין בי' דכ' י' כהנים בפרשה, [המקור דתנא דמתני' דמטלטלין בג' נשאר בקושיא].

צה. לר' גידל אמר רב ערך כלי זה עלי שנותן דמיו, ותני ערכין של מטלטלין. לר' חסדא אמר אבימי במתפיס מטלטלין לערכין, ותני מטלטלין של ערכין. לר' אבהו באומר ערכי עלי ובא כהן לגבות ממטלטלין, ונפדים או נישומים בג', דצריך לידע שויו בין כשנכנס לרשות הקדש ובין כשיוצא שמא יטעו. ולר' יהודה צריך שיהא א' מהם כהן, דכ' כהן בפ' ערכין.

צו. כתיב י' כהנים בפרשה, חד לגופיה והשאר הוי מיעוט אחר מיעוט לרבות אפי' ט' ישראל [והגמ' נשארת בקו' דלפי"ז צריך להיות ה' כהנים וה' ישראלים].

צז. לת"ק בי' דלאו כגזוז דמי [לענין מעילה], ולרשב"ג בג' דכגזוז דמי. ואי"ז תלוי בפלוג' דר"מ ורבנן בענבים העומדות ליבצר. די"ל דאף לר"מ כבצורות דמיין [לענין שבועה] זה דווקא בענבים דאם ישאירם יכחישו, אך בשער יודה לת"ק כיון דאם ישאירו הוא משביח.

צח. בכ"ג, רובע את הנקבה מ"והרגת את האשה ואת הבהמה" דאיתקש בהמה לאשה, ורובע את הזכר מ"כל שוכב עם בהמה מות יומת" דמיותר לנשכב, ומה שכ' בל' שוכב להקיש נשכב לשוכב, דהוא ובהמתו בכ"ג [בשוכב הם הוקשו].

צט. כמיתת הבעלים כך מיתת השור, דדנים שור הנסקל בכ"ג. והא דלא ילפינן כפשוטו, להו"א כיון דסגי ב"וגם בעליו" בלא "יומת". או דכיון דיש עליו כופר לא יתכן שהוא בר קטלא דהרי כ' "לא תקחו כופר לנפש רוצח". ולמסקנה ילפינן מקרא "מות יומת המכה רוצח הוא" על רציחתו את הורגו ולא על רציחת שורו.

ק. בכמה דנוהו [בג' או] בכ"ג, והנידון האם ילפינן שעה מדורות, ונפשט שדנוהו בכ"ג כיון דהוקש שם בקרא ד"אם בהמה אם איש לא יחיה".

קא. לר"ל מיירי כשהמיתו, וזכה לשמים [אך לא בעורן דזה איסוה"נ]. ולר' יוחנן מיירי בלא המיתו, וזכה בעורן כיון דאין להם בעלים.

קב. א. לרב מתנה, מיירי בנשיא שבט שחטא וחייב מיתה, ודנים אותו בב"ד דע"א, דילפינן מ"כל הדבר הגדול" - דבריו של גדול - "יביאו אליך". ב. לעולא אר"א, בבאין על עסקי נחלות דנים בב"ד דע"א כתחילתה של א"י [והגמ' דוחה זאת דא"כ יצטרכו גם קלפי ואורים ותומים וכל ישראל]. ג. לרבינא, מיירי בשבט שהודח, דאף דעונשם כיחידים דבסייף, בכ"ז דנים בב"ד דרבים, דאי אתה מוציא כל השבט לשעריך - סנהדרי קטנה, [כמו דנתמעטו אנשי עיר הנדחת].

קג. נביא שקר בב"ד דע"א, דילפינן דבר דבר מהמראת זקן ממרא, אך זקן ממרא נידון בב"ד דכ"ג כמו כל חייבי מיתות [ואין ללמוד הזדה הזדה מנביא שקר, כי לא קיבל גז"ש זו מרבו].

קד. כה"ג עצמו, בב"ד דע"א דהוי דבריו של גדול שיביאו אליך - משה רבינו דשקול כע"א. [למ"ד דהכוונה לדבר קשה ולא לדבריו של גדול, נידון בכ"ג]. שורו, ספק אם כמיתת בעליו בע"א, או כמיתת בעלים דעלמא בכ"ג. ממונו, בג' ככל דיני ממונות.

קה. יועצין באחיתופל, ונמלכין בסנהדרין דע"א, ושואלים באורים ותומים, דכ' "ואחרי אחיתופל [יועץ] בניהו בן יהוידע [סנהדרין] ואביתר [אורים ותומים]".

קו. בחצות הלילה, ע"י הכינור שהיה תלוי למעלה ממיטתו, ובחצות הלילה היתה מנשבת בו רוח צפונית והיה מנגן מאליו, דכ' "עורה כבודי עורה הנבל וכינור אעירה שחר".

קז. בזמן משה, תבנית המשכן ע"פ משה ששקול כע"א, וחינוך הכלים משיחתן מחנכתן. ולדורות, תבנית המשכן ע"פ סנהדרין דע"א דכ' וכן תעשו - לדורות, וחינוך הכלים עבודתן מחנכתן, דכ' אשר ישרתו בם בקודש שהכ' תלאו בשירות, וא"ל דצריך שניהם דילפינן מ"אותם" אותם במשיחה ולא לדורות במשיחה.

קח. לת"ק נותנים שופטים ושוטרים לכל שבט ולכל עיר, דכ' לשבטיך - לשעריך. ולר' יהודה נותנים א' [סנהדרי גדולה] על כולם, דכ' תתן לך.

קט. אין עושין עיר הנדחת בספר, דכ' מקרבך ור"ש דריש טעמא דקרא שמא יבואו גוים ויחריבו את א"י. ועושין ע"פ ב"ד של ע"א דאי אתה מוציא כל העיר לשעריך [סנהדרי קטנה]. אין עושין ג' עיה"נ, לרב לל"ק היינו דב"ד א' לא יעשום, ולל"ב אפי' כמה בתי דינין משום קרחה. ולר"ל דווקא במקום א' [יהודה או גליל], ולר' יוחנן אפי' בכמה מקומות.

קי. לת"ק ע"א דמשה על גביהן דכ' "עמך" יחד עם הע' זקנים. ולר' יהודה ע' כע' זקנים ומשה לא נצטרף.

קיא. י"א בקלפי נשתיירו, דלא נטלו פתקיהם כי נתייראו שלא יעלה בידן חלק. ולר"ש במחנה נשתיירו כי אמרו אין אנו ראוים לאותה גדולה.

קיב. שלא פסקו מלהתנבא, דכ' אצלם "מתנבאים", ואצל זקנים האחרים כ' "ויתנבאו".

קיג. משה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ, לר"א עלי שליו עלי שליו, לר' נחמן על עסקי גוג ומגוג. ויהושע אמר "כלאם" - הטל עליהם צרכי ציבור והן כלים מאליהן, ולמ"ד דנתנבאו משה מת א"ש, ולב' המ"ד האחרים, משום דאי"ז ד"א דהוו כתלמיד המורה בפני רבו.

קיד. לכו"ע כשא' אמר איני יודע והוסיפו ב' דיינים, דאז מספר הדיינים הוא זוגי, והרוב הוא ע"פ ב'. ולר' יהודה בסנהדרי גדולה דהיו ע' שמספרם זוגי וכנ"ל.

קטו. פוטרין אותו. דהרי המטרה בהלנת הדין כדי שימצאו לו זכות, והם הרי לא ימצאו לו זכות.

קטז. בעלי קומה, בעלי חכמה, בעלי מראה, בעלי זקנה, בעלי כשפים, יודעים בע' לשון, ולרב מי שיודע לטהר את השרץ מן התורה.

קיז. למדין לפני חכמים - לוי שלמד מרבי. דנים לפני חכמים - שמעון בן עזאי, שמעון בן זומא, חנן המצרי, חנניא בן חכינאי, ולר' נחמן גם שמעון התימני. רבותינו שבבבל - רב ושמואל. רבותינו שבא"י - רבי אבא. דייני גולה - קרנא. דייני דא"י - ר' אמי ור' אסי. דייני דפומבדיתא - ר' פפא בר שמואל. דייני דנהרדעא - ר' אדא בר מניומי. סבי דסורא - ר' הונא ור' חסדא. סבי דפומבדיתא - ר' יהודה ור' עינא. חריפי דפומבדיתא - עיפה ואבימי בני רחבה. אמוראי דפומבדיתא - רבה ורב יוסף. אמוראי דנהרדעא - ר' חמא. נהרבלאי מתנו - רמי בר ברבי. אמרי בי רב - להו"א ר' הונא ולמסקנה ר' המנונא [רש"י]. אמרי במערבא - ר' ירמיה. שלחו מתם - להו"א ר"י בר חנינא ולמסקנה ר' אלעזר. מחכו עליה במערבא - להו"א ר' אלעזר ולמסקנה ר"י בר חנינא.

קיח. לת"ק ק"כ. כ"ג לסנהדרי קטנה, ועוד ג' שורות דכ"ג הרי צ"ב. ועוד י' בטלנין דביהכנ"ס וב' סופרים וב' חזנין [שמשי ב"ד להלקות ולהזמין לדין] וב' בע"ד וב' עדים וב' זוממין וב' זוממי זוממין. הרי קי"ד. ועוד ב' לגבות קופה של צדקה וג' לחלקה. ועוד א' שיהא רופא [למול] ואומן [מקיז דם] לבלר ומלמד. ולר' נחמיה ר"ל. [דהב"ד כל א' מהם הוא שרי עשרות]. ולרבי לל"ק רע"ז, ר"ל דר' נחמיה ועוד מ"ז שיוכלו להוסיף על הדיינים עד ע' [כר' יהודה], ולל"ב רע"ח, כי צריך מ"ח להוסיף עד שיהו ע"א [כרבנן].

קיט. כה"ג דן ודנים אותו, מעיד לבן מלך בפני המלך [דבלא"ה הוי כזקן ואינה לפי כבודו] ומעידין אותו. מלך ממלכי בית דוד דן [דיני ממונות אך לא דיני נפשות משום לא תענה על רב, תוס'] ודנין אותו, וממלכי ישראל אינו דן ואין דנים אותו משום מעשה דשמעון בן שטח שדן עבדו של ינאי המלך שהרג, והדיינים שעמו יראו לומר לו לעמוד בשעת הדין [ואינו דן משום התקוששו וקושו], ולהכי נמי אינו מעיד ואין מעידין עליו.

קכ. בשוגג גולה, ואף דאין לו תקנתא לחזור במיתת כה"ג כשאר רוצחים, בכ"ז גולה דכ' "לנוס שמה כל רוצח". ובמזיד נהרג וזה פשיטא.

קכא. מלקות בג', ומיתת ב"ד בע"א.

קכב. לא, משום לא תענה על ריב - לא תענה על רב, דאם חזי לחובה לא יוכלו לסתור את דבריו לזכות. חוץ ממתי שכה"ג מעיד על בנו של המלך דמפני כבוד הכה"ג בא לישב בזמן העדות.

קכג. לא, מלך משום אפסניא [שנותן סך לשנה, ונוח לו שהשנים יהיו מעוברות], וכה"ג משום צינה [שטובל ביוה"כ במקוה, ואין רוצה שיהא קר ולכן נוח לו שלא לעבר השנים].

קכד. האם הקור והחום הוא לפי החודשים, או לפי העיבור שאם מעברין השנה זמן הקור והחום נדחה בהתאם. וממה דחיישינן שהכה"ג ימנע מלעבר השנה משום צינה מוכח דבתר ירחי.

קכה. שדנו ביניהם אם השנה תתעבר, וא' אמר שאם הקרקע תתחמם ויצמחו כל הזרעים [גם החיטים שנזרעו בתחילת החורף וגם השעורים שנזרעו עכשיו], אז זה חודש אדר, וא"ל זה שבט [שיש עוד חודש לאדר]. והב' אמר שאם בבוקר יהא קור חזק שהשור יהיה קרוב למות ובצהרים יהיה חם עד כדי כך שהשור ישהה בצל התאנה ויתחכך בה זהו חודש אדר... והג' אמר שאם תשש כח החורף עד כדי כך שכאשר רוח מזרחית החזקה נושבת ומביאה צינה בכ"ז האדם שנופח בפיו רוח חמה יתגבר על צינת הרוח זהו אדר... והק' דא"כ מוכח דשתא בתר עיבורא, דהקור והחום אינו תלוי בחודשים אלא בעיבור השנה. והגמ' דוחה דהחכמים קובעים לפי חשבונם ולא לפי הקור והחום, רק במקרה התמזל מזלם שעיברו את השנה כדבריהם.

קכו. כה"ג חולץ ולא מייבם אפי' מן האירוסין דגזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה, ומן הנישואין בלא"ה אין עשה דוחה ל"ת ועשה, וחולצין לאשתו [דמותר לה לינשא]. ומלך אין חולץ דזה גנאי לו לבוא לב"ד ותירק בפניו [וייבום נמי לא דזה גנאי לקום ע"ש אחיו]. ולר' יהודה רשאי לחלוץ [או לייבם] דבמצוה מותר לו למחול על כבודו. ואין חולצין לאשתו דבלא"ה אסורה לינשא.

קכז. לר"מ אין יוצא אחר המיטה אלא אחריהם, דהם נכסין והוא נגלה, ועד פתח שער העיר, וכך יש לו היכר שלא יטמא, ולר' יהודה אינו יוצא כלל מן המקדש במקרה שמת לו מת דילמא אגב מרריה מקרי ונגע.

קכח. כשמנחם אחרים, סגן [ממונה] ומשוח שעבר בימינו וראש בית אב בשמאלו וכן אבלים וכל העם. וכשהוא מתנחם הסגן מימינו וראש בית אב וכל העם בשמאלו, ובזה הסגן ממצעו. ומשוח שעבר לא מגיע בזמן שמנחמים אותו משום חלישות דעת הכה"ג שחושב שהוא שמח בצערו.

קכט. בתחילה היו אבלים עומדים וכל העם עוברים, וכיון דהיו ב' משפחות בירושלים שהיו רבות מי תעבור ראשונה תיקנו שהאבלים עוברים וכל העם עומדים. ור' יוסי החזיר הדבר ליושנו בציפורי.

קל. להחזיר הדבר ליושנו שהאבלים עומדים וכל העם עוברים, שלא תלך אשה בשוק ובנה אחריה משום מעשה שהיה [שחטפוהו וכשחיפשה אחריו תפסוה ועינוה], שיהו נשים מספרות זו עם זו בבית הכסא משום יחוד [שלא יכנס שם אדם ויתייחד עמם].

קלא. תתנחמו.

קלב. לר' יוסי נשא את מיכל לאחר מיתת מירב, ולר"י בן קרחה קידושי מירב היו קידושי טעות [דהיה נחשב מקדש במלוה].

קלג. מלוה ופרוטה האם דעתיה אמלוה או אפרוטה, [שקידשה גם במאה ערלות פלישתים יחד עם החוב שהיה שאול חייב לו]. או דלכו"ע דעתיה אפרוטה ונח' האם הק' ערלות שוות פרוטה דראוי לכלבים וחתולים או לא.

קלד. ללמד שקידושי מירב לעדריאל היו בעבירה כמו קידושי מיכל לפלטי, דקידושי דוד חלו בשתיהן, וכר' יוסי. ולר"י בן קרחה נקראו כך כי מירב מתה ומיכל גידלתם, לפיכך נקראו על שמה.

קלה. מגדל יתום בתוך ביתו, א. מילדי מירב שגידלתם מיכל. ב. מ"יולד בן לנעמי" שהיה בנה של רות, ונעמי גידלתו. ג. ממשה שנקרא בן לבתיה בת פרעה שגידלתו. ד. מהא דנקראו עמ"י בני יעקב ויוסף כי יוסף כלכלם. ומלמד בן חבירו תורה מ"ואלה תולדות אהרן ומשה" והרי מנה רק בני אהרן אלא משום שמשה לימדם תורה.

קלו. שפדאו מצער גידול בנים, טורח גידול השבטים.

קלז. א. שקר החן זה יוסף, והבל היופי זה בועז, יראת ד' היא תתהלל זה פלטי בן ליש. ב. שקר החן זה דורו של משה, והבל היופי זה דורו של יהושע, יראת ד' היא תתהלל זה דורו של חזקיה. ג. שקר החן זה דורו של משה ויהושע, והבל היופי זה דורו חזקיה, יראת ד' היא תתהלל זה דורו של ר"י ברבי אלעאי.

קלח. לת"ק אין יוצא מפתח פלטרין שלו, ולר' יהודה אם רצה יוצא אחר המיטה.

קלט. שאם רצה המלך לצאת ללויה יוצא. ושהנשים יוצאות לפני המיטה, דהרי דוד המלך הלך אחרי המיטה.

קמ. לרב, מפני שהיה בידו למחות בשאול [בהריגת נוב עיר הכהנים] ולא מיחה. לרנב"י, כי שיהה מלכות בית דוד שתי שנים ומחצה [שהמליך את איש בושת למלך שנתיים ועוד חצי שנה עד שדוד מלך על כולם].

קמא. ערסא דגדא [מיטה למזל הבית]. והקו' דא"כ אמאי אמר רשב"ג שהאבל מתיר קרביטיו, הרי אין לו קרביטין, [השאלה מדוע מושיבים ע"ז את המלך האבל, אינה שאלה, דזה כמו שמאכילין אותו בימי אבלו דווקא משל אחרים שלא כבכל זמן, והשאלה מדוע א"צ לכפותו כמו כל מיטות הבית, אינה שאלה, דזה כמו מיטה המיוחדת לכלים דא"צ לכופתה], ולמסקנה זהו ערסא דצלא [מיטה של עור עם רצועות בשפת העור שאותן מחברים לארוכות המיטה, ובהתרתן הוא נופל].

קמב. [להו"א, דרגש סירוגו מתוכו שיש נקבים בארוכות המיטה שבהם תוחבים הרצועות וקושרים, ומיטה סירוגה מעל גבה שאת ההחבלים מרכיבין על הארוכות ואורגים אותם]. ולמסקנה, גם מיטה סירוגה מתוכה אך במיטה יש נקבים בארוכות המיטה שבהם מכניסים החבלים, ואילו בדרגש יש לולאות המחוברות לנקבי הארוכות ובהם מכניסים ראשי הרצועות.

קמג. כל מיטות שבבית יש לכפותן, פרט למיטה שנקליטיה יוצאין שזוקפה, ודרגש שלת"ק זוקפו ולרשב"ג מתיר את קרביטיו, ומיטה מיוחדת לכלים שא"צ כלל לכפותה.

קמד. לר' יוסי מותר וכן ס"ל לשמואל, ולר' יהודה אסור וכן ס"ל לרב.

קמה. להעמיד להם מלך - תחילה, להכרית זרעו של עמלק - אח"כ, ולבנות להם בית הבחירה. וילפינן מהפס' "כי יד על כס... מלחמה לד' בעמלק" דכסא זה מלך וזה קודם למלחמה בעמלק. ומהפס' "והניח לכם מכל אויביכם... והיה המקום אשר יבחר ד'" רואים דקודם יש להלחם באויבים שזה עמלק ואח"כ לבנות את בית הבחירה.

קמו. בתחילה [קודם שנשא נשים נכריות] מלך על העליונים, אח"כ על התחתונים על כל העולם כולו, אח"כ רק על ישראל, אח"כ רק על ירושלים, אח"כ רק על מטתו, ולבסוף רק על מקלו. ונח' רב ושמואל אם לבסוף חזר למלכותו.

קמז. אוצרות מלכים למלך, דזה אורחא דמילתא, אך שאר הביזה מחצה למלך ומחצה לעם, דהמלך הוקש לכהן גדול, כמו שהוא מקבל מחצה מלחם הפנים ומחצה לשאר כהנים, כן המלך מקבל מחצה מן הביזה.

קמח. גבי נטילת משכון מאלמנה, ר"ש דריש טעמא דקרא ולכן רק בעניה אסור כי צריך להשיבו לה מידי יום ויצא עליה ש"ר בשכנותיה, ור' יהודה לא דריש ואוסר בכל אלמנה. וגבי ריבוי נשים למלך מצינו להיפך, דר"ש אוסר אפי' כשאינן מסירות את ליבו, ור' יהודה רק במסירות את ליבו. אך הביאור דר' יהודה דרש טעמא דקרא כיון דזה כ' מפו' בתורה, ור"ש כיון דתמיד דורש טעמא דקרא א"כ כאן מה שפירשה התורה זה מיותר ובא לאסור אפי' אחת שמסירה את ליבו, וא"כ ריבוי נשים אסור אפי' אינן מסירות את ליבו.

קמט. לתנא דמשנתינו, י"ח. דמצינו שהיו לדוד ו' נשים, [אחינועם, אביגיל, מעכה, חגית, אביטל, ועגלה זו מיכל], וא"ל הנביא שיוסיף לו כהנה - ו' וכהנה - ו', הרי י"ח. ולתנא דברייתא - כ"ד. דדריש כהנה - ו' וכהנה - י"ב [כנגד כולם]. ויש עוד שיטה - מ"ח, דדריש גם ו' להוסיף כנגד כולם עוד כ"ד.

קנ. עגלה, שחביבה עליו כעגלה. לר' חסדא נולד לה יתרעם ביום מותה, והגמ' דוחה די"ל דנולד לה בחברון לפני המעשה [שבזתה בליבה את דוד שכרכר לפני הארון בירושלים].

קנא. שהרי אמרה לאמנון שדוד המלך לא ימנענה ממנו, ואם היתה בתו של דוד המלך הרי היא אחותו ואסורה עליו, אלא שהיתה בת יפת תואר, ואמה עדיין לא נתגיירה כשילדתה, ולכן אין לה קורבת אב.

קנב. עם עריות זה מדאורייתא, [מהפסוק כי יסיתך אחיך בן אמך ללמד שהבן מתייחד עם אמו אך לא עם שאר עריות], ועם הפנויה מדרבנן ונתקן בגלל מעשה אמנון ותמר.

קנג. סוסים - כדי מרכבתו בהרווחה, [ולפי' ב' ברש"י שיהא לו סוס חילופי כדי שסוסו יוכל להרגע], וכסף וזהב - כדי ליתן לאפסניא לחילותיו בהרווחה.

קנד. עובר בלאו - בסוס אחד והוא בטל, וכשריבה יותר עובר בל"ת על כל סוס וסוס.

קנה. קודם שנשא בת פרעה לא היה הכסף נחשב למאומה, ואחר שנשאה היה חשוב מעט כאבנים.

קנו. הדיוט צריך לכתוב ס"ת א', ואילו המלך צריך לכתוב ב', אחת שנכנסת ויוצאה עמו ואחת שמונחת לו בבית גנזיו.

קנז. ניתנה לישראל בכתב עברי ובלשון הקודש, וחזרה וניתנה להם בימי עזרא בכתב אשורית ובלשון ארמי, וישראל ביררו להם כתב אשורית ולשון הקודש, והניחו לכותים כתב עברי [ליבונאה] ולשון ארמי.

קנח. שכ' בעזרא "הוא עזרא עלה מבבל" וילפינן בגז"ש ממשה דכ' ביה "ומשה עלה אל האלוקים" שהעליה היא בשביל התורה, וכן בשניהם כ' שלימדו את בנ"י חוקים ומשפטים.

קנט. לר' יוסי ניתן ע"י עזרא [שידו של המלאך כתבה כתב זה לפני בלשצר, ומשם הכירוהו באשור], ונקרא אשורית כי עלה עמהם מאשור. ולרבי ניתן להם ע"י משה [ולרבי נשכח מהם ולר"א המודעי לא נשכח מהם], ונקרא אשורית כי מאושרת בכתב.

קס. לרבי יוסי בתחילה היה כתב עברי ועזרא החליפו לכתב אשורית, לרבי בתחילה היה כתב אשורית ונשכח מהם, ובימי בית שני הקב"ה החזירו להם. ולר"א המודעי לא נשתנה כל עיקר, ומתחילה עד היום היה כתב אשורית.

קסא. "משנה התורה" - לרבי יוסי [ולרבי] שהכתב יכול להשתנות, ולר"א המודעי לשתי תורות [א' שנכנסת ויוצאה עמו וא' שמונחת בבית גנזיו]. "שויתי ד'" - לר"א המודעי שהס"ת שנכנסת ויוצאה עמו עושה אותה כמין קמע ותולה בזרועו, ולחולקים שהמתפלל צריך שיראה עצמו כאילו שכינה כנגדו. "לא כהלין כתבא למיקרא" - לר"י ורבי שלא יכלו לקרוא הכתב כי לא ידעו או שכחו, ולר"א המודעי כי היה כתוב בדרך רמז, לרב בא"ת ב"ש [יטת יטת אדך פוגחמט], לשמואל צירף אותיות הראשונות ואח"כ השניות [ממתוס ננקפי אאלרן], לר' יוחנן כתב המילים הפוך [אנם אנם לקת ניסרפו], ולר' אשי החליף ב' האותיות הראשונות בכל תיבה [נמא נמא קתל פורסין].

קסב. מותרת לשלמה כי הוא מלך ומותר למלך להשתמש בשרביטו של מלך, ואסורה לאדוניה כי הוא הדיוט ואסור לו להשתמש בשרביטו של מלך.

קסג. שהתירו לו ייחוד עם אבישג שהיתה פנויה ולא התירו לו לגרש א' מי"ח נשותיו כדי שישאנה.

קסד. איסור ייחוד עם פנויה.

קסה. מגרש אשתו ראשונה - מזבח מוריד עליו דמעות, ומתה אשתו ראשונה - כאילו חרב ביהמ"ק בימיו.

קסו. כי מבקשין ממנו ממון ואין לו.

קסז. לר' אלכסנדרי עולם חשך בעדו, לר"י בר חנינא פסיעותיו מתקצרות, לר' אבהו עצתו נופלת.

קסח. בזיווג ראשון בת קול יוצאת מ' יום קודם יצירת הולד ואומרת בת פלוני לפלוני, בזיווג שני קשה לזווגן כקריעת ים סוף.

קסט. שעליה נאמר שאדם מוצא קורת רוח רק מאשתו הראשונה, ומאידך גם נאמר עליה מוצא אני מר ממות את האשה, וזה מפני שהיא מיתקף תקיפא, אך מעברת על מידותיה.

קע. איש מת לאשתו - "וימת אלימלך איש נעמי", ואשה מתה לבעלה - "מתה עלי רחל".

קעא. מלך בכל יום שנא' "מלך ביפיו תחזינה עיניך", כה"ג מער"ש לער"ש הואיל ומשמרות מתחדשות, כהן הדיוט א' לל' יום דילפינן פרע פרע מנזיר, שכ' בכהן "ופרע לא ישלחו", ובנזיר כ' "גדל פרע שער ראשו", ובנזיר זה ל' יום דזהו סתם נזירות דילפינן מ"יהיה" בגי' ל'.

קעב. מותרים בגידול פרע, ואילו בשתיית יין לחכמים אסור ולרבי מותר [כי מה אעשה שתקנתן קלקלתן]. וטעם החילוק לפי רבנן, כי יכולים מיד להסתפר כשיבנה ביהמ"ק, אך אם יהיו שתויי יין לא יוכלו להפיג את יינם [אפי' ע"י דרך מיל ושינה כ"ש] אם ישתו יותר מרביעית. ולר' אשי בגלל ששתויי יין עבודתם מחוללת משא"כ פרועי ראש [אך הגמ' נשארת על כך בקו' דהרי בשניהם עבודתם מחוללת - זה תלוי בגי' הגמ' האם הוקשו גם לענין חילול עבודה].

קעג. ראשו של זה בצד עיקרו של זה, וכך הסתפר בן אלעשה [חתנו של רבי] כדי להראות התספורת של כה"ג.

קעד. כשתובעו בערכאות שבסוריא. ב. כשיש באותו מקום ב' בתי דינים, דרב הונא ודר' חסדא, דאינו מטריחו כשהולך לב"ד השני.

קעה. לר"מ שני הבע"ד ולחכמים שני הדיינים. ונח' א. בד' ר' יהודה א"ר דאין העדים חותמין בלא שיודעים מי חותם עמהם, וה"נ הדיינים מבררים שמי שישב עמם לדון הוא הגון. ב. לכו"ע הדיינים יודעים, והמח' אם צריך גם דעת הבע"ד.

קעו. לא היו חותמין על השטר אלא א"כ יודעים מי חותם עמהם. ב. לא היו יושבין בדין אלא א"כ יודעים מי יושב עמהם. ג. לא היו נכנסים בסעודה אא"כ יודעים מי מסב עמהם.

קעז. לר"מ כן ולחכמים לא. ומיירי בערכאות שבסוריא שזה דיינים כשרים שאינם מומחין.

קעח. לר"ל, מיירי בע"א שבתחילה קיבלו עליו כבי תרי, ולר"מ יכול לחזור בו. ב. לר' אלעזר, בבא הוא ואחר לפוסלן בפסול משפחה [עבד], דלר"מ נחשב שמעיד על המשפחה וממילא הוא נפסל. ג. לר' דימי א"ר יוחנן, מיירי שהבע"ד אמר דיש לו ב' כיתי עדים, ובא הוא ואחר לפסול הכת הראשונה, דלר"מ בלא"ה הבע"ד צריך להביא הכת השניה שיעידו כי צריך לברר. ד. [פי' ב' ברש"י] מיירי שהביא את הב' כיתי עדים, והוא ואחר פסלו כת א', דלר"מ כיון דא"צ לברר א"כ אינם נוגעין בעדותן דסגי בכת שניה ולכן נאמנים לפסול הכת הא' לעדות אחרת. ה. לרבין א"ר יוחנן, מיירי דאיכא כת אחרת, והבע"ד והאחר נאמנים לפסול כי יש להם גם מיגו דנמצאו דבריהם אמת לענין הדיינים, ולכן נאמנים על העדים.

קעט. אי תנא המח' באבא ואביך הו"א דדווקא שם א"י לחזור בו לרבנן, כיון דהם כשרים לעלמא, אך חד כתרי דפסיל לעלמא מודו לר"מ דיכול לחזור בו. ואי אשמעינן גבי חד כתרי הו"א דבאבא ואביך ר"מ מודה לחכמים.

קפ. לפי' א' ברש"י ס"ל צריך לברר, ולכן בלא"ה יצטרך הבע"ד להביא הכת השניה, ולכן מה דפוסלין הכת הא' זה לא משפיע עליו. ולפי' ב' ברש"י ס"ל א"צ לברר, ולכן אף דלא הביא ב' כיתי עדים כשרים, סגי בכת א' כשרה, ולכן מה דפוסלין כת א' זה לא משפיע על הדין. ומח' היא לדעת רבי, דלרשב"ג ודאי דא"צ לברר דהא סגי בעדות חזקה וא"צ להביא השטר, ונח' לפי רבי דמצריך להביא השטר אם זה גם אצלינו שצריך להביא הב' כיתי עדים, או דרק שם שהחזקה באה מכח השטר צריך להביא השטר, אבל אצלינו סגי בכת א'.

קפא. מדר"ל שהיה חריף וחכים טובא היה קורא לר"מ "פה קדוש". ב. מדרבי אמר על הוראתו של ר' יוסי להתיר להטמין את הצונן "כבר הורה זקן", אף דהיה כפוף ויושב לפני רבי. ג. מדאיקרו "מקל נועם" [ות"ח שבבבל נקראו "מקל חובלים"]. ד. שנקראו "שני בני היצהר" [ות"ח שבבבל נקראו "שנים זיתים", דמרורין כזית].

קפב. ירדו לבבל, וגסות הרוח נשתרבבה לעילם.

קפג. עניות דתורה.

קפד. בלולה במקרא בלולה במשנה בלולה בתלמוד.

קפה. על ת"ח שבבבל, מקל חובלים - שמחבלים זה לזה בהלכה, שנים זיתים - שמרורין זה לזה בהלכה כזית, ועל תלמודה של בבל - במחשכים הושיבני כמתי עולם.

קפו. לר"מ יכול לחזור בו ולחכמים א"י לחזור בו. ולשמואל נח' במחול לך, אבל באתן לך לכו"ע יכול לחזור בו. ולר' יוחנן נח' באתן לך, ובמחול לך הגמ' מסתפקת אם נח' או דלכו"ע א"י לחזור בו. ולרבא נח' באתן לך, אבל במחול לך לכו"ע א"י לחזור בו.

קפז. לר"א בר תחליפא, דנח' גם במחול לך. ולרבא, דנח' גם דתולה בדעת עצמו [חבירו הבע"ד].

קפח. לר"ל, נח' קודם גמ"ד, אך אחר גמ"ד לכו"ע א"י לחזור בו. ולר' יוחנן, נח' אחר גמ"ד, אך קודם גמ"ד לכו"ע יכול לחזור בו. וזה מוכח מהא דרבא פסק לחלק בין קודם גמ"ד לאחר גמ"ד, וזה אליבא דר' יוחנן, [דלר"ל רק לר"מ יש חילוק זה, ולא היה פוסק כר"מ דלא כחכמים], ואם חולקים בשני המקרים, א"כ דברי רבא כמאן, אלא ע"כ דר' יוחנן אומר קודם גמ"ד לכו"ע יכול לחזור בו, ורבא פסק כרבנן.

קפט. הלכה כחכמים, אך נח' רק אחר גמ"ד [וא"כ קודם גמ"ד יכול לחזור בו], וכן נח' באתן לך [וא"כ א"י לחזור בו בין באתן לך ובין במחול לך].

קצ. לרמי בר חמא הוי אסמכתא, כי היה סבור שיכול לנצח. ולר' ששת אי"ז אסמכתא, כי לא סמיך אמידי דא"י אם ינצח אם לא, ומה דפסול לעדות, לרמב"ח כי זה אסמכתא והוי כעין גזילה בידו, ולר' ששת כי אין עסוקין בישובו של עולם. וכ"ז לת"ק דמתני', אך לר' יהודה לכו"ע הטעם כי אין עסוקין בישובו של עולם [ונח' אם בא לחלוק או לפרש], ולר' יהודה בשם ר' טרפון לכו"ע הטעם כי הוי אסמכתא, דל"א דמספיקא גמר ומקני.

קצא. לריב"ל, כשא"ר יהודה אימתי ובמה - בא לפרש. לר' יוחנן, אימתי - בא לפרש, ובמה - בא לחלוק. ולרמי בר חמא גם אימתי - בא לחלוק.

קצב. כן, דחימוד ממון מעבירו על דת.

קצג. כיון דאדם קרוב אצל עצמו ואינו משים עצמו רשע [ופלגינן דיבוריה ונאמן רק לגבי חבריה].

קצד. כשילך למקום שאין מכירין אותו ויחזיר אבידה בדבר חשוב, או שיוציא טריפה מתח"י בדבר חשוב משלו.

קצה. בבבל פי' תחרות של יונים על כסף, ולר"ח בר אושעיא ארא - שמביא יונים בעל כרחן אליו.

קצו. כן. למ"ד תחרות של יונים זה שייך גם בבהמות, ולמ"ד ארא זה שייך בשור הבר שמטעה החיות לבא אחריו.

קצז. אם היה כ' בתולה בדעת עצמו, הו"א דבזה הוי אסמכתא כי חשב שהוא יודע יותר טוב, אך בתולה בדעת יונו שאינו בטוח כ"כ מספיקא גמר ומקני ול"ה אסמכתא. ואם היה כ' בתולה בדעת יונו, הו"א דחושב שכיון שזה תלוי בנקשא הוא יודע לנקוש יותר טוב, אך בתולה בדעת עצמו זה ל"ש וא"כ מספיקא גמר ומקני ול"ה אסמכתא, קמ"ל.

קצח. משחק בקוביא - שישבור הפספסין ולא ישחק אפי' בחינם. מלוה בריבית - שיקרע השטר ולא ילוה בריבית אפי' לגוי. מפריחי יונים - שישברו פגמיהן ולא יעשו זאת אפי' במדבר. וסוחרי שביעית - לת"ק שיגיע שביעית אחרת ויבדלו, ולר' נחמיה שיקבצו את רווחי השביעית ויתנום לעניים.

קצט. גזלנים - מיירי במציאת חש"ו, ומעיקרא חשבו דזה לא שכיחא או דזה דרכי שלום בעלמא, ולבסוף כיון שראו דסו"ס נוטלים ממון פסלום. חמסנים - דיהיב דמי, ומעיקרא חשבו דסו"ס נותן הדמים, ולבסוף כשראו דחוטפין מהבעלים החפצים פסלום. הרועים - שמרעין בהמותיהן בשדות זרים, מעיקרא חשבו דזה אקראי, ולבסוף ראו שזה במכוון לכן פסלום. גבאין ומוכסין - שגובים מיסי המלך, דמעיקרא חשבו שנוטלים לפי הקצבה, ולבסוף כשראו שלוקחים יותר מן הקצבה פסלום.

ר. מגדלי בהמה דקה בא"י, ומיירי שמגדלים בבתיהם, ובהמה דקה עבידא דמשמטא ובורחת לשדות. אך ברועה שמרען בחוץ באפר של ישוב בין בהמה דקה בין בהמה גסה ואפי' בחו"ל פסול, דהרי הבהמות נכנסות לשדות של אחרים.

רא. אם מיירי לדינא - הרי לא גמירי דינא. ואם מיירי לעדות - כיון דלא ראו ולא שמעו עסקי דין בין אדם לחבירו.

רב. סתם רועה פסול, וסתם גבאי כשר.

רג. לר' יהודה, בתחילה פסלו רק את הסוחרי שביעית, אך את האוספי שביעית לא פסלו [כי יכולים לגמור אכילתן קודם הביעור], משרבו ממציאי מעות לעניים כדי שיאספו פסלו גם האוספין [דסו"ס הם סוחרים]. ב. לבני רחבה, בתחילה פסלו את שניהם, ומשרבו האנסים שזה גובי מס ארנונא [שמחמ"כ התיר ר' ינאי לזרוע בשביעית בזה"ז], פסלו רק הסוחרים.

רד. כהנים, מהא דכשנפלה סאה תרומה לפחות מק' סאין של שביעית, דינם שירקבו, ואין מוכרין אותם לכהנים חוץ מדמי תרומה.

רה. משֶבְנָא, דהנביא אמר לחזקיה דלא יחוש להתארגנותו של שבנא אף שהוא רוב, דאין קשר רשעים מן המנין.

רו. א. טלטולא דגברא [דהוא קשה מדאיתתא]. ב. פרחה בו צרעת. ג. נהפך כבודו לקלון. ד. מת ע"י שנקבו עקביו וקשרוהו בזנב סוסיהן והיו מגררין אותו על הקוצים ועל הברקנים.

רז. א. חזקיה וסיעתו, אילו הם נהרסים, [דצדיקים נקראו שתות וגם ע"ש התורה שלומדים שנקראת תושיה]. ב. בית המקדש, אילו יהרס [דיש בו אבן השתיה]. ג. אילו מחשבותיו של אותו רשע אינן נהרסות, [דמחשבות מקראות שתות, דהוא משית בקירות ליבו].

רח. א. מתשת כוחו של אדם. ב. ניתנה בחשאי מפני השטן. ג. דברים בעלמא שהעולם משותת עליהם.

רט. א. דאגת הלב על מזונות מחר, שמשכחת תלמודו. ב. שמתכנן עד מתי יסיים לימודו במסכת זו וכד', מועלת להשבית הדבר דאין מחשבתו מתקיימת.

רי. גזלן דרבנן בעי הכרזה, פרט לרועה דנח' ר' אחא ורבינא. וגזלן דאורייתא א"צ הכרזה.

ריא. מקבלי צדקה מן הנכרים דהוי חילול ד' מחמת ממון, ובפרהסיא כשאפשר לו לקבל בצנעא נפסל לעדות, אך בלא"ה לא.

ריב. כשר לעדות, חוץ מעדות אשה להוציאה מבעלה.

ריג. גנב נפסל, חוץ מגנב ניסן וגנב תשרי ובאריס ודבר מועט ודבר שנגמרה מלאכתו, כיון דמורי בה היתר שהבעה"ב לא יקפיד.

ריד. ר' פפא פסלם לעדות דהם עוברים על דת מחמת ממון, ור"ה בריה דר' יהושע הכשירם, כיון שהם סבורים שמקיימים מצוה, ואף דנענשים בנידוי הם חושבים שזה בא לכפר על החטא אך לא ללמדם שיחזרו בהם.

רטו. לאביי למפרע, דהרי משהעיד עדות זו הוא רשע. ולרבא מכאן ולהבא מב' טעמים, א. עד זומם חידוש דנפסל ואין לך בו אלא חידושו. ב. משום פסידא דלקוחות. וקיי"ל כאביי.

רטז. כשהעידו תרי לכל חד, דאין כאן חידוש. וכן כשהעידו לפוסלם בגזלנותא, דגם בזה אין חידוש.

ריז. לתיאבון נפסל לכו"ע, דהוי רשע דחמס דעובר עבירה מחמת ריוח ממון. ולהכעיס, לאביי פסול כי הוא רשע, ולרבא כשר דאינו רשע דחמס.

ריח. לר"מ כן, לר' יוסי לא נפסל. וד' ר' יוסי תלוים במח' אביי ורבא, דאם לר' יוסי אפי' מממון לנפשות לא נפסל, [אף דהוי רע לשמים ורע לבריות] ודאי דמנבילה לממון לא נפסל, וא"כ אביי לאו כר' יוסי. ובד' ר"מ י"ל דנח' אי דווקא בעד זומם פסל כי הוא רע לשמים ורע לבריות או אפי' בשאר עבירות.

ריט. כאביי דפסול, ואף דלר' יוסי כשר ותמיד הלכה כמותו, כאן סתם לן תנא כר"מ.

רכ. דכ' במשנה זה הכלל כל עדות שאין האשה כשרה לה אף הן [משחק בקוביא וכד'] אין כשרין לה, ולפי ר' יוסי הרי לעדות נפשות אשה פסולה והם כשרים, כי נחשדו רק לממונות, אלא מכאן דסתם לן כר"מ.

רכא. להו"א בחשודין, וזה כר"מ דהנחשד לממון נחשד לנפשות ודלא כר' יוסי, ולמסקנה ביוחסין, דמי שראוי לדיני נפשות ראוי לדיני ממונות, ומי שראוי לדיני ממונות יש שאינו ראוי לדיני נפשות, כגון גר וממזר.

רכב. א. אחיו. ב. אחי אביו. ג. אחי אמו. ד. בעל אחותו. ה. בעל אחות אביו. ו. בעל אחות אמו. ז. בעל אמו. ח. חמיו. ט. גיסו [בעל אחות אשתו]. י. חורגו [בן אשתו], והוא היחיד שהוא לבדו ללא בניו וחתניו.

רכג. קרוב הראוי ליורשו, אך מי שאין ראוי ליורשו כשר.

רכד. את חתנו כשמתה בתו ויש לו בנים ממנה, וריה"ג חולק.

רכה. אוהב זה שושבינו, לרב בז' ימי המשתה, ולרבא רק ביום חופתו. ושונא שלא דיבר עמו ג' ימים מחמת איבה.

רכו. בעון אבות - כשאוחזין מעשה אבותיהן בידיהן. בעון אחיו - כשהיה בידו למחות ולא מיחה.

רכז. מלא יומתו אבות על בנים - בעדות בנים, ובנים לא יומתו על אבות - בעדות אבות. ומהא דכ' בנים ל' רבים ולא בן ילפינן דאפי' בנים [בני דודים] אהדדי.

רכח. א. לרמב"ח מסברא, דכיון דעדים זוממין נהרגין רק כשיזומו שניהם, נמצא עד זומם נהרג בעדות אחיו, [והגמ' דוחה דהזמה מעלמא קאתי, דנחשב שהמזימים הם ההורגים]. ב. מדכתיב ובנים... על אבות, ול"כ ובן או הם על אבות, ילפינן דאפי' בנים לעלמא פסולים.

רכט. מדכ' "אבות" "אבות" תרי זימני, אם אינו ענין לקרובי האב תנהו ענין לקרובי האם.

רל. מדכ' "יומתו" "יומתו" תרי זימני, אם אינו ענין לחובה תנהו ענין לזכות. ודיני ממונות מ"משפט אחד יהיה לכם" משפט השוה לכולכם.

רלא. מדפסיל אחי אביו ובנו וחתנו, ובתחילה פי' הגמ' ד' רב דחתנו היינו חתן בנו וא"כ הוא שלישי, ואח"כ פי' הגמ' ד' רב דחתנו נקרא חתן בנו כיון דמעלמא קאתי כדור אחר דמי וא"כ נחשב שלישי, אך זה לא יכול להיות ראיה דא"כ זהו שלישי בשני, [וגם מדתני ר' חייא דיש ח' אבות שהן כ"ד ולפי הראי' הא' יש ל"ב].

רלב. מדכ' "לא יומתו אבות על בנים ובנים" לרבות דור אחר.

רלג. רבי אלעזר דריש "ובנים" כרב, אך מוסיף לדרוש "על בנים" דמי שפסול לאבות פסול גם לבנים שהם דור שני וא"כ נפסל שלישי בשני.

רלד. אחי חמותי, מבעל אחותו... וחתנו, דהוא לחתנו אח חמותו. בן אחי חמותי, מבעל אחות אביו... וחתנו, וכנ"ל. ובן אחות חמותי, מבעל אחות אמו... וחתנו, וכנ"ל.

רלה. אחי חמיו, מאחיו... וחתנו, בן אחי חמיו, מאחי אביו... וחתנו. בן אחות חמיו, מאחי אמו... וחתנו.

רלו. פסול, דאשה כבעלה, מדאשת דודו נקראת דודתו.

רלז. לר' ירמיה פסול, וזה הכוונה בעל אמו ובנו, שזה בנו מאשה אחרת. לר' חסדא כשר, ובעל אמו ובנו היינו מאותה האם, ובא ללמד על אחיו מן האם.

רלח. כשרים להעיד.

רלט. לרבה בר בר חנה כשר להעיד, ופי' רבינא דרק להוציא ממנה אך לא להכניס לה, דנמצא מעיד בשביל עצמו. ומסקנת הגמ' דאינו נאמן כלל להעיד עליה, כיון דאיקרבא דעתיה לגבה.

רמ. לפי ר' יהודה [וסתמא דמתני'] בחורגו, ולפי ר' יוסי [ותני ר' חייא] חורגו וגיסו.

רמא. כר' יוסי, ודלא כמתני' דרק חורגו לבדו אך בגיסו נפסלו גם בנו וחתנו, וא"כ זה ט' שהן כ"ז ולא ח' שהן כ"ד.

רמב. או כר' יוסי דמתני' דגיסו כשר להעיד, או כר' יוסי דברייתא דגיסו לבדו דבנו וחתנו כשרים להעיד [לכאו' לא הוכרע].

רמג. שונא מדכ' "והוא לא אויב לו" - יעידנו, "ולא מבקש רעתו" - ידיננו. ואוהב מסברא דאם שונא נפסל כי מרחקא דעתיה ה"נ אוהב נפסל דמקרבא דעתיה. לרבנן נפסל רק לדון ולר' יהודה גם לעדות.

רמד. א. לר' יהודה, א"ל שבגלל עדות שקר הגשמים נעצרים. ב. לרבא, א"ל שבעון עדות שקר הדֶבֶר בא, ויתייראו שלא ימותו. ג. לר' אשי, א"ל שאלו ששכרו אותם להעיד שקר מבזים אותם ומזלזלים בהם.

רמה. כשהודה לו אפי' בפני עדים ולא אמר אתם עדי, יכול לומר משטה אני בך. אך כשא"ל אתם עדי א"י לומר משטה אני בך.

רמו. בדיני נפשות טוענין לו, ובדיני ממונות אין טוענין לו [משטה אני בך], וכן אין טוענין למסית.

רמז. א. דכ' לא תחמול ולא תכסה עליו. ב. מנחש הקדמוני דיכל לטעון דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין, והקב"ה לא טען ליה.

רמח. א. לחזקיה, מחוה שהוסיפה על הציווי איסור נגיעה בעץ הדעת, ובזה גירעה, דהנחש דחפה על העץ והראה לה דלא נענשה ע"כ, וה"נ טען שאם תאכל לא תמות. ב. לר' משרשיא, מאמתים וחצי ארכו, דאם ישמיטו האות א' יהא משמעותו מאתים... ג. לר' אשי, מעשתי עשרה יריעות, דאם ישמיטו האות ע' יהא משמעותו שתים עשרה.

רמט. לאביי הוחזק כפרן, ולר"פ בריה דראב"א משמיה דרבא מילי דכדי לא זוכרים, דכיון דהשטה בו שכח את אותה הודאה.

רנ. לא. דרק בגלל שהלוה אמר לא [על מה שא"ל המלוה עירי ושכבי או חיי ומיתי ליהוו סהדי], אך בלא"ה נחשב הודאה בעדים.

רנא. את עצמו כן, ואת בניו לר' ישמעאל ב"ר יוסי לא, ולר' חייא כן.

רנב. בפני ב', אין כותבין דניח"ל במלוה ע"פ. בפני ג', לרב כותבין, לר' אסי אין כותבין, לר"א בר אהבה רק כשכינסם בעצמו, לרבא צ"ל גם הוו עלי דייני, למר ב"ר אשי רק אם קבעו מקום ושלחו ללוה שיבוא בפניהם והודה.

רנג. בקרקעות [ולא קנו מידו] לאמימר אין כותבין ולמר זוטרא כותבין כיון דלא מיחסרא גוביינא, ומטלטלי ואיתנהו בעיניהו, לרבינא כמקרקעי [ונח' בזה כנ"ל], ולר' אשי לא כותבין כי מיחסרא גוביינא ושמא יוציאה ולא ניח"ל שיהא עליו שטר.

רנד. כשאין כתוב "אמר לנא כתבו וחתמו והבו ליה" אין מעכב, דחזקה על העדים שיודעים שא"י לכתוב השטר אא"כ נתן להם רשות לכתוב, כדר"ל. וכשכ' שטר בל' דיינים ולא בל' עדות, וחתומים בו ב', ולא כתוב בו "במותב תלתא הוינא וחד ליתוהי", אם כ' "וא"ל רבנא אשי" כשר, דודאי היו ג' כדת.

רנה. א. כשאמר להם אחד, אם המעות בבית לא אמר כלום, ואם הם בשדה דבריו קיימין, כי זה בידו. ב. כשראו את אביהם מטמין המעות וא"ל כן, אם כמוסר דבריו קיימין, ואם כמערים ל"א כלום. ג. כשהיה מצטער על מעות אביו ובא אליו בעל החלום וא"ל היכן המעות ושהם של מע"ש, ל"א כלום ויכול להוציאם.

רנו. לר' יוחנן זכאי, לר"ל פו"פ מזכין ופלוני מחייב, לר"א מדבריהן נזדכה פלוני. ויסוד מח', דלר' יוחנן יש בזה משום לא תלך רכיל, ולר"ל מיחזי כשיקרא, ולר"א ס"ל כתרוייהו ולכן יכתבו מדבריהן נזדכה פלוני.

רנז. את הבע"ד, וכר' נחמיה שלא היו [נקיי הדעת שבירושלים] עושים המו"מ בפני הבע"ד, או את העדים, ודלא כר' נתן, דרוצים לשמוע העדים ביחד.

רנח. בלא ראו שניהם כא', א. נח' בסברא, דאמנה דקמסהיד האי לא קמסהיד האי, ואידך תרוייהו אמנה בעלמא מסהדי. ב. נח' בקרא ד"והוא עד" דמיירי בב' עדים ונקראו חד כי צריך שיראו כא', ואידך "והוא עד או ראה או ידע" מ"מ. בלא העידו כא', א. נח' בסברא, דכ"א כשמעיד בפ"ע הרי בא רק לשבועה, והאיך יצטרפו לממון, ולאידך הרי תמיד צריך לצרפם וה"נ כאן. ב. נח' בקרא ולכו"ע צריך ראי' כא' ונח' אם הוקש הגדה לראיה.

רנט. דמודה לר' נתן [דא"צ הגדה כא']. וזה פשוט, דאם עיקר ראי' א"צ לפי ר"י בן קרחה שיראו יחד, הגדה מיבעיא.

רס. הלכה כמותו, לפי ר"ח בר אבין בשם רב [ור' יוסף בשם עולא] הלכה כמותו בין בקרקעות ובין במטלטלין. ולפי עולא, ור' זירא בשם רב הלכה כמותו רק בקרקעות.

רסא. א. לר' אבא [בשם ר"ה בשם רב] בעדות קרקע. ב. לר' אידי בר אבין בעדות בכור [שנפל בו מום מאליו]. ג. בעדות חזקה. ד. שבבן ושבבת [א' אומר שראה ב' שערות בגבה והב' ראה ב' בכריסה]. [ה. בעדות בכור, להעיד שהתירו חכם, ורש"י דחה דע"א נאמן בזה].

רסב. בהודאה אחר הודאה או אחר הלואה, ובאופן שאמר לכל א' מהם דהודה בפני השני, ועי"כ כל אחד יודע מחבירו, ויודע שמעידין על אותו מנה.

רסג. בדיני נפשות, זה אומר בסיף וזה אומר בארירן, אין זה נכון, זה אומר כליו שחורים וזה אומר כליו לבנים, לר' חסדא הרי זה נכון, ולר' יהודה אין מצטרפין. בדיני ממונות, זה אומר ארנקי שחורה וז"א ארנקי לבנה, מצטרפין, זה אומר מנה שחור וז"א מנה לבן, לרבא [לר' יהודה] אין מצטרפין, ולנהרדעי מצטרפין.

רסד. בחבית יין וחבית שמן, מיירי דהעידו על דמי חבית יין ודמי חבית שמן, וכר"ש בן אלעזר דלב"ה מצטרפין דיש בכלל מאתים מנה. ובדיוטא העליונה ודיוטא התחתונה צירפם כר"י בן קרחה דשניהם מחייבין אותו מנה, ורק הוכחשו בבדיקות וכר' יהודה.

רסה. כשא"ל שיביאם בתוך ל' יום והביא אח"כ, לת"ק אין סותר הדין ולרשב"ג סותר הדין, והלכה כרשב"ג. וכשאמר שאין לו עדים או ראיה ואח"כ הביא, לת"ק אי"ז כלום ולרשב"ג יכול להביא, והלכה כת"ק. וכשהביא העדים או הראי' רק כשראה שעומד להתחייב בדין, לכו"ע אי"ז כלום.

רסו. בערב [בב"ב, בפ' גט פשוט], בצידן [בגיטין, בפ' מי שאחזו], ובראי' אחרונה [פלוג' השניה במתני'].

רסז. לר' נחמן רק כשלא הוחזק בב"ד דיש לו מיגו דאי בעי קלתיה, ולרבא שליש נאמן תמיד [והוכיח כן מהברייתא].

רסח. לר' יוחנן בין לוה למלוה ובין מלוה ללוה [דרוצה שהתובעו יהא בוש בפניהם], לר' אלעזר לוה אין יכול לכפות המלוה, דוכי יצטרך להוציא מנה על מנה, אך מלוה יכול לכפות את הלוה, דעבד לוה לאיש מלוה, וכן הלכה.

רסט. במקום היבם, דכ' "וקראו לו זקני עירו".

רע. או שנתכוונו שידון אותם [ירמיה עם עוקבן], ואם לא ציית ישלח אותם לידון בב"ד הגדול בטבריא. או שכיון דזה היה דיני קנסות דבעי סמוכין וליכא בבבל, לכן צריך לבוא לידון בב"ד שבטבריא.

רעא. דיני ממונות בג', ודיני נפשות בכ"ג. ב. ד"מ פותחין בין לזכות בין לחובה, וד"נ פותחין לזכות ולא לחובה. ג. ד"מ מטין ע"פ א' לזכות ולחובה, וד"נ מטין ע"פ א' לזכות וע"פ ב' לחובה. ד. ד"מ מחזירין בין לזכות בין לחובה, וד"נ מחזירין לזכות ולא לחובה. ה. ד"מ הכל מלמדין זכות וחובה, וד"נ הכל מלמדין זכות אך לא חובה. ו. ד"מ המלמד זכות מלמד חובה ולהיפך, וד"נ המלמד חובה מלמד זכות אך המלמד זכות אינו מלמד חובה. ז. ד"מ דנים ביום וגומרין בלילה, וד"נ אף גומרין ביום. ח. ד"מ גומרין בו ביום בין לזכות ובין לחובה, וד"נ גומרין בו ביום רק לזכות וביום שלאחריו לחובה. ט. ד"מ מתחילין מן הגדול, וד"נ מתחילין מן הצד. י. הכל כשרים לדון ד"מ, וד"נ רק כהנים לווים וישראלים המשיאין לכהונה.

רעב. מהברייתא דמכשירה שטר שכ' בו בא' בניסן בשמיטה, ובאו עדים ואמרו דבאותו היום עמנו הייתם, ומכשירין דשמא איחרוהו וכתבוהו, ואם תלינן כן הרי אין כאן דו"ח. ומתרצת הגמ', א. ר' חנינא, מתני' מדאורייתא בעי דו"ח, ומדרבנן לא בעי דו"ח שלא תנעול דלת בפני לווין. ב. רבא, מתני' בדיני קנסות בעי דו"ח, אך בהודאות והלואות לא בעי דו"ח [ומטעם הנ"ל]. ג. ר"פ, מתני' בדין מרומה דבעי דו"ח, אך בדין שאינו מרומה לא בעי דו"ח [ומטעם הנ"ל].

רעג. לר"ל, דבדין מרומה צריך דו"ח. ב. לר' אשי, א' לדין וא' לפשרה. ג. הלך אחר ב"ד יפה.

רעד. לר' יהודה, אומרים לעדים מי יימר כדאמריתו. ב. לעולא, אומרים לבע"ד יש לך עדים להזימם. ג. לרבה, יש לך עדים להכחישן. ד. לר' כהנא, מדבריכם נזדכה פלוני. ה. לאביי ורבא, אומרים לבע"ד אי לא קטלת לא תדחל. ו. לר' אשי, אומרים כל מי שיודע עליו זכות יבוא וילמד עליו.

רעה. לר' יוסף, במומחה. ב. לר"נ, כשיש גדול ממנו בחכמה ובמנין. ג. לר' ששת, בטעה בדבר משנה. ד. לר' חסדא, כשלא נטל ונתן ביד.

רעו. באינו מומחה, ומחזיר את הדין ע"פ עצמו. ב. בטעה בשיקול הדעת [ואינו מומחה]. ג. לר' חסדא, רק כשנטל ונתן ביד.

רעז. כיון דהוא מומחה לרבים. ב. כיון שטעה בדבר משנה חוזר, לא נחשב שהפסידו בהוראתו, [כיון דהוראתו מתבטלת, ונחשב שהוא הפסיד לעצמו שהשליכה לכלבים].

רעח. זיכה את החייב - א. כשפסק לו שפטור נחשב כאילו נטל ונתן ביד. ב. היה לתובע משכון והדיין נטלו ממנו והחזירו לנתבע. טימא את הטהור - דאגע ביה שרץ. טיהר את הטמא - שעירבן בין פירותיו [והרי הכל טמא].

רעט. דיני ממונות מחזירין לזכות שהיא חובה לבע"ד השני, ובאופן שלא נטל ונתן ביד. ולפי"ז דיני נפשות אין מחזירין לזכות שהיא חובה לגואל הדם, וזה קשה דכי מש"ה נהרגנו. [ועוד מאי בין - בין].

רפ. לזכות מחזירין, מ"נקי אל תהרוג" נקי מן החטא. לחובה אין מחזירין, מ"צדיק אל תהרוג" שנצטדק בדינו. חייבי גלויות בגז"ש רוצח רוצח, וחייבי מלקות בגז"ש רשע רשע.

רפא. מחזירין לחובה ולא לזכות, לר' שימי בר אשי מ"לא תחמול ולא תכסה עליו", לר' כהנא מ"כי הרוג תהרגנו".

רפב. כשטעה בדבר שהצדוקין מודין בו.

רפג. לר' יוסי ב"ר יהודה א' מן העדים דדריש ד"לא יענה בנפש למות" אבל לזכות עונה. ולרבנן א"י דמחזי כנוגע בעדותו. וא' מן התלמידים לכו"ע יכול ללמד זכות מקרא הנ"ל, [דלרבנן דרשינן "עד אחד לא יענה" - "אחד לא יענה בנפש למות" אבל לזכות עונה דקאי במי שאינו עד].

רפד. דכ' "עד אחד לא יענה בנפש למות" [לרבנן, דרשינן בלא תיבת "עד"].

רפה. בשעת גמר דין כן, בשעת משא ומתן לא.

רפו. דברי המחייבין, כי אם למחר יראו לחייבו מטעם אחר יצטרכו לעשות שוב הלנת דין. ודברי המזכין, [להו"א, כדי שלא יחזרו המזכין ויחייבוהו], ולמסקנה, כי אם יאמרו ב' דיינים טעם א' מב' מקראות מונין להם א', כי א' מהם טעה, לכן כותבין דבריהם לידע טעמיהם.

רפז. דם ונסכים שנפסלו, דלר"ג לא ירדו כי נראו למזבח, ולר' יהושע ירדו כי לא נראו לאישים.

רפח. עולת העוף פסולה, דלריה"ג אי"ז בכלל כבשים ותרד, ולר' עקיבא ישנה בכלל עולה ולא תרד.

רפט. לר' אבהו, כששחט וזרק בהעלם אחד, דלר' ישמעאל חייב א' דנפק"ל מאותו קרא [דכרת] דשוחט, ולר' עקיבא חייב שתים כיון דנפק"ל זורק מקרא [דכרת] דהעלאה. ולאביי לכו"ע חייב א' כיון דיש בהם אזהרה אחת.

רצ. תחילת דין ביום מ"והיה ביום הנחילו את בניו". וגמ"ד, לתנא דמתני' בלילה מ"ושפטו את העם בכל עת", ולר"מ ביום דמקיש ריבים לנגעים דנראים ביום.

רצא. ילפינן ריבים מנגעים דביום ושלא בסומין, ונגעים מריבים דשלא בקרובים, ולא ילפינן נגעים מריבים דבג' דכ' "ובא אל אהרן הכהן או אל אחד וכו'".

רצב. דמשום דאשכח סתמא דמתני' דידן דגמ"ד בלילה הרי דלא ס"ל היקש ריבים לנגעים. וסתמא זו עדיפא משום דנחשב סתמא דרבים, או משום דנכ' גבי הלכתא דדינא.

רצג. דנין ביום המעונן [או דלא הוקש לנגעים או דלזה ילפינן מ"ושפטו את העם בכל עת"], ואין רואים נגעים מפני שכהה נראית עזה [ויטמאוהו שלא כדין].

רצד. לתנא דמתני' דתחילת דין ביום, ולר"מ לדין נחלות ביום, דהיינו שהמנחיל את בניו ביום הוי כפסק דין וא"צ לעשות עוד דין, [אך בלא"ה יצטרכו דין, והרואים הם עדים ואין עד נעשה דיין].

רצה. "והוקע אותם לד' נגד השמש" [בחטא בעל פעור].

רצו. חילק להם בתי דינים, להו"א כי אין דנים שנים ביום א', אך זה נא' בב' מיתות, אך כאן זה מיתה א' [ועבירה א']. ולמסקנה כדי שישוב חרון אף מישראל [כשהקב"ה רואה שכולם עסוקים לקנא לכבודו].

רצז. א. לר' חנינא, "צדק ילין בה ועתה מרצחים", [שמתחילה היו מלינים הדין כדי לצדקו, ועתה שאין עושין כן הם כמרצחים]. ב. לרבא, "אשרו חמוץ" - דיין שמחמץ את דינו.

רצח. "אשרו חמוץ", א. דיין שמחמץ את דינו. ב. ולא חומץ [שנזקקין לתובע תחילה]. "צדק ילין בה", א. שהיו מלינים הדין. ב. כל תענית שמלינין בו את הצדקה כאילו שופך דמים [ובריפתא ותמרי].

רצט. דא"א לגמור בער"ש דילמא חזו טעמא לחובה ובעי הלנת דין, וא"א לגמור הדין בשבת, דאין להורגו בשבת, ואין להורגו במוצ"ש דזה לילה, ולהמתין מלהורגו ליום א' זה עינוי הדין. וא"א לגמור הדין ביום א', שמא ישכחו טעמיהם [ואף שסופרי הדיינים כתבום, בכ"ז יסוד הטעם ישכח מליבם].

ש. מ"ולאחותו" [גבי נזיר], דילפינן דההולך לשחוט את פסחו אין נטמא לאחותו אך נטמא למת מצוה, אף שנפסל מהעבודה.

שא. לא, דאין ללמוד בק"ו מעבודה דדוחה שבת, דרציחה תוכיח דדוחה העבודה ואין דוחה שבת [דילפינן מ"לא תבערו אש בכל מושבותיכם" שזה ב"ד].

שב. דכ' "מעם מזבחי תקחנו למות", ולאביי רק עבודת יחיד, אך עבודת ציבור ילפינן משבת דדוחה את הרציחה. ולרבא אף עבודת ציבור דכ' "מעם מזבחי" - מזבחי המיוחד לי שזה תמיד.

שג. לר' יוסי ללאו יצאת, ולר' נתן לחלק יצאת, ומהמשך הפס' לומדים לאסור מיתת ב"ד בשבת.

שד. דכ' "לא תבערו אש בכל מושבותיכם", ובגז"ש מ"והיו אלה לכם לחוקת משפט לדורותיכם בכל מושבותיכם" דזה ב"ד.

שה. דיני ממונות מן הגדול [מפני כבודו]. ודיני נפשות מן הצד, א. לר"א בר פפא, מ"לא תענה על ריב" - על רב. ב. לרבב"ח בשם ריו"ח, דכ' [לבסוף] "ויחגור גם דוד את חרבו".

שו. אצל ב"ד דרבי, משום ענוה יתירה.

שז. אצל משה, אצל רבי, ואצל ר' אשי.

שח. בדיני טהרות וטמאות מונין אותם כב', [כיון דהוראתן ביחיד, ובעו מנין רק כדי לראות מי הרוב]. ובדיני ממונות ונפשות ומכות וקידוה"ח ועיבור השנה מונין אותם כא' [כיון דבעו מנין מתחילת הדין], אא"כ צריכין לגמריה דרב ולא לסבריה.

שט. דדנים בכ"ג. ושאר הדינים לא, דכ' "לא תטה משפט אביונך בריבו", אבל אתה מטה משפט שור הנסקל.

שי. י', ומשנתינו מנתה ט' [דכ"ג ומה דאין הכל כשרים זה מאותה חומרא דצריך סנהדרין]. והעשירי דאין מושיבין [בדיני נפשות] זקן וסריס ומי שאין לו בנים ולר"י אף אכזרי.

שיא. יכולים לדון דיני ממונות, ולא בדיני נפשות דצריכים להיות נקיים מכל מום [פגם משפחה], וילפינן [למסקנה] מ"ונשאו אתך" בדומין לך.

שיב. כחצי גורן עגולה כדי שיראו זה את זה ויראו כולם את העדים, [ולכן יושבין כחצי גורן ולא כגורן שלימה].

שיג. לת"ק ב', ותפקיד שניהם לכתוב גם דברי המזכין וגם דברי המחייבין, ולר"י ג', א' כותב דברי המזכין והב' כותב דברי המחייבין והג' כותב דברי שניהם.

שיד. מי שישב בראש השורה הראשונה שלפני הדיינים מצטרף לסנהדרין, וכל א' היה מתקדם למקום שלפניו, ובוררין א' מן הקהל שישב בסוף השורה הג'.

שטו. שררך - זו סנהדרין שיושבת בטיבורו של עולם - ביהמ"ק. אגן - שמגינה על כל העולם. הסהר - שיושבין בעגול. אל יחסר המזג - שאם הוצרכו חלק מהדיינים לצאת, צריך שישארו שליש מע' שזה כ"ג, כמזיגת הכוס, [ב' חלקי מים וא' יין]. בטנך ערימת חיטים - שהכל נהנין מן הסנהדרין [מטעמיהם] כערימת חיטים. סוגה בשושנים - שעמ"י גדורים מן העבירה בגדר של שושנים ולא יפרצוה [וא"צ גדר של אבנים].

שטז. כפלח הרימון רקתך - אפי' ריקנים שבך מלאים מצוות כרימון.

שיז. שסופם ליבדק בדרישה וחקירה, וגם שבדיני נפשות א"א להתכפר ע"י השבת הממון [כדיני ממונות], אלא דמו ודם זרעותיו תלויים בו עד סוף העולם.

שיח. א. ללמדך שכל המאבד נפש אחת מישראל כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא [דהרי מאדם הראשון שנוצר יחידי באו כל באי העולם]. ב. מפני שלום הבריות, שלא יאמר א' לחבירו אבי גדול מאביך [לכן כולם יצאו מאדם הראשון שהוא יחידי]. ג. שלא יאמרו המינים שיש הרבה רשויות בשמים [וכל א' ברא את שלו]. ד. להגיד גדולת הקב"ה, דאף דטבע את כל האנשים בחותמו של אדם הראשון, בכ"ז אינם דומים זה לזה, [ודלא כבו"ד שאם טובע בחותם א' כל המטבעות יוצאות זהות זל"ז].

שיט. ראה א' שרץ אחר חבירו לחורבה, ורץ אחריו וראהו עם סייף בידו שדמו מטפטף וההרוג מפרפר ומת, ועונשו היה שבא נחש והכישו ומת, ואף שדינו בסייף והיה צריך לידון שימסר למלכות או לליסטים שיהרגוהו, מה דנידון בהכשת נחש [שזה כשריפה], כי חטא בחטא אחר, ונידון בחמורה [דשריפה חמורה מסייף].

שכ. בדיני נפשות כן. ובדיני ממונות לא, כי לא איכפת לן כ"כ לאיים עליו. [אכן גבי אומד היה אפ"ל דבדיני ממונות דפוסקים ע"פ אומד כר' אחא בגמל האוחר בין הגמלים וכו', אך גבי עד מפי עד לא פסקינן אפי' בד"מ, וע"כ הטעם כנ"ל].

שכא. עשה בו חבורות חבורות עד שהגיע לצווארו, [כי לא ידע מהיכן נשמה יוצאה].

שכב. לר' יהודה, על חרב רעב ודבר, ולר' יוחנן על הכל.

שכג. "והיה למקדש ולאבן וכו'" - שמושיען של ישראל יהא למקדש, אך לשני בתי אבות דישראל [ראש הגולה שבבבל ונשיא שבא"י] יהיה לנגף ומכשול, שבן דוד בא רק כשהם יכלו. "וישקוד ד' על הרעה וכו'" - א. שהקב"ה עשה צדקה עם ישראל שהקדים גלות צדקיה בעוד גלות יכניה [עם החרש והמסגר] קיימת בבבל. ב. לר"ל, הצדקה בזה שהקדים הגלות ב' שנים ל"ונושנתם" בגי' 852, שגלו בשנת 850 לכניסתם לארץ.

שכד. בקול ובמראה - משום ערוה, שלא תתחלף לאשה בבעלה, ע"י המראה ביום, וע"י הקול בלילה. ובדעת - מפני הגזלנים והחמסנים, שלא ידעו דעתו היכן הטמין ממונו.

שכה. א. שלא יאמרו המינים שהיה שותף להקב"ה במעשה בראשית. ב. שאם תזוח דעתו עליו יאמר לו יתוש קדמך. ג. שיכנס למצות שבת מיד. ד. שיכנס לסעודה מיד, שימצא הכל מוכן.

שכו. מכל העולם כולו, ומפרש רב, שגופו מבבל [ולכן נעשית עמוקה], ראשו מא"י [שגבוהה וחשובה], אבריו משאר ארצות, ועגבותיו מאקרא דאגמא [שעמוק מאוד].

שכז. שעה ראשונה הוצבר עפרו, שניה נעשה גולם, שלישית נמתחו אבריו, רביעית נזרקה בו נשמה, חמישית עמד על רגליו, שישית קרא שמות [לבע"ח], שביעית נזדווגה לו חוה, שמינית עלו למיטה ב' וירדו ד' [עם קין ותאומתו, תוס'], תשיעית נצטוה לא לאכול מעץ הדעת, עשירית סרח, אחת עשרה נידון, שתים עשרה נטרד [מגן עדן] והלך לו.

שכח. אם נדמה לו כבהמה.

שכט. כת ראשונה ושניה אמרו מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו, ושרפן, והכת השלישית אמרו כל מה שאתה רוצה לעשות בעולמך עשה.

של. מסוף העולם ועד סופו שזה כמו מן הארץ עד לרקיע, וכיון שסרח הקב"ה מיעטו.

שלא. שאדה"ר סיפר בלשון ארמי, שכשראה דורו של ר"ע שמח בתורתו ונתעצב במיתתו ואמר "ולי מה יקרו רעיך קל".

שלב. א. לרב, מין היה [איכה - אן נטה לבך]. ב. לר' יצחק, מושך בערלתו היה [כאדם עברו ברית]. ג. לר' נחמן, כופר בעיקר היה [דברית זה ברית ד'].

שלג. לאפיקורוס גוי כן, ולאפיקורוס ישראל לא, דכ"ש דפקר טפי.

שלד. א. "נעשה אדם כצלמנו" [ל' רבים], ותשובתן "ויברא אלוקים את האדם בצלמו" [ל' יחיד]. ב. "הבה נרדה וכו'", ותשובתן "וירד ד' וכו'". ג. ביעקב "כי שם נגלו אליו האלוקים", ותשובתן "לקל העונה אותי". ד. "כי מי גוי גדול אשר לו אלוקים קרובים", ותשובתן "כד' אלוקינו בכל קראנו אליו". ה. "ומי כעמך ישראל... אשר הלכו אלוקים", ותשובתן "לפדות לו לעם". ובכל קראי אלו כ' ל' רבים כי הקב"ה נמלך בפמליא של מעלה. ו. "עד די כרסוון רמיו" [ב' כסאות], ותשובתן "ועתיק יומין יתיב" [ל' יחיד], וכ' ב' כסאות כי א' לו וא' לדוד או א' לדין וא' לצדקה או א' לכסא וא' לשרפרף.

שלה. א. ר"ע, א' לו וא' לדוד. ב. לר' יוסי, א' לדין וא' לצדקה [ור"ע אח"כ קיבל ממנו]. ג. לראב"ע, א' לכסא וא' לשרפרף.

שלו. על הטענה מדוע כ' שאמר למשה עלה אל ד' והו"ל למימר עלה אלי, השיבו דזה מטטרון דשמו כשם רבו דכ' כי שמי בקרבו [ולכן לא כ' שמו של האומר]. ועל הטענה דא"כ יעבדו אליו, השיבו דלכן כ' אל תמר בו - אל תמירני בו. ועל הטענה דמה צורך בו אם לא יכול לסלוח לפשעכם, השיבו שאפי' בתורת שליח לא קיבלנוהו עלינו.

שלז. המין טען מדוע כ' דד' המטיר גפרית ואש מאת ד' והו"ל למימר מאתו, וענהו הכובס דכך דרך המקראות, כמו גבי למך שדיבר עם נשיו קראם נשי למך ולא נשיי.

שלח. א. אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה. ב. מאזני צדק אבני צדק. ג. צדיק מצרה נחלץ ויבוא רשע תחתיו, [רש"י מבאר, שהמשל לשועל שרימה את הזאב לבוא לחצר היהודים בער"ש, וכשיצאו עליו במקלות א"ל שהלקוהו בשביל אביו שבא ואכל להם כל הסעודה [וע"ז הפס' אבות אכלו בוסר וכו'], ובא להראותו מקום לאכול ולקחו לבאר שהיה בו חבל עם שני דליים ונכנס השועל בא' מהם וא"ל שיש למטה בשר וגבינה והראהו דמות הלבנה שנראית עגולה כגבינה וא"ל שירד ע"י הדלי השני וכיון דהזאב הכביד השועל יצא, וכשא"ל הזאב כיצד אני אעלה, א"ל השועל צדיק מצרה נחלץ ויבוא רשע תחתיו, מאזני צדק וכו'].

שלט. דבלא"ה היתה מאוסה עליו [כמשל על אומצא דבישרא דכשרואים בצליתה היא נמאסת].

שמ. דהכוכבים הם בתנועה מחמת סיבוב הרקיע, ולכן זו רבותא למנותם. [וללישנא דא"ל דיודע כבר מספרם, שאלו מה מספר שיניו, והוצרך למנותם, וא"ל דאם אינו יודע מה מס' שיניו, איך ידע מס' הכוכבים שברקיע].

שמא. א. א"כ כיצד נתפייסו כולם בשעת מיתה. ב. א"כ כיצד מסכים אהורמיז להורמיז שיעברו המים דרכו.

שמב. הקב"ה ייסר את יחזקאל הנביא כדי למרק עוונותיהם של ישראל.

שמג. לא, דבלעם העיד "ובגוים לא יתחשב".

שמד. משל למלך שיש לו פרדס, כשהוא משקה משקה את כולו - "טוב ד' לכל". וכשהוא עודר עודר רק הטובים - "טוב ד' לקוויו" [דטורח ביחוד רק לטובים].

שמה. הוא אינו שש אבל אחרים משיש, דכ' "באבוד רשעים רינה", ומאידך כ' במפלתן של רשעים "הודו לד' כי לעולם חסדו" בלי "כי טוב", [וכן הקב"ה אמר למלאכי השרת שלא יאמרו לפניו שירה בזמן שמעש"י טובעים בים]. אלא ע"כ הוא אינו שש אבל אחרים משיש, ודייקא מדכ' "ישיש ד' עליכם להאביד וכו'".

שמו. א. למרק ב' חזיונות, של מיכיהו שלא ישוב מן המלחמה בשלום, ושל אליהו שהכלבים ילקקו את דמו. ב. דמות ב' צורי זונות שהיו במרכבתו [ע"י איזבל כי היה איש מצונן], נרחצו בדמו.

שמז. שנא' בו "ירא את ד' מאוד", מה דלא נאמר באברהם.

שמח. כי החביא ק' נביאים חמישים חמישים איש במערה.

שמט. א. לר' אלעזר, למד מיעקב שחילק המחנות, שיהיה המחנה הנשאר לפליטה. ב. לר' אבהו, דאין מערה מחזקת טפי מנ' איש.

שנ. לר' יצחק, יבוא עובדיה דדר בין שני רשעים [אחאב ואיזבל] ולא למד ממעשיהם, ויתנבא על עשיו הרשע שדר בין שני צדיקים [יצחק ורבקה] ולא למד ממעשיהם. ב. כי היה גר אדומי, וכהמשל שמעצמו של יער מייצרים הבית יד לגרזן.

שנא. רב ושמואל, ח"א לש"ש, ולכן היה קצף על בנ"י, [דהנה גוי דאינו מצווה עושה כך לכבוד ד'], וח"א לשם ע"ז, והקצף על בנ"י כי נזכר בזה אותו עון של בנ"י.

שנב. חקירות - לת"ק ז', באיזה שבוע [ביובל], באיזו שנה [בשמיטה], באיזה חודש, בכמה בחודש, באיזה יום [בשבת], באיזה שעה, באיזה מקום. ולר' יוסי ג', באיזה יום, באיזה שעה, באיזה מקום. ובדיקות - המרבה בהם הרי"ז משובח.

שנג. חקירות, אמר א' איני יודע עדותן בטילה, ובבדיקות עדותן קיימת, דבלא ידיעת תשובות החקירות הו"ל עדות שאי אתה יכול להזימה [דהזמה ע"י שאומרים שהיו באותו הזמן במקום אחר].

שנד. בב' ובג' בחודש [יום א'] עדותן קיימת, ובג' ובה' [ב' ימים] עדותן בטילה. בב' ובג' שעות עדותן קיימת, בג' ובה' שעות מח' לת"ק בטילה ולר' יהודה קיימת. ובה' ובז' עדותן בטילה.

שנה. משתקין - א' מן העדים שבא ללמד אפי' זכות, דמחזי כנוגע בעדות. וא' מן התלמידים שבא ללמד חובה משתקין, ובא ללמד זכות שומעין, דכ' ועד א' לא יענה בנפש למות, אבל לזכות עונה.

שנו. י"ב מזכין וי"א מחייבין - זכאי. י"ב מחייבין וי"א מזכין או י"א מזכין וי"א מחייבין וא' א"י - מוסיפין דיינים. י"ג מחייבין וי' מזכין [ובכל מקרה שיש כ"ג שדנים ואומרים דעתם, ויש ב' להטות לחובה], מחייבין.

שנז. "ודרשת וחקרת [ושאלת] היטב", "[והוגד לך ושמעת] ודרשת היטב", "ודרשו השופטים היטב", הרי ז', וכ' "והנה אמת נכון" - "והנה אמת נכון", עוד ד', הרי י"א, ז' לז' חקירות, ג' לגז"ש, וא' לנשרפין. [דילפינן מקראי הנ"ל דמיירי בנסקלין ונהרגין וק"ו לנחנקים ונשרפין, אך לר"ש נשרפין חמירי וא"א ללומדם מנסקלים ולכן צריך קרא דאייתר לנשרפין, ולרבנן - דסקילה חמורה - מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא].

שנח. עיר הנדחת - דממונם אבד [וע"ז ועדים זוממין ממונם פלט], עבודה זרה - בסקילה [ועיה"נ ועד"ז - ברוצח בסייף]. עדים זוממין - דא"צ התראה [ועיה"נ וע"ז בעו התראה].

שנט. באיזה יובל, והחולק דסגי לשאול באיזה שבוע, דאין העדים ממתינים עם עדותן מיובל לחבירו.

שס. ר' יוסי טען שמי שבא ומעיד "אמש הרגו" הרי א"צ לשאלו באיזה שבוע וכו', וסגי באמירתו שהיה אמש וישאלו אותו גם על השעה והמקום, וא"כ סגי ביום שעה ומקום. וענוהו דא"כ כשמעיד "עכשיו הרגו" א"צ לשאלו גם באיזה יום ובאיזו שעה, וע"כ דשואלים גם באופן דאין צורך כדי להטריחם. ור' יוסי ענה להם דאין להוכיח מעדות ד"עכשיו הרגו" דאי"ז שכיח ברוב עדויות.

שסא. איש אשר יקח את אחותו... וראה את ערוותה", שיראוהו טעמו של דבר דזה התראה, ואם אינו ענין לכרת תנהו ענין למלקות. ב. "וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה", שהתרו בו ועדיין הוא מזיד. ג. "המוצאים אותו מקושש עצים", שהתרו בו ועדיין הוא מקושש. ד. "על דבר אשר עינה", על עסקי דיבור. והצריכותא, דמאחותו הוי ילפינן לחייבי מלקות אך חייבי מיתות דחמירי לא בעו התראה, ומכי יזיד שזה רציחה הו"א דרק סייף דקיל, ומקושש ונערה המאורסה דתרוויהו בסקילה, לר"ש חד לרבות נשרפין דחמירי מסקילה, ולרבנן מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא, ובלא"ה הא דלא כתבו בנסקלין והשאר ילמדו מזה, כי מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא.

שסב. "יומת המת" עד שיתיר עצמו למיתה.

שסג. רק כשזינתה וחזרה וזינתה מבועל ראשון או מקרוביה, דאל"ה יכולים לומר לאוסרה על בעלה [או הבועל השני] באנו, והו"ל עדות שאי אתה יכול להזימה, ואין מקבלין עדות כזו להורגה.

שסד. לר' חסדא זה אומר בסייף וזה אומר בארירן, וכן בכליו שחורים או לבנים כשמיירי בסודר שחנקו בו, אין עדותן קיימת דזה גוף העדות, אך בכליו שחורים או לבנים כשמיירי בבגדיו, עדותן קיימת דאי"ז בגופה של עדות. וכ"ז לרבנן, אך לבן זכאי בכל מקרה אין עדותן קיימת דבדיקות הן כחקירות.

שסה. רבן יוחנן בן זכאי, ונקרא בן זכאי כשהיה תלמיד היושב לפני רבו.

שסו. א. לר' ששת, קאי ארישא, דגבי חקירות אפי' ב' אומרים ידענו והשלישי אומר א"י, עדותן בטילה כר"ע דמקיש ג' לב' [וס"ל כר"ש דצריך להזים שלשתן, ובכה"ג אין יכולים להזימם כי א' אמר א"י]. ב. ולרבא, אדרבה בכה"ג עדותן קיימת, ודלא כר"ע, [דא"צ להזים שלשתן].

שסז. דבחקירות אם לא יודע א' מהם, א"א להזימו, והוי עדות שאי אתה יכול להזימה, משא"כ בבדיקות.

שסח. תרי שיפורא ודאי דאין לחוש שא' מהעדים לא יודע, וכן ברובה של חודש נמי אין לחוש שא' לא ידע.

שסט. לר' יוחנן עד שתתמלא. ולר' יהודה הכוונה עד ז' [שהמילוי הוא כיתר של קשת]. ולנהרדעי עד ט"ז [שהמילוי עד שיהא עגול במילואו].

שע. הטוב והמטיב [לר' יהודה אחר ז' ימים עד שתתמלא], ודיין האמת [כשהלבנה נחסרת]. וכיון דזה דרכה אין מברכין.

שעא. "החודש הזה" - "זה קלי ואנווהו", ולכן צריך לברך מעומד.

שעב. עדותן בטילה, כיון דהנץ זה סימן מובהק ואין לטעות בו.

שעג. אם יש ממש בדבריו אין מורידין אותו לעולם, וכשאין ממש בדבריו אין מורידין אותו עד סוף היום, כדי שלא תהא עליתו סיבה לירידתו [ויתבייש].

שעד. לל"ק, כשהוסיפו עד ע"א, ויש ל"ו מחייבין ול"ה מזכין, מדוע דנים אלו כנגד אלו [שמחזרין בזה לחובתו], שיפטרוהו מיד. ולל"ב, שלפני שהוסיפו, מדוע מוסיפין, שיפטרוהו ב"ד קמא [ע"י דידונו אלו כנגד אלו, ואם לא יראה א' דברי האחרים יפטרוהו].

שעה. לרבנן, אחרי שהוסיפו לב"ד של ע"א [ול"ו מחייבין ול"ה מזכין]. ולר' יוסי, אין להוסיף ופוטרין [כשי"ב מחייבין וי"א מזכין].

שעו. קש דינא ולרב אשי חכם דינא. גדול שבדיינים אומרו [למ"ד קש דינא דעדיף שיתבייש מעצמו, ולמ"ד חכם דינא כי מילתא דב"ד רמיא אגדול]. ולמ"ד קש דינא אומרו בדיני נפשות [דצריך לעיין יותר] ולא בדיני ממונות, ולמ"ד חכם דינא אומרו בדיני ממונות [דא"צ לדקדק בו יותר] ולא בדיני נפשות.

שעז. חוץ לב"ד [גם אם יצאו חוץ לג' מחנות], והטעם כדי שלא יראו הב"ד רוצחים, א"נ כדי שיהא שהות להצילו, אם ימצא מי שילמד עליו זכות. וצריך שיהא חוץ לג' מחנות, [מחנה שכינה, לויה וישראל], דילפינן מפרים הנשרפין בגז"ש "אל מחוץ למחנה" דהיה חוץ לג' מחנות [ולא משחוטי חוץ דזה חוץ למחנה א', דמכשיר ממכשיר עדיף - שכך דינם וחובתם]. ולר"פ משה היה במחנה לויה ואמר להוציאו ממחנהו, וכ' כשהוציאו שוב "מחוץ למחנה" ללמד שיצא חוץ למחנה ישראל. ולר' אשי, משה היה במחנה לויה, וא"ל להוציאו ממחנה ישראל דדרשינן "אל מחוץ למחנה" מחנה ישראל, דממחנה לויה תיפו"ל מ"הוצא". [ולפי ר"פ ור' אשי, עכשיו א"צ הגז"ש].

שעח. פרים הנשרפין חוץ לג' מחנות, כי כ' שוב "מחוץ למחנה" בפר העדה, דאינו צריך כי כ' שיעשהו כמו הפר הראשון [כהן משיח], וכן כ' שוב "מחוץ למחנה" בדשן, דא"צ כי כ' בפרים הנשרפין דנשרפין על שפך הדשן, מכאן ילפינן לג' מחנות. בשחוטי חוץ חוץ למחנה אחת דכ' "אל פתח אוהל מועד לא הביאו". ובמקלל חוץ לג' מחנות, בגז"ש מפרים הנשרפים [מכשיר ממכשיר עדיף, ולכן לא ילפינן משחוטי חוץ], או כי ילפינן מעשיה דכ' שהוציאוהו מחוץ למחנה דמיותר, או דבציווי של משה להוציאו "מחוץ למחנה" מיותר.

שעט. לר' פפא, ויוציאו אותו מחוץ למחנה - חוץ למחנה ישראל. וירגמו אותו - ולא בכסותו, [ניתן לדרוש זאת מהציווי, וכאן נכתב אגב דרשת "אבן"], אבן - שאם מת באבן אחת יצא. ולחולקים נכתב לעשיה [לכאו' ניתן בכ"ז לדרוש דרשת "אבן"].

שפ. הדבר שהרגו בו - משל ציבור. סוס שרץ ומעמידן - ספק. קורט של לבונה בכוס של יין - מנשים יקרות שבירושלים, וכשלא נתנדבו - משל ציבור.

שפא. כשזיכה ומת, נחשב כאילו הוא חי ונמנה עם המזכין, וכשנשתתק לפני שאמר דבריו, הגמ' נשארת בספק אם יש לחוש לדבריו, ולסתור הדין ולהביא דיינים אחרים.

שפב. כשהולך לבית הסקילה אחר שהחזירוהו ב' פעמים כי אמר שיש לו ללמד זכות ע"ע, ומכאן ואילך מוסרין לו זוגא דרבנן לידע אם יש ממש בדבריו, ומעיקרא לו שמא יבעית.

שפג. איש פב"פ יוצא ליסקל על עבירה פלונית ביום פלוני בשעה פלונית ובמקום פלוני ואלו ואלו עדיו, ומי שיודע זכות יבוא וילמד. וא"צ לצאת קודם יום שיוצא ליסקל. ובישו הנוצרי שיצא מ' יום זה משום דקרוב למלכות, דהרי בלא"ה אין מהפכין בזכותו של מסית.

שפד. הזובח את יצרו ומתוודה עליו, דכ' "זובח תודה יכבדנני" [דדרשינן מכפילות האות נ' דזה ב' כיבודים].

שפה. מי שדעתו שפלה.

שפו. שיתודה, שכן דרך המומתין, כי כל המתודה יש לו חלק לעוה"ב, כמו שמצינו שעכן התודה ווידויו כיפר לו דא"ל יהושע "יעכרך ד' ביום הזה", ביום הזה אתה עכור ואי אתה עכור לעוה"ב.

שפז. לר' אסי א"ר חנינא ג', ולר' יוחנן משום ר' אלעזר ב"ר שמעון ה', א' בימי יהושע והשאר בימי משה. ומה דנענשו עתה בנ"י, לר' יהודה בגלל שרק משעברו את הירדן נענשו כולם גם על הנסתרות, ולר' נחמיה אי"ז נסתרות כי ידעו בזה אשתו ובניו, ובגלויות לא נענשו בנ"י עד שעברו את הירדן.

שפח. [חוץ ממה שמעל בחרם], עבר על ה' חומשי תורה דכתיב ה' פעמים "גם". וכן היה מושך בערלתו דכ' "וגם עברו את בריתי" - "את בריתי הפר". לר"א בר זבדא בעל נערה המאורסה דכ' "וכי עשה נבלה בישראל" - "כי עשתה נבלה בישראל", [ולרבינא לא].

שפט. הראוי לשריפה [כסף זהב ובגדים] בשריפה. והוא והראוי לסקילה [בהמותיו] בסקילה.

שצ. לר' יהודה ל"ו איש. ולר' נחמיה יאיר בן מנשה דשקול כרובה של סנהדרין [ל"ו רוב מע"א].

שצא. "תחנונים ידבר רש" זה משה, "ועשיר יענה עזות" זה יהושע. להו"א, מ"ויציקום לפני ד'" דבא וחבטן לפני המקום, [ונדחה דגם פנחס עשה כן]. וכן מ"למה העברת העביר את העם הזה את הירדן", [ונדחה דגם משה אמר כן]. ולמסקנה כי אמר "ולו הואלנו ונשב בעבר הירדן" [וא"ל הקב"ה שזה אירע גם בגללך שאסרת עליהם ביזת יריחו [כ"ה למסקנה].

שצב. כיון דהוציא ש"ש, וידע שאי"ז שד שאינם מוציאים ש"ש לבטלה, ולכן האמין לדבריו שאמר "אני שר צבא ד'".

שצג. על ביטול תלמוד תורה בלילה, ולא על ביטול תמיד של בין הערבים, דכ' "עתה באתי", ומזה הוכיח רב דגדול תלמוד תורה יותר מהקרבת תמידין.

שצד. פיסקון - שפוסק דברים כלפי מעלה. איטמון - שאוטם עוונותיהם של ישראל. סיגרון - כיון שסוגר [שאין לו רשות לבקש רחמים] שוב אינו פותח [מלאך אחר].

שצה. א. יקדים אדם תפילה לצרה, שבזכות תפילת אברהם אבינו בין בית אל ובין העי לא נשמדו כליל ישראל. ב. כל המאמץ עצמו בתפילה מלמטה אין לו צרים מלמעלה. ג. יבקש רחמים שיהו הכל מאמצין את כוחו ושלא יהיו לו צרים מלמעלה.

שצו. היום הזה אתה עכור ואי אתה עכור לעוה"ב, וכן ממה שנמנה בין בני זרח דכולם הם לעוה"ב.

שצז. שמת המוכס הרשע ביום שמת אדם גדול, ונתחלפו המיטות כי קפצו עליהם אויבים, ומחמ"כ נקבר האדם הגדול בביזיון. ונגלה בחלום לתלמידו שנענש כי שמע פ"א בגנות ת"ח ולא מחה, והמוכס נידון כעת בדין קשה. ושאלו עד מתי, וא"ל עד שימות שמעון בן שטח כיון דאינו עושה דין במכשפניות שבאשקלון, וכששמע מכך שמעון בן שטח לקח פ' בחורים ביום גשום, והכינו בגדים יבשים בכד, ואמר למכשפניות שהוא יכול לכשף ולהביא הפ' בחורים בבגדים יבשים, ואז הם תפסום ותלאום, וקרוביהם נתקנאו בהם וב' מהם העידו לחייב את בנו של שמעון בן שטח מיתה, ובסוף חזרו בהם ואעפ"כ לא נפטר.

שצח. בסקילת אשה, לר' יהודה נסקלת ערומה [רק דמכסין אותה ב' פרקים, לפניה ולאחריה], ולרבנן אינה נסקלת ערומה, דילפינן מ"אותו" ולא אותה דאינה נסקלת ערומה [דא"ל דאינה נסקלת דכ' להדיא "או את האשה ההיא"], ולר' יהודה "אותו" לאו למעוטי [אלא ללמד דנסקל ערום בלא כסות]. ובפריעת סוטה, לרבנן קורע את בגדיה עד שמגלה את לבה וסותר את שערה, ולר' יהודה לא יעשה כן אם לבה או שערה נאה. וטעמו דר' יהודה דבסוטה חיישינן שמא תצא זכאה מב"ד ויתגרו בה פרחי כהונה, משא"כ בסקילת אשה אין חשש כיון דנהרגת, [וגמירי דאין יצה"ר שולט אלא במה שעיניו רואות]. ולרבנן ל"ח להרהור, וגבי סוטה יש ליסרה גם אם תצא זכאה כיון דסו"ס היא פרוצה דהרי קינא לה ונסתרה, משא"כ בסקילתה כבר מתייסרת במיתתה, ומשום "ואהבת לרעך כמוך" יש לברור לה מיתה יפה, [ולרבנן עדיף לה ללא ביזיון, ולר' יהודה עדיף לה בפחות צער].

שצט. ב' קומות, ויחד עם קומתו הרי ג', וכדי שיהא לו מיתה יפה שימות מהר, אך לא יותר גבוה כיון דמינוול.

ת. אם מת בדחיה לבד יצא, ואם לא מת בדחיה יש לסוקלו באבן, ואם לא מת באבן יש לסוקלו באבנים ע"י שאר ישראל [אך זה לא אירע מעולם]. והמקור לדחיה מ"או ירה יירה", והמקור לסקילה מ"סקול יסקל", שנא' בסיני, וילפינן לדורות מדכ' בל' עתיד.

תא. משוי ב' בנ"א, וב' העדים היו מרימים אותה, וא' מהם דוחפה.

תב. היתה בב"ד לפני כן, [אחרי שסקלו בפעם הקודמת], והיתה נקברת בתוך ד' אמותיו.

תג. אם היו גידמין מתחילה הם מחייבים סקילה, ואם נקטעה יד העדים פטור דכ' "יד העדים תהיה בו בראשונה" וליכא, אכן זה רק "יד העדים" שהיתה כבר.

תד. מהברייתא דכל מקום שיבואו ב' ויעידו שנגמר דינו וכו' מוכח דלא כשמואל דא"צ אותם העדים, והגמ' דוחה דמיירי בהן הן עדיו. ומהברייתא דגבי רוצח דאם א"א להמיתו במיתה הכתובה בו יכול להמיתו בכל מיתה מוכח דלא כשמואל דא"צ קרא כדכתיב, והגמ' דוחה דילפינן מ"מות יומת" מ"מ. [ולא ילפינן מהתם, דרוצח וגוה"ד הוו ב' כתובין הבאין כא']. ומהמשנה גבי בן סורר ומורה דאם היו אביו או אמו גידם או אילם וכיו"ב דאין נעשה בן סורר ומורה מוכח כדשמואל דצריך קרא כדכתיב, והגמ' דוחה דהתם כולי קרא יתירא. ומהמח' גבי עיר הנדחת דנח' [ר' ישמעאל ור"ע] אם יש לעשות לה רחוב או דכשאין רחוב אין נעשית עיה"נ, מוכח דלכו"ע קרא כדכתיב וכשמואל. אכן מצינו בזה מח' תנאים גבי מצורע דאין לו בוהן יד ורגל או אוזן ימנית, האם אין לו טהרה עולמית דבעי קרא כדכתיב, ולר"א נותן על מקומו דלא בעי קרא כדכתיב [ולר"ש נותן על שמאלו].

תה. לר"א כל הנסקלים ולחכמים רק מגדף ועובד ע"ז, ונח' איך לדרוש את הפסוקים "והומת ותלית" "כי קללת", דלרבנן דרשי בכללי ופרטי, וכיון דמרחקי מהדדי מרבינן ע"ז דדמי, ולר"א דרש בריבוי ומיעוט, וכיון דמרחקי מהדדי מרבינן כל הנסקלים.

תו. לר' אליעזר נתלית ופניה כלפי העץ, ולרבנן אינה נתלית דילפינן מ"וכי יהיה באיש" ולא באשה [ור"א דריש לבן סורר ומורה].

תז. לר' אליעזר נתלה, דיש ב' מיעוטים, "באיש" ולא בבן, "חטא" ולא מי שנהרג ע"ש סופו ולא על חטאו, ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות. [ולרבנן, בן סורר ממילא לא נתלה, דרק מגדף ועובד ע"ז נתלה].

תח. במיתה א' ועבירה א' [כגון ששניהם בחילול שבת וכד'], ובמעשה דשמעון בן שטח כיון דאותן פ' נשים חלקן כישפו באוב וחלקן בידעוני, הוו ב' עבירות ואין לדונם ביום א' מדינא.

תט. אחר מיתתו, דכ' "והומת ותלית".

תי. לשעה קלה סמוך לשקיעת החמה, שמא יתרשלו בקבורתו ויבואו לידי שכחה. ותולין אותו לת"ק על קורה המשוקעת בארץ והעץ יוצא ממנה, ולר' יוסי הקורה היתה מוטה על הכותל, כיון דצריך לקבור אף את העץ, ונח' אם צריך שלא יהא מחוסר קציצה וקבורה או אפי' תלישה וקבורה.

תיא. מ"לא תלין נבלתו... כי קבור תקברנו", ומהריבוי דורשים לאסור בכל המתים.

תיב. יש לזה רמז מ"כי קבור תקברנו".

תיג. קבורה, האם משום בזיונא או משום כפרה, ונ"מ אם אמר שלא יקברוהו, דאם זה משום בזיונא לאו כל כמיניה. הספד, האם יקרא דחיי או יקרא דשכבי, ונ"מ כשאמר שלא יספידוהו, דאם יקרא דחיי אין שומעין לו. ועוד נ"מ אם כופין היורשין לשלם שכר הספדן, דאם יקרא דשכבי הם מחויבים בזה.

תיד. דאחיה השילוני נתנבא דאביה בן ירבעם יזכה שיספידוהו ויקברוהו [כיון שביטל פרדסאות שהושיב אביו]. ומהא דלא יקברו את האחרים מוכח דאי"ז משום כפרה, דאל"ה שגם אותם יקברו, [והגמ' דוחה דלא היו זכאים לכפרה], ומהא דיספידוהו מוכח דזה יקרא דשכבי, דאל"ה מדוע שיספידוהו ליקרא דחיי שהם רשעים, [והגמ' דוחה דניח"ל לצדיקיא שיתכבדו בהם, ואפי' רשעים].

תטו. רק הספק גבי הספד, ונפשט דזה יקרא דשכבי, מהא דא"ר נתן דסימן יפה למת שלא נספד וכו', דמתכפר בבזיונו, הרי דההספד הוא בא לכבוד המת.

תטז. לכבוד המת, לאסוף אנשי העירות, להביא מקוננות, ולהביא ארון ותכריכים.

תיז. נסקלים אצל נשרפין, ונהרגין אצל נחנקין, אך לא נסקלין אצל נהרגין וכד', דאין קוברין רשע חמור אצל רשע קל. והלכתא גמירי לה דמתקנין ב' בתי קברות ולא ד'.

תיח. החיה בנה של השונמית, וריפא צרעת נעמן דחשיב כמת.

תיט. אכל חלב והפריש קרבן והמיר דתו וחזר בו, או שנשתטה וחזר ונשתפה, ובנשתטה קמ"ל אף דממילא קדחי אי"ז כישן, ובהמיר דתו קמ"ל דאף דבידו לחזור חשיב נדחה.

תכ. מת מתוך רשעו, אין לו כפרה במיתתו, מדכ' דאין כהן נטמא לאביו ואמו כשאין עושין מעשה "עמיו" אף דמתו. הרוגי מלכות, יש להם כפרה במיתתם, מדכ' "נתנו את נבלת עבדיך וכו'" דקאי על הנך דמחייבי וכיון דאיקטול נקראים עבדיך. והרוגי ב"ד יש להם כפרה במיתה וקבורה עם עיכול בשר, ולר' אשי עם מעט צער הקבר. [ולאביי, לפו"ר אין להם כפרה כלל].

תכא. א. כיון שלא מתכפר עד אחר עיכול בשר. ב. לר' אשי, כיון שלא מתכפר עד שרואים מעט צער הקבר, ואז אמרינן דהואיל ואידחו אידחו [דזמן התחלת האבילות מסתימת הגולל].

תכב. במחובר מעיקרא אין נאסרין, ובתלוש ולבסוף חיברו נאסרים בהנאה, [המקור לאיסוה"נ בקבר הוא "שם" "שם" מעגלה ערופה]. ומשום דע"ז אין נאסר במחובר מעיקרא דילפינן מ"אלוהיהם על ההרים" ולא ההרים אלוהיהם. וילפינן קבר בהיקש מע"ז מ"וישלך את עפרה על קבר בני העם", אך בתלוש ולבסוף חיברו נאסר בע"ז וה"נ בקבר, [דהיינו קבר בנין].

תכג. א. קבר הנמצא, מותר לפנותו, וכשפינהו מקומו טהור ומותר בהנאה. ב. קבר הידוע [שנקבר בידיעת בעל השדה], אסור לפנותו, וכשפינהו מקומו טמא ואסור בהנאה. ג. קבר המזיק את הרבים [שקבור במקום הילוך רבים שנטמאים ממנו], מותר לפנותו, וכשפינהו מקומו טהור אך אסור בהנאה.

תכד. לאביי אסור, דהזמנה מילתא, דיליף "שם" "שם" מעגלה ערופה דנאסרת בהזמנה [בירידתה לנחל איתן]. לרבא מותר, דהזמנה לאו מילתא, דיליף "שם" "שם" מע"ז דאין נאסר בהזמנה [דאין הקדש לע"ז]. ורבא לא יליף מעגלה ערופה דמשמשין ממשמשין גמרינן [דזה משמשין של מת וזה משמשי ע"ז]. ואביי לא יליף מע"ז דמידי דאורחיה ילפינן ממידי דאורחיה [דדרך היהודים לעשות כן].

תכה. לאביי כשנתנתו לס"ת דהזמנה מילתא, ולרבא כשנתנתו וכרכתו לס"ת, דבלא"ה ההזמנה לאו מילתא.

תכו. לפי ר' חסדא ורבא רק כשאזמניה וגם צר ביה, ולפי אביי אפי' אזמניה ולא צר ביה.

תכז. לפי אביי נאסר מיד דהזמנה מילתא, ולרבא נאסר רק כשנתן לתוכו מת. ומתירו ע"י שחולץ את הדימוס שהוסיף.

תכח. אין יכול ליקבר בו. בחוצב קבר או משום דהזמנה מילתא [ואוסר אפי' הנאה בקבורת מת אחר] או משום כבוד אביו, ובחוצב אבנים לכו"ע משום כבוד אביו, [דאי"ז הזמנה, כיון דזה כטווי לאריג].

תכט. מותר המתים [דגבו למתים סתם] ינתן למתים אחרים, מותר המת [דגבו למת זה], לת"ק ליורשים, לר"מ לא יגע בהן עד שיבוא אליהו, ולר' נתן יעשה מזה דימוס על קברו או זילוף לפני מיטתו. ולאביי לכו"ע הזמנה מילתא, ונח' אם תפיס מאי דלא חזי ליה או לא או דזה ספק [ויהא מונח...] ולרבא נח' אם מחיל בזיונו להנאת היורשים או לא, או דזה ספק.

תל. לת"ק מצוה על האחרים להצילם, לרבא כי הזמנה לאו מילתא, ולאביי אי"ז הזמנה כי עושין כן מחמת מררייהו, ולרשב"ג אם נגעו במיטה אסורים, [ולרבא כי זה הזמנה עם מעשה כצר ביה], ולאביי כיון דמחלפי בתכריכי המת.

תלא. ת"ק ורשב"ג, דנח' אם צריך עיבוד לשמן בעור של תפילין. דלת"ק א"צ דהזמנה לאו מילתא, ולכן לא איכפ"ל בזה, ולרשב"ג צריך דהזמנה מילתא. [ותוס' מבאר מח' להיפך]. והלכה כרבא דהזמנה לאו מילתא.

תלב. הרוגי מלכות, לת"ק נכסיהם למלך ולר' יהודה נכסיהן ליורשים, והרוגי ב"ד לכו"ע נכסיהם ליורשים.

תלג. א. כי היה מהרוגי מלכות דנכסיהם למלך. ב. כי היה בן אחי אביו וראוי ליורשו, כי הרג גם את בניו.

תלד. א. כדי שיהיו נכסיו למלך, דיחשב הרוגי מלכות ולא הרוגי ב"ד. ב. כדי לאפושי ריתחא דדיינים.

תלה. א. כי לא רצה שיחשב הרוגי מלכות, כדי שנכסיו יהיו ליורשיו. ב. כי רצה להציל עצמו לחיי שעה, [עד שישיבו דבריו לשלמה ויבואו].

תלו. א. זב, ונתקיים ברחבעם דכ' דנתאמץ לעלות במרכבה - מרכב הזב. ב. מצורע, ונתקיים בעוזיהו שנצטרע. ג. מחזיק בפלך [מקל לישען מחולי הרגלים], ונתקיים באסא דבזקנותו חלה את רגליו. ד. נופל בחרב, ונתקיים ביאשיהו דנהרג ע"י חיצים. ה. וחסר לחם, ונתקיים ביכניה שהיה צריך לאכול על שולחן נבוכדנצר.

תלז. את אבנר, כי היה גואל הדם דעשאל, ואף דעשאל היה רודף היה יכול להציל עצמו בא' מאבריו ולא להרגו. והרגו בדופן חמישית [כנגד צלע חמישי] מקום שמרה וכבד תלוים בו [כמו שהרג את עשאל]. וע"י שביקשו שיראהו כיצד גידמת חולצת, והתכופף להראות לו ואז הרגו. ואת עמשא כי חשב שהוא מורד במלכות שאיחר מלהזעיק את יהודה בג' ימים [והוא איחר כיון דהיו עסוקין בד"ת, ואין לבטלן עפ"י ציווי המלך].

תלח. בור וסירה, בור זה צפחת המים שלקח דוד מראשותיו של שאול, וסירה זה קוץ שבו כרת דוד את כנף מעילו של שאול, והיה אז על אבנר למחות בשאול ולומר לו שיראה כמה צדיק הוא שלא הרגך, ולא מיחה.

תלט. כי מרד במלכות, דנטה אחרי אדוניה, ורצה לנטות אחרי אבשלום. [וגם כי הרג שני אנשים צדיקים ממנו, דלא קיימו מצות המלך לעבור על ד"ת, והוא הרג את אוריה במצותו של דוד המלך אף דנצטוה רק באיגרת]. וביתו נקרא מדבר כי היה מופקר לעניים להתפרנס מביתו, ועוד דהיה כמדבר שמנוקה מגזל ועריות.

תמ. א. ז' סמנים מעבירין על הכתם [לברר אם זה דם נדה ומטמא טהרות], וסידרן בדווקא, והם: א. רוק טפל. ב. מי גריסים. ג. מי רגלים. ד. נתר. ה. בורית. ו. קמוניא. ז. אשלג. ב. ד' מיתות ב"ד, וסידרן בדווקא לפי חומרתם [מדפליג ר"ש], והם: א. סקילה. ב. שריפה. ג. הרג. ד. חנק. ג. סדר עבודת יום הכיפורים, בדווקא. ד. סדר עבודת התמיד, וסידרו בדווקא אך אינו לעיכובא. ה. סדר חליצה, למצוה בעלמא ואינו בדווקא, והם: א. קוראה [מאן יבמי וכו']. ב. וקורא [לא חפצתי לקחתה]. ג. חולצת. ד. רוקקת. ה. וקוראה [ככה יעשה לאיש וכו']. ו. בגדי כהונה, דלא נכתבו כסדר לבישתן, והם: א. כתונת. ב. מכנסים. ג. מצנפת. ד. אבנט. [וכה"ג מוסיף, חושן ואפוד ומעיל וציץ].

תמא. סקילה חמורה משריפה שכן ניתנה למגדף ועובד ע"ז וחומרתם שכן פושט ידו בעיקר, [וזה עדיף מחומרת בת כהן שזינתה שבשריפה, עי' רש"י], וחמורה מסייף כנ"ל, [ואף דבעיר הנדחת שחמירי דממונים אבד דינם בסייף, הרי מדיחי עיה"נ דחמירי מהנידחים דינם בסקילה], וחמורה מחנק כנ"ל, [דאף דבמכה או"א דהוקש כבודם לכבוד המקום דינו בחנק, מ"מ סקילה חמורה, מדארוסה בת ישראל יצאה מחנק לסקילה, והיא חמורה דרעה לשמים ולבריות ולעצמה שפוגמת כבודה ומשפחתה]. שריפה חמורה מסייף שכן ניתנה לבת כהן שזינתה וחומרתה דמחללת את אביה, [ואף דסייף חמור דניתן לעיה"נ, מ"מ ילפינן בגז"ש "אביה" "אביה" דכשם דסקילה חמורה מסייף ה"נ שריפה], וחמורה מחנק כנ"ל, [ואף דבמכה או"א דינו בחנק, מ"מ מדאפקה נשואה בת כהן מחנק לשריפה, הרי דשריפה חמורה]. וסייף חמור מחנק דניתן לאנשי עיה"נ, וחומרתם דממונם אבד, [ואף דבמכה או"א דינו בחנק, מ"מ פושט ידו בעיקר עדיף].

תמב. שריפה חמורה מסקילה, שכן ניתנה לבת כהן שזינתה וחומרתה שמחללת את אביה, [ואף דסקילה חמורה שניתנה למגדף ועובד ע"ז שפשטו ידיהם בעיקר, מ"מ מדאפקה ארוסה בת כהן מסקילה לשריפה הרי דשריפה חמורה], וחמורה מחנק כנ"ל, [ואף דחנק חמור שניתן למכה או"א שהוקש כבודם לכבוד המקום, מ"מ מדאפקה לנשואה בת כהן מחנק לשריפה הרי דשריפה חמורה], וחמורה מסייף כנ"ל, [ואף דסייף חמור דניתן לאנשי עיה"נ דממונם אבד, מ"מ מדמדיחי עיה"נ בחנק - לר"ש והם חמירי, ובכ"ז שריפה חמורה מחנק, כ"ש דחמיר מסייף]. וסקילה חמורה מחנק שניתנה למגדף ועובד ע"ז וחומרתם שפושט ידו בעיקר, [ואף דחנק חמור דניתן למכה או"א, מ"מ מדאפקיה לארוסה בת ישראל דחמירא מחנק לסקילה, הרי דסקילה חמורה], וחמורה מסייף כנ"ל, [ואף דסייף חמור שניתן לאנשי עיה"נ, מ"מ מדמדיחי עיה"נ בחנק והם חמירי, א"כ מדסקילה חמירא מחנק כ"ש מסייף]. חנק חמור מסייף מדניתן למכה או"א דחומרתו דהוקש כבודם לכבוד המקום, [ואף דסייף חמור דניתן לאנשי עיה"נ, מ"מ מדמדיחי עיה"נ בחנק - לר"ש, והם חמורים טפי, הרי דחנק חמור מסייף].

תמג. נערה המאורסה בת כהן שזינתה, לחכמים בסקילה ולר"ש בשריפה, וכן מאורסה בת ישראל שזינתה מאביה, לחכמים בסקילה ולר"ש בשריפה, דלחכמים סקילה חמורה ולר"ש שריפה חמורה. ונ"מ למי שנתחייב ב' מיתות שנידון בחמורה.

תמד. ארוסה, לחכמים בסקילה ולר"ש בשריפה, דנידונת בחמורה, ונשואה בשריפה. וזוממיה [לכו"ע] דינם כזוממי בת ישראל דבארוסה דינם בסקילה ובנשואה בחנק, דרק היא נשרפת דכ' "היא" ולא בועלה ולא זוממיה.

תמה. "איש", דאביה כהן אך היא אפי' נתקדשה או נישאת ללוי וישראל או שאר חיי"ל. "לזנות", דמיירי בחילולין שבזנות ולא בחילול שבת. "אביה", לגז"ש מנערה המאורסה דמיירי בזנות עם זיקת הבעל. "היא", דהיא מחללתו ולא הוא, והרי ע"כ דמיירי דזינתה משאר אדם ולא מאביה.

תמו. לר"ש דשריפה חמורה, הו"א דהואיל והחמירה התורה בכהנים דריבתה להם מצוות יתירות, ה"נ נחמיר שדינה בשריפה, ודווקא באשה דבאיש כהן כיון דהותרה לו עבודת ביהמ"ק בשבת לא החמירו בו.

תמז. כדר"א דפנוי הבא על הפנויה עשאה זונה.

תמח. להו"א באמת היה הדין דבת ישראל שזינתה מאביה אין דינה בשריפה, דהיינו לומדים מבת כהן דהגז"ש שמלמדת על בת ישראל אינה נכונה, קמ"ל.

תמט. הו"א דכיוון דמחוללת כבר עולמית [בנישאת לחיי"ל], או דמחוללת כ"ז שתחתיו, אין נחשב שמחללת את אביה, קמ"ל.

תנ. לר"מ משלמת קרן וחומש על התרומה, ומיתתה בחנק אם זינתה, ולחכמים משלמת קרן ולא חומש ומיתתה בשריפה.

תנא. א. לרבין בשם ר"י בר חנינא, כרבנן [דסקילה חמורה], כל שהיא למטה ממיתת אביה [שריפה], דהיינו נשואה דדינה בחנק, בבת כהן דינה בשריפה [כמיתת אביה], וכל שהיא למעלה ממיתת אביה [שריפה], דהיינו ארוסה דדינה בסקילה, בבת כהן דינה בסקילה [כמיתת חמיה]. ב. לר' ירמיה, כר' ישמעאל [דנשואה בת כהן בחנק], כשהיא ברשות אביה [ארוסה] בשריפה, ונשואה, אם זינתה מחמיה בסקילה, ומשאר אדם בחנק. ג. לרבא, כר"ש [דשריפה חמורה], וברשות אביה [ארוסה] בשריפה, וברשות חמיה [נשואה] בסקילה, דסליק חד דרגא מחנק לסקילה [כמו ארוסה דסלקא מסקילה לשריפה]. ד. לרבינא, כרבנן [דסקילה חמורה], ואיפוך, דברשות אביה [ארוסה] בסקילה [דחמירא משריפה] וברשות חמיה [נשואה] בשריפה כדין בת כהן.

תנב. לר' ישמעאל בחנק, דהכל היו בכלל נואף ונואפת, וכמו דבבת ישראל ארוסה יצאה לסקילה, ה"נ בבת כהן ארוסה יצאה לשריפה. ולר' עקיבא ילפינן מ"ויו" ד"ובת" לרבות נשואה בת כהן לשריפה.

תנג. מ"ובת" לר' עקיבא לרבות נשואה בת כהן לשריפה, ולר' ישמעאל לרבות בת כהנים בעלי מומין דבשריפה. ומהפ' "הם מקריבים והיו קודש", לר' ישמעאל על הכהנים עצמם שנשארו בקדושתן ליטמא למתים אף דהם בע"מ, ולר"ע גם על הכהנים וגם על בנותיהם, דנשארו בקדושת הכהונה.

תנד. כר"מ, דנוהגין באביה חול וביזיון.

תנה. קאי על הפרק הקודם דכ' סדר הסקילה, ועכשיו שבא לבאר סדר השריפה, מקדים ואומר דסדר הסקילה כבר נתבאר לעיל.

תנו. לת"ק, היו משקעין אותו בזבל עד ארכובותיו, וכורכין על צווארו סודר קשה בתוך סודר רך, ומושכין מב' הצדדים עד שפותח את פיו, וזורק לתוך פיו פתילה של אבר מותכת ששורפת את בני מעיו, ולר' יהודה היו פותחין את פיו ע"י צבת וכנ"ל. [לראב"צ שרפו בת כהן ע"י שהקיפוה חבילי זמורות ושרפוה, ודחו דבריו דלא היה אותו הב"ד בקי].

תנז. א. ילפינן "שריפה" "שריפה" מעדת קורח, דכ' בהם "בנפשותם" דנשמתן נשרפת וגופן קיים. ב. לר' אלעזר, ילפינן "שריפה" "שריפה" מבני אהרן, דכ' בהם "וימותו לפני ד'" כעין מיתה.

תנח. דמסתבר ללמוד מאדם דדומה לו ביותר [ד'] דברים, א. אדם, שניהם אדם והתם פר. ב. חוטא, שילפינן חוטא מחוטא [בני אהרן או עדת קרח] ולא מפר. ג. [נטילת] נשמה, משא"כ פר. ד. פיגול, דילפינן דבר שאי"ב פיגול מדבר שאי"ב פיגול, משא"כ פרים הנשרפין.

תנט. עדת קרח, למ"ד א' שריפת נשמה וגוף קיים, ולר' אלעזר נשרפו ממש. ובני אהרן, לר' אלעזר שריפת נשמה וגוף קיים, ולמ"ד הב' נשרפו ממש והתחיל בהם מגוואי.

תס. דהו"א דמחמ"כ ירבו לו חבילי זמורות כדי שימות מהר.

תסא. א. בתחילה דומה לקיתון של זהב. ב. סיפר עמו דומה לקיתון של כסף. ג. נהנה ממנו דומה לקיתון של חרס, דכיון דנשבר אין לו תקנה.

תסב. שריפה לבת כהן שזינתה בחבילי זמורות, וטעה: א. בדרב מתנה, ששריפת נשמה וגוף קיים. ב. שאין ב"ד ממיתין אלא בזמן שהיה ביהמ"ק וכהן, דאז היו סנהדרין בלשכת הגזית.

תסג. בתחילה סיפר שזוכר שהיה תינוק רכוב על כתפי אביו ושרפו ב"כ שזינתה בחבילי זמורות, ודחוהו דאין להביא ראיה מן הקטן. ואח"כ סיפר שראה כך בגדלותו, ודחואו שב"ד של אותה שעה לא היה בקי.

תסד. לת"ק, מתיזין ראשו בסייף כדרך המלכות, ולר' יהודה, מניחין ראשו על הסדן וקוצץ בקופיץ, ומשום דהתזת הראש היא מחוקות הגוים, ולרבנן כיון דכ' בתורה מיתת סייף אי"ז נחשב שהולכים בחוקותיהם.

תסה. כשכ' לעשות כן בתורה, אף דזה גם מנהג הגויים, אי"ז נחשב "בחוקותיהם". וכגון: א. מיתת סייף לרבנן. ב. לשרוף על המלכים [מיטתן וכלי תשמישן].

תסו. דכ' בעיה"נ "לפי חרב".

תסז. כשרצח עבד ילפינן מ"נקום ינקם", וזה סייף דילפינן מ"חרב נוקמת נקם ברית". וכשרצח בן חורין, למ"ד חנק קל, ילפינן בק"ו מעבד לבן חורין. ולמ"ד חנק חמור, [וא"כ אין ק"ו ונימא דדינו בחנק כסתם מיתה], ילפינן מעגלה ערופה דהוקשו שופכי דמים לעגלה ערופה ["ואתה תבער הדם הנקי מקרבך"] דבסייף ומן הצוואר, [והא דאינו בקופיץ ומול העורף משום "ואהבת לרעך כמוך" ברור לו מיתה יפה].

תסח. אינו בדקירה, כי כ' "לפי חרב". אינו לארכו [גיסטרא], כי כ' "ואהבת לרעך כמוך" ברור לו מיתה יפה. ואינו בקופיץ ומול העורף כנ"ל.

תסט. משקעין אותו בזבל וכו' [כמו במיתת שריפה], רק דמושכין הסודרין עד שנפשו יוצאת.

תע. הא דיש מיתת חנק, לרבי כי ילפינן ממיתה בידי שמים דאין בה רושם ה"נ כאן, וזה חנק [ואי"ז שריפה כי בת כהן כ' בה להדיא שריפה, א"כ בסתמא אי"ז שריפה]. וא"ש לר' יונתן, אך לר' יאשיה גמרא גמירי לה דיש ד' מיתות, וחנק בכללן, והא דסתם מיתה זה חנק, לר' יונתן ורבי כי זה המיתה שאי"ב רושם, וכנ"ל, ולר' יאשיה כי זוהי המיתה הכי קלה.

תעא. א. ע"ז. ב. נערה המאורסה. ג. חילול שבת. ד. אוב. ה. ידעוני. ו. מגדף.

תעב. ילפינן מאוב וידעוני, ודורשים מ"דמיהם בם". והנ"מ מהיכן דורשים, דאם היו דורשים מ"מות יומתו", א"כ שנדרוש מאשת איש דמיתתם בחנק, [דהיא בחנק, מדארוסה בסקילה ע"כ דנשואה בחנק].

תעג. א. הבא על האם. ב. הבא על אשת האב. ג. הבא על הכלה. ד. הבא על הזכור. ה. הבא על הבהמה. ו. אשה המביאה את הבהמה עליה. ז. המגדף. ח. עובד ע"ז. ט. הנותן מזרעו למולך. י. בעל אוב. יא. ידעוני. יב. מחלל שבת. יג. מקלל או"א. יד. הבא על נערה המאורסה. טו. מסית [יחידים]. טז. מדיח [עיר הנדחת]. יז. מכשף. יח. בן סורר ומורה.

תעד. א. כשהיתה חיי"כ או חייבי מיתות ב"ד לאביו, [להו"א רק לר' יהודה, אך באמת זה לכו"ע, דאינה אשת אביו, דל"ת בה קידושין]. ב. כשהיתה חיי"ל לאביו, [וזה רק לר"ע דס"ל דאין קידושין תופסין בחיי"ל, וי"ל דגם ר' יהודה ס"ל כן]. ג. לר' יצחק, לפי ר' יהודה תמיד אינו חייב משום אשת אביו, דדרשינן מ"אמך היא" דחייב רק משום אמו ולא משום אשת האב.

תעה. כר' עקיבא דאין קידושין תופסין בה, מהא דאמר דאם אין אמו ראויה לאביו אינו חייב אלא משום האם, [ופליג את"ק], ומיירי בחיי"ל דלא תפסי בה קידושין.

תעו. לת"ק, איסור מצוה, שניות מדברי סופרים, ואיסור קדושה, אלמנה לכה"ג וכד'. לר' יהודה, איסור מצוה, אלמנה לכה"ג וכד' [ולדבריו דת"ק, דתפסי בה קידושין], ואיסור קדושה, שניות מדברי סופרים.

תעז. דכ' "ערותה", משום ערוה א' אתה מחייבו ולא משום ב' עריות, והגמ' דוחה דה"נ כ' גבי כלתו "ערותה", ושם חייב משום ב' עריות, כלתו וא"א, גם לר' יהודה.

תעח. מדכ' "אמך היא", משום אמו אתה מחייבו ולא משום אשת האב, והגמ' מקשה, א. דה"נ כ' "ערות אביך היא" ונדרוש למעט משום אמו [ויצא דבאמו שהיא אשת אביו אין כלל חיוב]. ב. דהרי צריך הפסוק ד"אמך היא" לר' שישא בריה דר' אידי [דיש סקילה בבא על אמו בין בנשואת אביו ובין באנוסת אביו], כמו דרבנן דורשים.

תעט. דכ' בפסוק "ערות אביך וערות אמך לא תגלה ערות אמך היא", וכיון דתחילת הפסוק "ערות אביך" מיירי [לר' יהודה] באשת האב, א"כ סיפא בא למעט דכשהיא גם אמו מתחייב רק משום האם. וקו' א' מתורצת, דקרא ד"ערות אביך היא" זה בפסוק אחר [דאין בתחילתו אזכור של האם כבפס' זה שיש אזכור של אשת האב]. וקו' ב' מתורצת, דכיון דהמקור ד"ערות אביך" זה אשת האב זה בגז"ש מהפ' [בפ' קדושים] "ערות אביו גילה" דמיירי באשת האב, באותו גז"ש לומדים שיש עונש סקילה גם על אמו מאנוסתו, כיון דיש עליה אזהרה "ערות אמך" דמיירי דאינה אשת אביו [דאשת אב כ' ב"ערות אביך"]. [ודרשא דר' שישא בריה דר' אידי זה לחולקים בביאור קרא ד"ערות אביך" דהיינו אביך ממש].

תפ. הבא על אחי אביו בשוגג חייב שתים, משום "ואת זכר" ומשום "ערות אחי אביך" דמשמע ממש. הבא על אביו בשוגג, לרבנן חייב שתים, משום "ואת זכר" ומשום "ערות אביך" דמשמע ממש, ולר' יהודה לל"ק חייב א' משום "ואת זכר" אך לא משום "ערות אביך" כי מוקי באשת האב, ולל"ב חייב שתים, גם בק"ו מאחי אביו וס"ל דעונשין מן הדין.

תפא. חייב מיתה א', דא"א להורגו ב' פעמים, דבב"נ אזהרתן זוהי מיתתן ואפי' בשוגג.

תפב. "ערות אביך... לא תגלה", לר' יהודה אשת האב, ולרבנן ערות אביו ממש. "ערות אשת אביך לא תגלה", לרבנן אזהרה לאשת האב, ולר' יהודה לאשת האב לאחר מיתת האב. "ערות אביך היא", לרבנן לאשת האב לאחר מיתה, ולר' יהודה למעט דאינו חייב גם משום אשת איש. "ערות אביו גילה", לר' יהודה לגז"ש, ולרבנן לעונש באשת אביו לאחר מיתה.

תפג. א. עונש באמו אנוסת אביו. ב. עונש באשת אב לאחר מיתה. ג. דאזהרה ד"ערות אביך... לא תגלה" מיירי באישות דהיינו אשת האב כמו קרא דעונש "ערות אביו גילה".

תפד. מדסיים באשת בנו וכ' "היא" ללמד דזו אותה אחת, דהו"א דיתחייב ב' משום כלתו ומשום אשת בנו, דזה ב' שמות וב' לאוין [דכ' ב' פעמים "לא תגלה"].

תפה. זכור דכ' "דמיהם בם" דזה בסקילה [כאוב וידעוני]. ובהמה דכ' "תהרוגו" וילפינן בגז"ש מ"כי הרוג תהרגנו" דכ' במסית דהוא בסקילה.

תפו. בזכור, עונש דכ' "[תועבה עשו שניהם] מות יומתו דמיהם בם", ואזהרה לר' ישמעאל מ"לא יהיה קדש מבני ישראל" [וקאי בזכור דילפינן מ"וגם קדש היה בארץ עשו ככל התועבות וגו'", הרי דמיירי בתועבה דזה נאמר במשכב זכור], ולר' עקיבא מקרא ד"את זכר לא תשכב" וקרינן תִשָכֵב. בבהמה, עונש מ"כל שוכב עם בהמה מות יומת" אא"ע לשוכב [דכ' "ואיש אשר יתן שכבתו בבהמה מות יומת"] תנהו ענין לנשכב. ואזהרה, לר' ישמעאל מ"לא יהיה קדש מבני ישראל" [דג"ז מהתועבות]. ולפי אביי [לקמן] פס' זה ל"מ בבהמה, ור' ישמעאל למד מ"כל שוכב עם בהמה מות יומת" דמיירי בנשכב, ומדאפקיה בל' שוכב ילפינן גם האזהרה. ולר' עקיבא מקרא "לא תתן שכבתך" וקרינן שכיבתך.

תפז. לר' ישמעאל חייב שתים מ"לא תשכב" ומ"לא יהיה קדש", ולר' עקיבא חייב א' דשניהם מאותו הפסוק "לא תשכב [תִשָכֵב]".

תפח. לר' ישמעאל, לר' אבהו חייב שתים מ"לא תתן שכבתך" ומ"לא יהיה קדש", ולאביי חייב א' דלמעשה שניהם נלמדים מ"לא תתן שכבתך" [דקאי גם על נשכב מדאפקיה בל' שוכב], ולר' עקיבא חייב א' מ"לא תתן שכבתך [שכיבתך]".

תפט. לר' עקיבא חייב ב', מ"לא תשכב [תִשָכֵב]" ומ"לא תתן שכבתך [שכיבתך]", ולר' ישמעאל, לר' אבהו חייב א' דשניהם נלמדים מ"לא יהיה קדש", ולאביי חייב שתים מ"לא יהיה קדש" ומ"לא תתן שכבתך" [דקאי על נשכב מדאפקיה בל' שוכב].

תצ. לר' ישמעאל חייב ג', לר' אבהו מ"לא תשכב" ומ"לא יהיה קדש" [בנשכב לזכר ולבהמה] ומ"לא תתן שכבתך", ולאביי מ"לא תשכב" ומ"לא יהיה קדש" [רק לזכר] ומ"לא תתן שכבתך" [וקאי גם על נשכב מדאפקיה בל' שוכב]. ולר' עקיבא חייב שתים מ"לא תשכב [תִשָכֵב]" ומ"לא תתן שכבתך [שכיבתך]".

תצא. לרב בגיל ט', דכל דאיתיה בשוכב איתיה בנשכב, ולשמואל בגיל ג' ד"משכבי אשה" כתיב.

תצב. לר"נ ב"ר חסדא הבא על הבהמה שלא כדרכה פטור, ואשה שהביאה בהמה עליה שלא כדרכה חייבת דכ' באשה "משכבי" [גבי בעילת אדם, וה"נ כאן] ולא בבהמה. לר' פפא להיפך דבהמה שבא עליה שלא כדרכה חייב דכיון דאין דרכה להבעל חייב על כל נקב, אך אשה פטורה כיון דדרכה להבעל תתחייב רק בכדרכה [וקרא ד"משכבי" לא מיירי בביאת בהמה באשה]. ולברייתא בשני המקרים חייבין דביאה שלא כדרכה הויא ביאה.

תצג. חייב, בזכור מ"משכבי אשה" דמתחייב בהעראה. ובבהמה מהעראה דאחות אביו ואחות אמו דמייתר [דאתקש לנדה], ואתי לבהמה.

תצד. למ"ד משמש מת בעריות פטור יהיה פטור [דאי"ז שייך בקישוי]. ולמ"ד חייב, יתחייב שתים משום שוכב ומשום נשכב.

תצה. א. לאביי, ברביעה קלונו מרובה ובע"ז קלונו מועט וכן חייס על בע"ח. ב. לרבא, ברביעה כיון דנהנית מעבירה תיהרג אך בע"ז לא נהנית ולכן חייס על בע"ח.

תצו. לפי אביי יש ב' פי' ברש"י, א. אין נהרגת כיון דצריך שיהא קלונו מרובה וליכא בגוי. ב. נהרגת דיש קלון אפי' מגוי ברביעה, [אכן לר' ששת זה מחמת התקלה וס"ל דילפינן מאילנות]. ולפי רבא נהרגת כיון דהבהמה נהנית מן העבירה.

תצז. כיון דאינם בע"ח, לכן אפי' שאין קלונם מרובה ואין נהנין מעבירה דינם בשריפה.

תצח. א. תקלה בלי קלון, דהיינו עובד כוכבים שבא על הבהמה. ב. קלון בלי תקלה ["תקלה" היינו תקלת קלון], דהיינו שבא על הבהמה בשוגג.

תצט. נהרגת, או מפני דאיכא קלון [אע"פ דליכא תקלה], או דנחשב שיש תקלה כיון דזה במזיד רק דלמעשה הקטנה והקטן אין נהרגין דחס עלייהו רחמנא, אך על הבהמה לא חס.

תק. לתנא דברייתא [בדנ"ו.] רק במברך שם בשם, ולר' מנחם ב"ר יוסי [בדס"ו.] מיירי במברך את השם [וא"צ שם בשם].

תקא. בתחילה דנים את העדים בכינוי "יכה יוסי את יוסי", וכשנגמר הדין מוציאים את הנוכחים החוצה, ושואלים את העד הגדול כיצד בדיוק שמע, ואז קורעין הדיינים את בגדיהם בעמידה, והעדים האחרים מעידים אף אני כמוהו.

תקב. א. מבלעם דאמר "מה אקב לא קבה קל" דהיינו קללה. ב. מ"ויקב ויקלל" הרי דנוקב זה קללה, דאח"כ כ' "הוצא את המקלל" ולא מוזכר נוקב, הרי דנוקב זה קללה, ואי"ז נקב, דא"כ אי"ז שם בשם. [ובמנח ב' שמות אהדדי ונוקבם זה נוקב וחוזר ונוקב, ובחייק שם אפומא דסכינא אי"ז השם שנוקב אלא החורפא דסכינא]. ואי"ז פירוש ש"ש, דאי"ז שם בשם, ועוד דליכא אזהרת לאו וא"כ ליכא מיתה.

תקג. מקלל, מ"אלוקים לא תקלל". מנקב, מ"ואבדתם את שמם - לא תעשון כן לד' אלוקיכם". מפרש, מ"את ד' אלוקיך תירא".

תקד. א. "איש איש" לרבות העכו"ם [לכינויים, לר"מ]. ב. ד' זו ברכת השם [בקרא ד"ויצו ד' אלוקים על האדם וכו'"].

תקה. לר"מ כן, ילפינן מ"איש איש" לרבות העכו"ם, דמיירי שם בכינויים ד"איש כי יקלל אלוקיו" מ"מ [דעל שם המיוחד ילפינן מ"ונוקב שם ד' מות יומת"]. ולרבנן, לפי ר' יצחק נפחא לא, ולפי ר' מיישא כן, דילפינן "כגר כאזרח בנקבו שם" אך בעכו"ם אפי' בכינוי, [ו"איש איש" אינו לימוד דדברה תורה כל' בנ"א, ועצם הפס' מדבר בשם המיוחד לכרת].

תקו. לא, ואפי' לר' נפחא, דילפינן מכגר כאזרח למעוטי עכו"ם דא"צ לברך שם בשם.

תקז. לפי ר"מ כן דע"ז קאי קרא ד"[איש] איש כי יקלל אלוקיו ונשא חטאו" דזה מיתה. ולפי רבנן לא [דהפס' מיירי בשם המיוחד לכרת], רק באזהרה מ"אלוקים לא תקלל".

תקח. א. לת"ק ז' [דינין, ברכת השם, ע"ז, ג"ע, שפיכות דמים, גזל, אבר מן החי]. ב. לר' חנניה ח', [גם על הדם מן החי]. ג. לר' חידקא ט', [גם על הסירוס]. ד. לר' שמעון י', [גם על הכישוף ודומיו]. ה. לר' יוסי י"ג, [גם על קוסם מעונן ומנחש]. [מעביר בנו ובתו באש בכלל ע"ז, וחובר חבר ושואל אוב וידעוני ודורש אל המתים בכלל מכשף, ואפי' לר"ש [ר"ן]]. ו. לר' אלעזר י"ד, [גם על הכלאים]. ושיטת תנא דבי מנשה ג"כ ז' רק שמחליף ד"ק בס"ך [והם: ע"ז, ג"ע, שפ"ד, גזל, אבר מן החי, סירוס, כלאים].

תקט. א. לר' יוחנן, "ויצו" אלו הדינין ["למען אשר יצוה"], "ד'" זו ברכת השם ["ונוקב שם ד' מות יומת"], "אלוקים" זו עכו"ם ["לא יהיה לך אלוהים אחרים"], "על האדם" זו שפיכות דמים ["שופך דם האדם"], "לאמר" זו גילוי עריות ["לאמר הן ישלח איש וכו'"], "מכל עץ הגן" ולא גזל, "אכל תאכל" ולא אבר מן החי. ב. ר' יצחק פליג בתרתי, "ויצו" זו ע"ז ["אשר ציויתים", "הלך אחר צו"], "אלוקים" אלו הדינים ["ונקרב בעה"ב אל האלוקים"].

תקי. עכו"ם שעשה ע"ז ולא השתחוה לה, דאם מ"אשר ציויתים - עשו" משעת עשיה, ואם מ"כי הואיל הלך אחר צו" רק כשאזיל בתרה ופלח לה.

תקיא. ז' מצוות בני נח, ועוד דינים שבת וכבוד או"א, ומה דנצטוו כבר בני נח על הדינים, א. נוסף להם עדה עדים והתראה. ב. נוסף להם דיני קנסות. ג. נוסף להם להושיב ב"ד בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר [נדחה דגם ב"נ נצטוו בזה]. ד. קאי לתנא דבי מנשה דדינים אינם מז' מצוות בני נח.

תקיב. ע"ז וג"ע, מ"ותשחת הארץ לפני האלוקים" והשחתה זה דבר ערוה ["כי השחית כל בשר"] ועבודת כוכבים ["פן תשחיתון ועשיתם וכו'"]. שפ"ד, מ"שופך דם האדם וכו'". גזל, מ"כירק עשב נתתי וכו'" ולא כירק גינה. אבר מן החי, מ"אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו". סירוס, מ"שרצו בארץ ורבו בה". כלאים, מ"מהעוף למינהו".

תקיג. לר' יהודה רק על ע"ז, מ"ויצו ד' אלוקים על האדם" [שציוהו על אלוקותו שלא ימירהו באחר]. לר"י בן בתירה גם על ברכת השם [מ"אלוקים" נמי נפקא, שלא יקללהו]. וי"א גם על הדינים [מ"אלוקים" נמי נפקא, שיהא מוראי בלבך שלא תטה משפט].

תקיד. לר' יוסף אמרי בי רב על ג', ג"ע, שפ"ד וברכת השם, שפ"ד מ"שופך דם האדם", וג"ע וברכת השם מ"איש איש" [דכ' בתרוויהו]. לר' ששת אמרי בי רב על ד', גם על ע"ז, דכ' גם בע"ז "איש איש". ולר"ה ור' יהודה וכולהו תלמידי דרב על כל ז' מצוות, דגלי רחמנא בחדא וה"ה לכולהו.

תקטו. גזל מותר, שפיכות דמים פטור [אבל אסור].

תקטז. בגזל, א. פועל בכרם [וק' דכיון דזה לא בשעת גמר מלאכה הוי גזל גמור]. ב. פחות משו"פ [וק' גבי כותי בכותי דקפדי הוי גזל גמור]. ג. כובש שכר שכיר [דאין חוטפו ממנו]. ביפת תואר זה ב"נ שיחד שפחה לעבדו [הגוי] ובא עליה, דדמי לנשואה לאחר, ובשפ"ד זה ברודף שיכול להצילו בא' מאבריו והרגו דנהרג עליו, אף דהוא רודפו [ולל"ק אין "כיוצא בו" בשפ"ד].

תקיז. נהרג ע"פ דיין א' מ"אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש", נהרג ע"פ עד א' מ"אדרשנו ומיד האדם", נהרג שלא בהתראה מ"מיד כל חיה", אינו נהרג ע"פ אשה [שלא תדון ולא תעיד] מ"מיד איש" ולא מיד אשה, נהרג ע"פ קרוב מ"אחיו".

תקיח. לת"ק אין נהרג, ולר' ישמעאל נהרג מ"שופך דם האדם באדם" אדם שהוא באדם זהו עובר. [ות"ק הוא תנא דבי מנשה דבא ללמד דמיתת ב"נ הוא בחנק דדריש "באדם דמו ישפך" שפ"ד שהוא בגופו של אדם].

תקיט. הרגה מ"שופך דם האדם" מ"מ, זינתה מ"והיו לבשר אחד" הדר ערבינהו קרא.

תקכ. לתנא דברייתא דנ"ו. בסייף, דכ' בהו "באדם דמו ישפך" ומיתה אחרת לא הוזכרה בהם. ולתנא דבי מנשה בחנק, דמהאי קרא ילפינן דזה מיתה שבתוך גופו של אדם [שאין דמו יוצא לחוץ].

תקכא. על נערה המאורסה מיתתו בסקילה כישראל, כיון דאין לב"נ נערה המאורסה [דאינה נחשבת אצלם א"א]. על נכנסה לחופה ולא נבעלה בחנק כישראל. [ולתנא דבי מנשה בלא"ה זה ככל מיתת ב"נ]. ועל נשואה, לתנא דבי מנשה בחנק ולתנא דפליג בסייף ככל מיתת ב"נ, כיון דיש אצלם איסור א"א בנשואה מ"ודבק באשתו" ולא באשת חבירו.

תקכב. לדעת חכמים כל עריות שישראל מוזהר עליהם בפ' עריות דנתרבו מ"איש איש", לדעת ר"מ אליבא דר"ע כל עריות שב"ד של ישראל ממיתין עליהן [חייבי מיתות] ב"נ מוזהר עליהן, דיליף מ"על כן יעזב איש את אביו ואת אמו" אביו אשת אביו ואמו ממש, שהם חייבי מיתות, ומכאן דנצטוו רק על אלו שחייבי מיתות בישראל, ואליבא דר"א אסורים באחותו ואחות אביו ואחות אמו מן האם [וכן באמו] ומותרין באשת אביו [כשאינה אשת איש], דס"ל "אביו" אחות אביו ו"אמו" אחות אמו [וכן מותר בחמותו, ובכלתו ובאחות אשתו].

תקכג. לר"א, "אביו" אחות אביו ו"אמו" אחות אמו, דאי"ז אביו ממש דאי"ז "ודבק", ואי"ז אשת אביו דזה בכלל "באשתו" ולא באשת חבירו, ואי"ז לאחר מיתה דדומיא דאמו. ומאידך אמו אי"ז ממש דזה בכלל ולא באשת חבירו, ואי"ז אחר מיתה דצריך להיות דומיא דאביו דאי"ז ממש, לכן מעמיד באחות אביו ואחות אמו. ולר"ע, "אביו" אשת אביו ו"אמו" ממש, [דאי"ז אביו ממש כנ"ל], ומיירי באשת אביו אחרי מיתת האב ואמו מאנוסתו, ואף דאין אביו דומיא דאמו, עדיף שלא נעמיד באחות אביו דאי"ז נקרא ערות אביו אלא שאר אביו, משא"כ אשת אביו נקראת ערות אביו [בפ' עריות].

תקכד. "ודבק" ולא בזכר, "באשתו" ולא באשת חבירו, "והיו לבשר אחד" מי שנעשים בשר אחד [שמולידים ולדות] יצאו בהמה וחיה דאין נעשים בשר אחד.

תקכה. אחותו [מן האם] אסורה בכ"ש מאחות אביו ואחות אמו דנלמד מ"את אביו ואת אמו", ומן האב מותרת, כי לבני נח לא נאסרה אחוה רק מן האם, דכ' "וגם אמנה אחותי בת אבי היא אך לא בת אמי" הרי דבת האב שריא [ובת האם לא].

תקכו. היתה דודתו [אחות אביו] מן האב ולא מן האם.

תקכז. הותר לו כדי שיבנה העולם "כי אמרתי עולם חסד יבנה", ולר"א הותר רק לקין, ולר"ע הואיל ואשתרי אשתרי לכל ב"נ.

תקכח. לל"ק דר' הונא מותר, דהרי כ' בברייתא דכל הסיבה דאדה"ר לא נשא את בתו כדי שקין ישא את אחותו, הרי דמעיקר הדין שרי. ולל"ב דר' הונא אסור, ולכן אדם לא נשא את בתו [הגמ' דוחה כנ"ל].

תקכט. מותר, דיצא מכלל כותי ולכלל ישראל לא בא [ולכן לא גזרו עליו ליאסר בהם כגר].

תקל. בד"כ כשהיא בעולת בעל [לעיל דנ"ז:]. וביחד שפחתו לעבדו ממתי שקוראים לה רביתא דפלניא. ומותרת משתפרע ראשה בשוק.

תקלא. כן. דכ' "ודבק באשתו" ולא שלא כדרכה. ולר' חנינא לחייבו מיתה כשבא על אשתו שלא כדרכה. ולרבא לפוטרו כשבא על אשת חבירו שלא כדרכה.

תקלב. חייב מיתה מ"ויך את המצרי".

תקלג. סוטר לועו של חבירו כסוטר לועו של שכינה. המגביה ידו על חבירו נקרא: א. רשע. ב. חוטא. ג. תקצץ ידו. ד. אין לו תקנה אלא קבורה.

תקלד. לבעלי זרועות דצריך להיות חזק לעמוד כנגד הבהמות והגנבים.

תקלה. אם עושה עצמו עבד לאדמה, שעוסק בה תדיר.

תקלו. חייב מיתה, בכל יום בשבוע, דכ' "ויום ולילה לא ישבותו" ואזהרה שלהם זוהי מיתתן.

תקלז. כיון דזה ציווי ב"קום ועשה" לא לשבות. משא"כ דינים דיש בהם גם שב ואל תעשה שלא יעשה עול במשפט.

תקלח. כשעוסק בכל התורה חייב מיתה, דכ' "תורה ציוה לנו משה מורשה" לנו מורשה ולא להם, ולמ"ד דדריש "מורשה" א"כ הם עוברים על גזל [שמיתתן בסייף או חנק ככל מצוות ב"נ], ולמ"ד דדריש "מאורסה" א"כ הם כנערה המאורסה שהם בסקילה. וכשעוסק בז' מצוות הוא כמו כה"ג, דכ' "אשר יעשה אותם האדם" אפי' גוי.

תקלט. כי כלול באיסור גזל [למ"ד "מורשה"], או באיסור גילוי עריות [למ"ד "מאורסה"].

תקמ. בז' מצוות בני נח.

תקמא. לבן נח, מח' ת"ק ור"ח בן גמליאל, לת"ק שרי ולר"ח בן גמליאל אסור. וישראל, מח' ת"ק ורבנן, לת"ק חייב על דם מן החי ולרבנן לא [רק על דם].

תקמב. "כנפשו דמו", לר"ח בן גמליאל לאסור דם מן החי, ולרבנן להתיר אבר מן החי בשרצים [דאין דמו חלוק מבשרו]. "כי הדם הוא הנפש", לת"ק לאסור דם מן החי [לישראל], ולרבנן לאסור דם הקזה, [ולא רק דם שחיטה].

תקמג. מע"ז [ועריות], דנשנית בסיני, ואשכחן דעכו"ם נענשים על כך [בפ' מעביר בנו ובתו באש וכו'].

תקמד. לישראל, ומשום דלא חזר ונשנה בסיני ע"כ לא נאמר לשניהם, וא"ל דרק לב"נ ולא לישראל, דלא מצאנו דבר שלישראל מותר ולגוי אסור, אע"כ דנאסר רק לישראל.

תקמה. א. יפת תואר, כיון דכל היתר יפ"ת הוא רק דרך כיבוש, והם לאו בני כיבוש. ב. גזל פחות משו"פ, כיון דהם לאו בני מחילה [דהם אכזריים], משא"כ ישראל מוחלין ע"ז.

תקמו. מילה: א. משום דמה שנשנית בסיני זה ללמד דמלין אפי' בשבת. ב. כל ציווי מצות מילה היה רק לאברהם וליצחק ["כי ביצחק יקרא לך זרע"] וליעקב ["ביצחק" ולא כל יצחק], ולא נצטוו בני נח. ופו"ר, מה דנשנית בסיני זה משום דנאסר עליהם ג' ימים קודם מתן תורה, וכל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו.

תקמז. גיד הנשה, ואליבא דר' יהודה. [דנאסר כבר לבני יעקב, ולא כרבנן דרק אחר מתן תורה נצטוו].

תקמח. בני ישמעאל לא, דכ' "כי ביצחק יקרא לך זרע" ולא ישמעאל. בני עשו לא, דכ' "ביצחק" ולא כל יצחק. בני קטורה כן, דכ' "את בריתי הפר" לרבות בני קטורה.

תקמט. לבני נח ולא לאדה"ר, דבאדה"ר כ' "לכם יהיה לאכלה - ולכל חית הארץ" ולא חית הארץ לאכלה. אך בב"נ כ' "כירק עשב נתתי לכם את כל" ואפי' בשר.

תקנ. שרצים, דכ' "אך בשר בנפשו דמו לא תאכל", ו"אך" למעט דרק מי שדמו חלוק מבשרו [דיש לדם שלו איסור נפרד, וילפינן דמיירי בהכי ד"דמו" מיותר], יצאו שרצים דאין דמן חלוק מבשרן [דאיסור דם שלהם הוא איסור שרץ כבשרן].

תקנא. "בדגת הים", להנהיג ספינה. "בעוף השמים", לדוש. "ובחיה הרומשת", בנחש קודם שנתקלל שהיה מביא אבנים טובות וכד' והיו מפשילין רצועה מתחת זנבו להביא עפר.

תקנב. לאדה"ר, ולר"ש בן חלפתא. ואין לחשוש דאין דבר טמא יורד מן השמים.

תקנג. מסמיכות "מכשפה לא תחיה, כל שוכב עם בהמה", דמי שנצטוו על שכיבת בהמה נצטוו גם על הכישוף.

תקנד. דכ' בכלאים "את חוקותי תשמורו" חוקים שחקקתי לך כבר, ומיירי בכלאי בהמה והרכבת האילן.

תקנה. כן, דהוקש לכלאי בהמה דזה חובת הגוף ונוהגת אף בחו"ל, ה"נ הרכבת האילן.

תקנו. א. למעט שם בן ב' אותיות. ב. לרבות שם בן ד' אותיות, דא"צ שם רבה [בן מ"ב אותיות].

תקנז. עומדין, בק"ו מעגלון מלך מואב דכ' ביה "ויקם מעל הכסא" והרי הוא נכרי והיה בכינוי, בישראל ושם המפורש עאכו"כ. קורעין, מאליקים ושבנא ויואח שבאו לפני חזקיהו המלך קרועי בגדים מפני גידופין ששמעו מרבשקה. ולא מאחין, "קריעה" "קריעה" מאלישע שקרע בגדיו על אליהו, דכ' "ויקרעם שנים קרעים", וקרעים מיותר ללמד דאין מאחין.

תקנח. לא, כי כבר קרעו, ומהא דרק חזקיהו קרע בגדיו, והם [שסיפרו לו] לא קרעו.

תקנט. לשמואל, א"צ לקרוע [ורבשקה היה ישראל מומר], ולר' חייא כן [בזמן ב"ד].

תקס. דאל"ה יתמלא כל הבגד קרעים, ובשומע מן העכו"ם ובכינוי [רא"ש].

תקסא. מעיקר הדין כן, דהרי מהני גבי ברכת השם דאוקמוה אדאורייתא, ורק רבנן עבוד מעלה בין בדיני ממונות ובין בד"נ.

תקסב. א. בכדרכה [אפי' גיפוף ונישוק או דרך בזיון]. ב. מזבח. ג. מקטר. ד. מנסך [ובכללו זורק דם]. ה. משתחוה.

תקסג. א. המגפף. ב. המנשק. ג. המכבד. ד. המרבץ. ה. המרחץ. ו. הסך. ז. המלביש. ח. המנעיל. ט. הנודר בשמו. י. המקיים בשמו.

תקסד. זורק בכלל מנסך דכ' "בל אסיך נסכיהם מדם", ומקבל ומוליך לא מצאנו דזה עבודות שנעשות לשם ע"ז כמו זביחה קיטור וניסוך.

תקסה. זובח מקטר ומנסך, מ"זובח לאלוהים [חול] יחרם בלתי לד' לבדו", זובח - זביחה, בלתי לד' לבדו ריקן כל העבודות כולן לשם המיוחד, ומדיצאה זביחה ללמד על כל עבודת פנים מזה יודעים מקטר ומנסך [ו"יחרם" ל' מיתה]. והשתחואה מ"וילך ויעבוד אלוהים אחרים וישתחו להם, והוצאת את האיש ההוא וכו'". ואזהרה להשתחואה "[כי] לא תשתחוה לאל אחר". ולזובח מקטר ומנסך מ"לא תעבדם" [דכולל הכל], דמיותר לשלא כדרכה.

תקסו. להו"א כרת ומיתת ב"ד [אם התרו בו וכנראה חנק], ולמסקנה רק כרת.

תקסז. הבהמה, מח' ר' יוחנן ור"ל, לר' יוחנן אסורה בהנאה דילפינן ממחשבת פיגול דמחשבין מעבודה לעבודה, ולר"ל מותרת דלא ילפינן חוץ מפנים. והאדם חייב, כמו המשתחוה להר דההר מותר בהנאה כיון דע"ז במחובר אין נאסר, [ד"אלוהיהם על ההרים" ולא ההרים אלוהיהם], והעובדו בסייף, וה"נ כאן לכו"ע חייב.

תקסח. זובח יצא ללמד על עצמו דהמחשב מעבודה לעבודה חייב, "איכה יעבדו" למעוטי פוער עצמו למרקוליס, דאף דעבודתו בזיון אין חייב בכל בזיון, וקרא ד"ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים" לזובח להכעיס דעובר בלאו.

תקסט. א. לר' המנונא, מתני' דכ' העובד מיירי באומר איני מקבלו אלא בעבודה. ב. לר' יוסף, [בתחילה תלה זאת במח' ר"מ ור"י אם דיבורא מילתא גבי האומר בואו ועבדוני אם חשיב מסית, אך דחה דלכו"ע דיבורא מילתא, והמח' היא רק במסית לעצמו, אם מה דא"ל כן כונתם ברצינות או לצחוק עליו], במסקנה תלוי אם הוא יחיד או רבים, דיחיד הניסת לא יחזור בו, אך רבים הניסתים סופם לחזור בהם ולכן רק כשעבדו חייבים. ג. לאביי, תלוי אם הוא ניסת מפי עצמו דסופו לימלך, לניסת מפי אחרים דנגרר אחריהם ולכן חייב באמירתו. ד. לרבא, שני המשניות שניסת מפי אחרים, אך מתני' דלקמן דחייב באמירה מיירי שהמסית שכנעו וא"ל כך אוכלת כך שותה כך מטיבה כך מריעה, ומתני' דידן דל"א כן ויש לתלות שיחזור בו ולכן חייב רק כשעבד. ה. לר' אשי, בישראל מומר חייב באומר אלך ואעבוד. ו. לרבינא, אין סתירה בין המשניות, ולא זו אף זו.

תקע. ר"מ מחייב, ור' יהודה פוטר. בהו"א נח' אם דיבורא מילתא, למסקנה נח' במסית לעצמו אם ישמעו לו, או דאין שומעין לו דאומרים לעצמם מה ההבדל בינינו, ומה שאמרו כן באו לצחוק עליו.

תקעא. מאהבת אדם ומיראת אדם, לאביי חייב ולרבא פטור.

תקעב. לאדם כמותך, ולמ"ד דעובד מיראה פטור למי שעובדין אותו רק מיראה [כהמן].

תקעג. בשאר עבירות, רק בהעלם דבר. בעבודת כוכבים, לרבי בשגגת מעשה, ולחכמים רק בהעלם דבר. ובשאר עבירות מביא פר, ובעבודת כוכבים מביא שעירה.

תקעד. לכו"ע אינו מביא, דילפינן מדכ' "שגגתו" "שגגתו" תרי זימני מי שכל חטאו בשגגה, יצא משוח דאין כל חטאו בשגגה, דהרי בשאר מצוות צריך העלם דבר.

תקעה. א. לאביי, שגגת מעשה, כשעבד מאהבה ומיראה ולא ידע דבכה"ג אסור, העלם דבר, שנעלם ממנו עיקר עבודת כוכבים בא' מעבודותיה. ב. לרבא, שגגת מעשה, באומר מותר בקיום מקצת וביטול מקצת, העלם דבר, באומר מותר לגמרי.

תקעו. א. לר' נתן, הבערה לחלק יצאת. ב. לר' יוסי, "ועשה מאחת מהנה", אחת שהיא הנה [זדון שבת ושגגת מלאכות], והנה שהיא אחת [שגגת שבת וזדון מלאכות].

תקעז. "אחת מאחת", גבי שבת שם משמעון, וגבי ע"ז אחת זביחה מאחת סימן אחד. "הנה מהנה", גבי שבת הנה אבות מהנה תולדות, וה"נ גבי ע"ז הנה אבות [זיבוח קיטור ניסוך והשתחואה] מהנה תולדות [שבר מקל בפניה].

תקעח. לאביי, שגגת ע"ז מאהבה ומיראה..., ולרבא, ל"ש אא"כ הוי שגגה בזה ובזה, [ויהא ראיה דהעלם זו"ז בידו חייב אחת].

תקעט. לתני ר' זכאי ולר' אמי אין חילוק עבודות, וילפינן מ"לא תעבדם" הכתוב עשאן כולם עבודה אחת, ולפי ר' יוחנן יש חילוק עבודות, ונפק"ל מהשתחואה דיצאה לחלק. וא"א ללמוד מ"מאחת מהנה" כיון דהתם מיירי בעבירות דקרבנם במשיח פר ובנשיא שעיר וביחיד כשבה או שעירה, ואילו בע"ז כולם בשעירה.

תקפ. שעשה שתים בהעלם א' חייב על כל אחת ואחת [כגון קצירה וטחינה], וכלפי ע"ז וכר' אמי דזיבח וקיטר וניסך חייב א'.

תקפא. ששגג בלא מתכוין חייב, לאביי בע"ז כשעבדה מאהבה ומיראה, והיינו דלא נתכוין לעבודת כוכבים, ולרבא באכילת חלב שכסבור רוק הוא ובלעו.

תקפב. כי לא רוצה להעמיד רישא וסיפא דחד ברייתא בתרי טעמי [רישא בע"ז וסיפא בחלבים]. וכן מצאנו גבי ברייתא דחבית דיש סתירה בין הרישא לסיפא מה הדין אם טלטלה לצרכו והניחה ואז נשברה, ולא העמיד זאת בב' אופנים [כאן במקומה וכאן בשאין מקומה], אלא כב' תנאים, ואמר שמי שיבאר לו הברייתא כחד תנא יוליך אחריו כליו לבית המרחץ.

תקפג. א' לכדרכה ושלא כדרכה [שדרכה לעבוד דרך כבוד אך לא בהשתחואה], וא' לשלא כדרכה [אלו שעבודתן דרך בזיון], וא' לאביי לחלק ולר' אמי ללאו, [שאין בו כרת ואין חטאת בשוגג].

תקפד. כיון דעבודתו דרך כבוד, גלי בהשתחואה וק"ו לזביחה, ולכן א"צ לזה קרא.

תקפה. במזיד בסקילה, ובשוגג לרבנן פטור כי אי"ב מעשה, ולר' עקיבא חייב קרבן דהוקש לזביחה דכ' "ויזבחו לו ויאמרו אלה אלוהיך ישראל". והחידוש, דאף דר"ע מחייב במגדף הו"א דדווקא מגדף דכ' בו כרת, אך בנידו"ד לא כ' בו כרת, קמ"ל דהוא בקרבן.

תקפו. א. לא כפרו לגמרי בקב"ה דהא שתפוהו בדבר אחר. ב. איוו לאלהות הרבה.

תקפז. נעקר מן העולם.

תקפח. להו"א, על כולם לוקה חוץ מנודר בשמו ומקיים בשמו דהוי לאו שאי"ב מעשה, ולמסקנה על כולם אינו לוקה דהוי לאו שבכללות חוץ מנודר בשמו ומקיים בשמו שנלמד מהפ' "ושם אלוהים אחרים לא תזכירו", ואף דזה לאו שאי"ב מעשה, לר' יהודה לוקין על לאו שאי"ב מעשה.

תקפט. א. לא תאכלו מן הבהמה קודם שתצא נפשה. ב. לא תאכלו בשר [קדשים] ועדיין דם במזרק. ג. אין מברין על הרוגי ב"ד. ד. סנהדרין שהרגו את הנפש דאין טועמין כל היום. ה. אזהרה לבן סורר ומורה [שלא יאכל אכילה שיהרג עליה]. ואין לוקין משום דהוי לאו שבכללות.

תקצ. א. שלא ידור ויקיים בשמו, ולא יגרום לאחרים לידור ולקיים בשמו. ב. אזהרה למדיח [עיר הנדחת].

תקצא. אסור, שמא יתחייב לו שבועה וישבע בשם עבודת כוכבים שלו, והתורה אמרה "לא ישמע על פיך".

תקצב. קלנבו וגדיון, דכיון דהוזכרו בתורה לכן מותר להזכיר שמם, [קלנבו - "כרע בל קרס נבו", גדיון - "העורכים לגד שולחן"].

תקצג. דעבודה זרה, מקרא ד"כרע בל קרס נבו וכו'".

תקצד. א. שהיו משרתי ע"ז מרעיבים את העגלים ונותנים דמות בעלי הממון כנגד אבוסיהם, ואח"כ היו מוציאין אותם והיו רצים אחרי הבעלי ממון, וא"ל שהנה הע"ז רוצה בך לקרבן, [ואח"כ נטלו ממונו]. ב. כומרי ע"ז אומרים על הזובח את בנו לע"ז שהקריב דורון גדול ויבוא גם לנשק לע"ז.

תקצה. לשורפו באש במו הספרוים, ואמו הצילתו ע"י שמשחה עליו דם סלמנדרא.

תקצו. בתחילה לא רצו את הע"ז רק כדי להתיר להם עריות, ובסוף נדבקו בע"ז ותקפה חיבתם עליהם.

תקצז. ביטלו היצה"ר דע"ז, ע"י דהשליכוהו לדוד של עופרת וכיסוהו במכסה מעופרת. ואת היצה"ר דעריות סימו את עיניו בכוחלא, ועי"כ הועיל שלא יתגרה בקרובותיו.

תקצח. לרב, היצמדות הוי טפי מהידבקות, דהוי כצמיד פתיל שממרחין אותו בשעוה יפה, לברייתא הידבקות הוי טפי מהיצמדות דזה כצמיד של אשה, ואילו הידבקות משמע יפה יפה.

תקצט. חייב, דזהו עבודתו.

תר. חייב, דזהו עבודתו, ואסור ליקח האבן דבכך מפנה מקום לאחרים לזרוק.

תרא. מח', לת"ק כן ולר"א בר"ש לא, נפק"מ אם חייב גם כשהעביר מזרעו לשאר ע"ז [שאין דרכה בכך] דלת"ק חייב ולראב"ש פטור, וכן נפק"מ כשזיבח וקיטר לפני המולך, לת"ק חייב דזה ע"ז, ולראב"ש פטור.

תרב. לאביי כן, ולרבא איכא בינייהו מולך עראי, דלר"א בר"ש לא מחייב ולר"ח בן אנטיגנוס מחייב.

תרג. א. למסור למשרתי ע"ז [המולך]. ב. להעביר למולך [שמשרתי הע"ז העבירוהו למולך בפועל]. ג. להעביר באש. ד. להעבירו דרך העברה.

תרד. כל זרעו, פטור, דכ' "מזרעך" ולא כל זרעך. נכדיו, חייב, דכ' "כי מזרעו" [דמיותר לרבות בן בנו ובן בתו]. זרע פסול, חייב, דכ' "בתתו מזרעו" דמיותר.

תרה. לאביי, יש שורת לבנים גבוהה בין ב' מדורות, ומעבירין אותו ע"ג שורת הלבנים. לרבא, יש חפירה בארץ שהאש בוערת בו, והוא קופץ משפה לשפה.

תרו. מח', לת"ק פטור ולר"א בר"ש חייב, ונח' אם דרשינן מהפס' "לא ימצא בך" בך בעצמך או לא.

תרז. כ' "אפס כי לא יהיה בך אביון", ודרשינן מ"בך" שמוזהר לא לבוא לידי עניות, או דדרשינן מ"אפס" דבא לאזהרה שלא יבוא לידי עניות, [דאם בא להבטיחם על כך סגי שיהא כ' "לא יהיה בך אביון"].

תרח. א' לכדרכה, וא' לשלא כדרכה [זיבוח וקיטור וניסוך והשתחואה], וא' למולך למ"ד דמולך אינו ע"ז. ולמאן דפליג אתי למעביר בנו שלא כדרכה [בע"ז שאין דרכה בכך]. "ונכרתה" דמגדף, לר"ע למברך את השם דזהו מגדף [ואי"ז בכלל ע"ז], ולר' ישמעאל זה למשורר לע"ז ובא ללמד על כרת בעוה"ז.

תרט. בעל אוב זה פיתום המדבר משחיו, שמעלה לשם המת, ולקמן מבואר דמדבר בין הפרקים [אצבעותיו או ברכיו של המכשף], עוד מבואר דמעלה בזכורו ונשאל בגולגולת. וידעוני שמניח עצם של חיה ששמה ידוע, והעצם מדבר מאליו ע"י כישוף. ובעל אוב דמתני' דכריתות, לר"ל מיירי במקטר לחבר.

תרי. לפי ר' יוחנן כיון דנא' בלאו אחד [וחייבין קרבן אחד], והא דכ' דווקא בעל אוב משום דפתח בו הכתוב תחילה, ולפי ר"ל משום דבידעוני אין מעשה [ולכן אין בו קרבן].

תריא. למיתה הן חלוקין דכ' "אוב או ידעוני מות יומתו באבן ירגמו וכו'" ול"כ אוב וידעוני. ולקרבן חטאת לפי ר' יוחנן אינם חלוקים כיון דנא' בלאו א', ולפי ר"ל אף דבאמת הם חלוקים כיון דחלוקים למיתה, סו"ס אין בידעוני קרבן כיון דאי"ב מעשה.

תריב. לפי ר' יוחנן ר"ע מחייב אפי' בלא מעשה [כגון מגדף], ולפי ר"ל ר' עקיבא מחייב רק כשיש לכה"פ מעשה זוטא, ובמגדף יש עקימת שפתיו, ובבעל אוב יש הקשת זרועותיו, [ובהשתחואה יש כפיפת קומתו].

תריג. מקטר לחבר, [דאי"ז לשם אלהות, אלא לחבר השדים לכאן].

תריד. רק כשאין עושה שום פעולה [אפי' לא עקימת שפתיו או כפיפת קומתו], ומגדף הוי לאו שאי"ב מעשה כיון דישנו בלב [דהכל תלוי בכוונת ליבו], ועדים זוממין משום דישנן בראיה [דעדותן מגיעה ע"י שאומרים שראו, ובראיה אין מעשה].

תרטו. מעלה בזכורו אין עולה כדרכו [אלא רגליו למעלה] ואין עולה בשבת, ונשאל בגולגולת עולה כדרכו ועולה בשבת, והכוונה עונה כדרכו ועונה בשבת.

תרטז. א. נהר סמבטיון יוכיח דשוקט ונח בשבת. ב. בעל אוב יוכיח דאינו עולה בשבת. ג. קברו של אביו של טורנוסרופוס הרשע יוכיח דאינו מעלה עשן בשבת כי בשבת פושעי גיהנום שובתין.

תריז. מרעיב את עצמו והולך ולן בבית הקברות כדי שתשרה עליו רוח טומאה.

תריח. א. לר"ש, שמעביר ז' מיני זכור [מז' בריות] על העין לעשות כשפים. ב. לחכמים, האוחז את העינים. ג. לר"ע, המחשב עיתים ושעות, ואומר היום יפה לצאת וכד'.

תריט. שאומר שסימן רע הוא אם פתו נפלה מידו, בנו קורא לו מאחריו, עורב קורא לו, צבי הפסיקו בדרכו, נחש מימינו, שועל שמאלו, וכשאומר לגבאי המס אל תתחיל בי, ולתובעו חוב אומר שחרית הוא, ר"ח הוא, מוצ"ש הוא, וזה סימן רע.

תרכ. א. תחומין לדעת ר"ע [דזה דאורייתא, אך אין בו כרת]. ב. הבערה לדעת ר' יוסי [דס"ל ללאו יצאת].

תרכא. לדעת ר"מ אפי' שקללם בכינוי [חנון רחום וכד'], לחכמים רק כשקללם בשמות הגמורים.

תרכב. לר' יאשיה מהא דכ' "כי יקלל את אביו ואת אמו" וגם "אביו ואמו קלל" הרי דנאסר קללה בכאו"א בפ"ע, לר' יונתן כיון דל"כ יחדיו משמע גם כל אחד בפנ"ע.

תרכג. לדיין לומדים מ"אלוקים לא תקלל", ולמ"ד אלוהים חול א"ש דמיירי בדיין, ולמ"ד אלוקים קודש נפק"ל מדכ' "תקלל" והול"ל "תקל". לנשיא מ"ונשיא בעמך לא תאור". לחרש מ"לא תקלל חרש". לאביו [א"א ללמוד מהצד השוה שכן משונין], לומדים דאייתר "נשיא" או "אלוקים", דאפשר ללמוד זאת מהצד השוה דאלוקים וחרש או דנשיא וחרש [וא"א לפרוך שכן משונין דגם זה משונה], ואם אינו ענין לזה תנהו ענין לאביו, [ואף למ"ד אלוקים קודש, יש קרא מיותר דהול"ל "לא תקל" וכ' "לא תקלל"].

תרכד. נערה ולא בוגרת, בתולה ולא בעולה, מאורסה ולא נשואה, בבית אביה ולא שמסר אביה לשלוחי הבעל.

תרכה. לחכמים בסקילה כמו נערה, ולר"מ אינה בסקילה, ולפי ר' יאשיה פטור דכ' "ומתו גם שניהם" שיהו שניהם שוין. ולפי ר' יונתן בחנק דכ' "ומת האיש אשר שכב עמה לבדו" ונתמעט רק מסקילה. ומתני' כדעת ר"מ דכ' אינו חייב עד "שתהא" נערה בתולה מאורסה.

תרכו. לר' יאשיה עד שיהו שניהם שוין, ששניהם יהיו בני עונשין, והבא על הקטנה פטור. ולר' יונתן למעוטי מעשה חידודים, [דעד שיהיו שניהם שוין - נהנין, ובזה רק הוא נהנה].

תרכז. לת"ק כולם בסקילה, כי היא עדיין בתולה. ולרבי רק הראשון בסקילה והשאר בחנק, ויליף מקרא "ומת האיש אשר שכב עמה לבדו".

תרכח. א. לר"ה ברי' דר' יהושע, רבי ס"ל כר' ישמעאל דבת כהן שבשריפה זה בארוסה ולא בנשואה, וכאן בא לומר דרק בביאה של הראשון היא בשריפה, אך בשאר ביאות היא בחנק, וע"ז אמר וכן הוא אומר ומת האיש אשר שכב עמה לבדו, דכמו גבי בת ישראל רק ביאה הראשונה בסקילה והשאר בחנק, ה"נ בבת כהן רק ביאה הראשונה בשריפה והשאר בחנק. ב. לר' יוסף, רבי ס"ל כר"מ דבת כהן שנישאת לא' מן הפסולים היא נתחללה ושוב אינה בשריפה אלא בחנק, וכאן בא לומר דאם ביאה זו היא תחילת חילולה דינה בשריפה, אך אם כבר נתחללה היא בחנק. ומ"ש וכן וכו' זה רק לסימן בעלמא שמיירי בהתחלה. [אף דבנידו"ד זה התחלת חילולה ושם זה תחילת ביאה].

תרכט. מסית את הרבים [מדיחי עיר הנדחת], לת"ק בסקילה ולר"ש בחנק. וכן נביא שהסית, לת"ק בסקילה ולר"ש בחנק. והמשנה הראשונה [רישא] דרק מסית הדיוט ואת ההדיוט זה כר"ש, והמשנה הבאה [סיפא] דגם מדיח עיר הנדחת בסקילה כרבנן. ולרבינא ולר' פפא כולה כרבנן, והרישא [דמסית את ההדיוט] לא בא למעט, ולא זו אף זו. והרישא [דמסית זה ההדיוט] הכוונה שהוא הדיוט ושוטה, דנוהגין בו מידת קלין שמכמינין לו עדים.

תרל. אם אמר לשנים, הם יהיו עדיו, ואם אמר לא', יאמר לו שיש לו חברים, ואם הוא מתוחכם ולא מסכים, מכמינין לו עדים אחורי הגדר וכו'.

תרלא. לריה"ג בחנק, דיליף "לא תחיה" מ"לא תחיה כל נשמה" [דז' אומות] דזה בסייף. לר"ע בסקילה, דיליף "לא תחיה" מ"אם בהמה אם איש לא יחיה" [בהר סיני] דזה בסקילה, דעדיף ללמוד ישראל מישראל ולא מעכו"ם. לבן עזאי בסקילה, דיליף מדסמיך ל"כל שוכב עם בהמה מות יומת" דהוא בסקילה. ולר' יהודה בסקילה, דאוב וידעוני היו בכלל כל המכשפים ויצאו להקיש אליהם שכמו שאוב וידעוני הם בסקילה כך כל המכשפין בסקילה, וס"ל ב' כתובין הבאין כא' מלמדין.

תרלב. שמכחישין פמליא של מעלה.

תרלג. "לטיהם" מעשה שדים, "להטיהם" מעשה כשפים. ודקפיד על סוג הכלי [סכין שקתו שחור, כוס של זכוכית] זה שד, ודלא קפיד ועושה בכל כלי זה כשפים.

תרלד. א. העושה מעשה בסקילה. ב. האוחז את העינים פטור אבל אסור. ג. וע"י ספר יצירה, מותר.

תרלה. בודקין אותו ע"י מים.

תרלו. לר"ע [ולר"א] צפרדע אחת היתה והשריצה ומלאה את כל ארץ מצרים, ולראב"ע צפרדע אחת היתה ושרקה לכל חברותיה והם באו.

תרלז. שר"א אמר שדעתו [של הורקנוס בנו] ודעת אמו נטרפה, שמניחין איסור סקילה [הדלקת הנר והטמנת חמין] ועוסקין באיסור שבות [דהנחת תפילין בשבת].

תרלח. למד מרבותיו ככלב המלקק את הים, ולימד לתלמידיו כמכחול בשפופרת [מעט יותר, מהרש"א].

תרלט. בכדור ואימום וכו', דנח' עמו בתרתי, א. האם כלי קיבול העשוי למלאות חשוב בית קיבול ומקבל טומאה, וכן ס"ל לר"א. ב. כשנקרעו ונראה חלל שלהם האם מה שבתוכו חוצץ או לא, וכן ס"ל לר"א.

תרמ. מר' אליעזר, שאמר דבר א' ונתמלאה כל השדה קישואים, ואמר דבר א' ונתקבצו כולן למקו"א [זהו עקירתן]. ומה דשרי כי זה להתלמד.

תרמא. משיביא ב' שערות עד שיקיף זקן התחתון או שימלאו לו ג' חדשים מהבאת ב' שערות [המוקדם מביניהם]. המקור, לפני הבאת ב' שערות הוא קטן ואינו בא לכלל מצוות, ואח"כ הוא נכלל בקרא ד"וכי יהיה לאיש בן" - בן הסמוך לגבורתו של איש. ומשהקיף זקן התחתון הוא כבר איש. ולר' כרוספדאי משמלאו ג' חודשים הוא ראוי לקרותו אב [דאם היה בא על אשה והיתה מתעברת, היה עוברה ניכר] ואינו בן, [לכאו', לר' חסדא דקטן מוליד, א"כ לא נתמעט ראוי לקרותו אב, רק מי שנולד לו והוא אב, וא"כ בלא"ה רק כשיקיף זקן התחתון]. וזקן התחתון היינו זקן של אותו מקום, בהקפת גיד ולא בהקפת ביצים.

תרמב. לר' חסדא כן, ובכה"ג אין הוא או בנו נעשים בן סורר ומורה, הוא דכ' "בן" ולא אב, ובנו דכ' "לאיש בן" ולא לבן בן. ולרבה ולדבי חזקיה קטן אינו מוליד, לרבה מגזל הגר דכ' "אם אין לאיש גואל" דבגר איש אתה צריך לחזור אם יש לו גואלין ולא בקטן כי ידוע שאין לו גואלים, דאינו מוליד. ולדבי חזקיה דכ' "וכי יזיד איש", איש מזיד ומזריע ואין קטן מזיד ומזריע.

תרמג. מתנא דבי ר' ישמעל דילפינן בן ולא אב, וכיון דקטן אינו מוליד א"כ לא שייך שיהא אב תוך ג' חדשים, ומדוע צריך למעוטי מדין בן סורר ומורה, ומוכח דהוי טפי מג"ח. ומיישבת הגמ' דהילפותא היא בן ולא הראוי לקרותו אב, וזה ג"ח, וזה המקור דר' כרוספדאי. וממתני' דכ' עד שיקיף זקן, ומיישבת הגמ' דזה הזמן המוקדם מביניהם, דהקפת זקן או ג' חדשים.

תרמד. כן. ממתני' דא' אומר בב' בחודש והשני אומר בג' בחודש, דמקבלין עדותן בעדות נפשות, אף דמכחישין זא"ז, כיון דאזלינן בתר רובא, דרובא דאינשי טעו בעיבורא דירחא.

תרמה. לא, והו"א להוכיח מהא דל"ח למיעוט שהיא איילונית ואינה א"א דאדעתא דהכי לא קדיש, אך אי"ז הוכחה, דמש"כ דחייבין עליה משום א"א היינו קרבן, והא דמומתין על ידה י"ל דמיירי בבא עליה אביה, ומש"כ דאם בא עליה א' מכל העריות [דזה גם אלו שע"י קידושין, כגון חמיה וחורגה וא"א] י"ל דמיירי בקיבלה עילויה גם אם תמצא איילונית.

תרמו. בבן ט' שנים ויום א' לכו"ע פסלה מן הכהונה דביאתו ביאה וחשיבא זונה. בפחות מבן ח' לכו"ע לא פסלה דאין ביאתו ביאה. ובבן ח' ויום א' נח' ב"ש וב"ה, לב"ש פסלה דגמרינן מדורות הראשונים דהולידו בגיל ח', ולב"ה לא פסלה כי לא גמרינן מדורות הראשונים.

תרמז. מאברהם אבינו, דמסדר המקראות נראה דאברהם היה הגדול בבני תרח וא"כ הרן שנמנה השלישי, היה צעיר ממנו בב' שנים, ויסכה בתו דזו שרה היתה צעירה מאברהם בי' שנים, א"כ היא היתה צעירה מאביה ח' שנים, הרי דהולידה לח' שנים, ודוחה הגמ' דאין להוכיח מסדר המקראות דאברהם הוא הגדול, אלא הוא הצעיר ונמנו דרך חכמתן. ומאחיתופל, דשלמה [הוא ידידיה] נינו [בן בת שבע בת אליעם בן אחיתופל] היה בן ז' כשאחיתופל מת, [דב' שנים אחר לידתו הרג אבשלום את אמנון, ועוד ג' שנים ברח אבשלום לגשור, ועוד ב' שנים משחזר לירושלים כשפייס את דוד אביו, ואז מרד אבשלום, א"כ היה שלמה בן ז' ובאותו הזמן אחיתופל מת]. והנה אחיתופל במותו היה בן ל"ג, דל ז' מל"ג, נשאר כ"ו, דל ב' שנים לג' עיבורי נשאר כ"ד שנים, וא"כ כל א' הוליד בגיל ח', ודוחה הגמ' דהרי אין הוכחה דהאיש ילד לח' די"ל דהאיש ילד לט' והאשה [בת שבע] יולדת לו'. והמקור למסקנה, מבצלאל שהיה נינו של כלב [בן אורי בן חור בן כלב], ובזמן בנית המשכן היה בן י"ג [דכ' "איש איש ממלאכתו"], וכלב לשנה הבאה היה בן מ', דבשנה הא' נבנה המשכן ובשנה שניה היה שילוח מרגלים. א"כ היה אז בצלאל בן י"ד, דל י"ד ממ', נשארו כ"ו, ב' שנים לג' עיבורי, נותרו כ"ד, ח' שנים לכל א' עד שהוליד, הרי דילדו בגיל ח'.

תרמח. לא, דכ' "בן" ולא בת. ובסברא היה צריך להיות שיהא אצלה דין בן סורר ומורה, כיון דהכל מצויין אצלה בעבירה, [וכשתורגל לזלול ולסבוא, תעמוד בפרשת דרכים ותרגיל הבריות לעבירה בשביל אתנן].

תרמט. לת"ק תרטימר [חצי מנה] בשר וחצי לוג יין. ולר' יוסי מנה בשר ולוג יין. ומיירי בבשר דבשיל ולא בשיל כבשר כיבא דאכלי גנבי, ויין שהוא מזוג ולא מזוג.

תרנ. לענין שתית בן סורר ומורה, כל זמן שהוא תוסס דזה עד מ' יום. [לענין גילוי זה עד ג' ימים].

תרנא. א. "אל תרא יין" שלא תמשך אחריו, "כי יתאדם" כי מאדים פני הרשעים בעוה"ז ומלבין פניהם בעוה"ב. ב. "אל תרא יין" שלא תמשך אחריו, "כי יתאדם" כי אחריתו דם.

תרנב. מרישיה לסיפיה, "למי אוי למי אבוי וכו'" למי מגיע כל אלה, "למאחרים על היין". מסיפיה לרישיה, למי שיש לו אוי ואבוי, דהיינו רשע המתקוטט עם הבריות, ראוי להיות מן המאחרים על היין ולהשתכר [והיינו דהשאלה למי ראוי להשתכר].

תרנג. מח' רב ושמואל אם רבעו או סרסו, למ"ד סרסו מתוך שקלקלו ברביעי [שלא ילד בן רביעי] קללו ברביעי [בבנו הרביעי כנען]. ולמ"ד רבעו יליף מ"וירא" "וירא" מ"וירא אותה שכם בן חמור".

תרנד. א. לר"מ, גפן, שהיין מביא יללה לאדם [ומסתבר דע"י נקנסה מיתה]. ב. לר' יהודה, חטה, דנותן דעת בקטן לקרוא אבא ואמא, [ולכן נקרא עץ הדעת]. ג. לר' נחמיה, תאנה, שבדבר שקלקלו בו נתקנו שתפרו ממנו עלה תאנה להתכסות.

תרנה. כיון שראתה שהיה בעל הנאה ומרבה בסעודתו, כפאתו על העמוד, וא"ל "מה ברי", כולם יודעים שאביך יר"ש ויאמרו אמו גרמה לו, "ומה בר בטני", שנדחקתי ונכנסתי כדי שיהא לי בן מזורז ומלובן, "ומה בר נדרי", שנדרתי שיהא לי בן זריז וממולא בתורה והגון בנביאות, "אל למלכים למואל אל למלכים שותי יין", מה לך אצל מלכים ששותים יין ומשתכרים ואומרים למה לנו קל, "ולרוזנים אי שכר", וכי מי שכל רזי עולם גלוים לו ילך וישתכר, איכא דאמרי, וכי מי שכל רוזני עולם משכימין לפתחו ילך וישתכר.

תרנו. כיון דבמצוה עסיק לא ממשיך, ואפי' בחבורה שכולה סריקין.

תרנז. א. בי' בני אדם. ב. בפת דגן וקטנית. ג. לאור עיבורו [מוצאי יום שלושים]. ד. דווקא בלילה ולא ביום, והיינו דמגיעים מבעו"י מעט ויושבים כל הלילה ויורדים בבוקר בהשכמה.

תרנח. במע"ש בירושלים, כיון דזה דרך מצוותו ["בבקר ובצאן ביין ובשכר"]. בנבילות וטריפות, "איננו שומע בקולנו" ולא בקולו של מקום. דבילה קעילית, כיון דלא ממשיך.

תרנט. כן.

תרס. לת"ק לגנוב משל אביו ולר"י ב"ר יהודה משל אביו ואמו. ולאכול ברשות אחרים, דאם אוכל ברשות אביו הוא מפחד ולא יימשך, ואם אוכל משל אחרים לא שכיח ליה ולא יימשך. ורק כששכיח לו ואינו מפחד חיישינן שיימשך.

תרסא. א. לר"י ב"ר חנינא בדמי סעודה המוכנת לאביו ואמו. ב. דאקני לה אחר וא"ל ע"מ שאין לבעליך רשות בהן.

תרסב. שאינה שוה לאביו בקול במראה ובקומה.

תרסג. בן סורר ומורה, א. לר' יהודה, דאמר דצריך דאמו תהיה שוה לאביו בקול מראה וקומה. ב. כר"ש [דאביו ואמו לא יביאוהו לסוקלו מפני שאכל תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין האיטלקי]. עיר הנדחת, כר"א, דכשיש בה מזוזה אחת אינה נעשית עיר הנדחת כיון דא"א לשרפה כולה משום "לא תעשון כן לד' אלוקיכם". בית המנוגע, כר"א ב"ר שמעון, דצריך שיהא הנגע על ב' אבנים בב' כתלים בקרן זוית ארכו כב' גריסין ורחבו כגריס.

תרסד. א. גידם, "ותפשו בו אביו ואמו" ולא גידמין. ב. חיגר, "והוציאו אותו" ולא חיגרין. ג. אילם, "ואמרו" ולא אילמין. ד. סומא, "בננו זה" ולא סומין. ה. חרש, "איננו שומע בקולינו" ולא חרשין.

תרסה. מתרין בפני ב', לעדות. מלקין בפני ג', דיינים. וחזר וקלקל נידון בכ"ג, למיתה.

תרסו. כשברח קודם גמ"ד והקיף זקן התחתון פטור, וכשברח אחר גמ"ד והקיף זקן התחתון חייב. והטעם שפטור א. הואיל ואשתני אשתני. ב. כי עכשיו כשבאים לדונו הוא לאו בר קטלא, [אך כשנשתנה דינו וגם עכשיו הוא בר מיתה אחרת, ידינוהו כמיתה דעכשיו].

תרסז. פטור, כיון דנשתנה דינו [לדונו בעדים והתראה וב"ד דכ"ג] ונשתנה מיתתו [מסייף לסקילה]. ולר' יוחנן ידון בחנק [כמיתתו הקלה].

תרסח. כשהכה את חבירו ובא על אשת חבירו ואח"כ נתגייר, פטור כיון דאילו עביד השתא לאו בר קטלא הוא. ואם כשעשה כן בישראל ונתגייר חייב. דבהרג, לרבנן לא נשתנה מיתתו דנשאר בסייף, ולר"ש שנשתנה מחנק לסייף כיון דסייף קל קלה בחמורה מישך שייכא. וכשבא על אשת ישראל, לרבנן שנשתנה מסייף לחנק כיון דחנק קל קלה בחמורה מישך שייכא, ולר"ש לא נשתנה מיתתו דנשאר בחנק. [ובנערה המאורסה ג"כ נשאר בסקילה].

תרסט. כ' תידון בחנק כיון דאשתני גופא אשתני קטלא [וקלה בחמורה מישך שייכא], ולר' יוחנן תידון בסקילה אף דאישתני גופא נשארת במיתתה דשעת העבירה דזה בסקילה.

תרע. נידון ע"ש סופו, שהגיעה תורה לסוף דעתו, שסוף מגמר נכסי אביו ויוצא ללסטם את הבריות לפיכך ימות זכאי ואל ימות חייב.

תרעא. נידון ע"ש סופו, דחזקה אין אדם מעמיד עצמו על ממונו, ואומר הגנב דאם ילך לגנוב הרי יעמוד כנגדו, ואם יעמוד כנגדו יהרגנו, וא"כ הוא רודף, והבא להרגך השכם להורגו.

תרעב. בשבר פטור, דקנאו בדמים, דכיון דהיה חייב באותו הזמן מיתה הוי קלב"ם. אכן לרבא זה רק בשבר דליתנהו, אך בלקח יתחייב להחזיר. אך רב אמר את דבריו אפי' בלקח, דהא [כשיש לו דמים] חייב באחריות אונסין, הרי דאי"ז פקדון. אך רבא דוחה דזה רק לענין חיוב אונסין אך לא לקנותם לגמרי, וכמו שואל, ולכן חייב להחזירם.

תרעג. דכ' שבר את החבית, משמע דדווקא שבר פטור כשאין לו דמים, אך לא בנטל. ואי"ז תיובתא, כיון דאי"ז מפורש במתני' דנטל חייב, ואיכא לדחוקי דכ' שבר משום רישא [דביש לו דמים חייב אפי' שלא בכוונה].

תרעד. א. כשהגביהו ואח"כ הוציאו, דנתחייב בגניבה קודם דחילל שבת בהוצאה. ב. לפי רבא, כשהכיס והמעות עדיין קיימים ולא השליכם לנהר, ומשום דזה בעין מחויב להשיבם ולא קנאם בקלב"ם.

תרעה. באב על הבן צריך שיהא ברור לו כשמש שאין לו שלום עמך, כי רחמי האב על הבן. אך בבן על האב וכ"ש אינש דעלמא להיפך, שרק כשברור לו כשמש שהוא רחמני אין להורגו.

תרעו. דמים לו בין בחול ובין בשבת, לפקח עליו את הגל. אין לו דמים בין בחול ובין בשבת, דשרי להורגו בשבת ול"א דהוי כהרוגי ב"ד דאין הורגין אותם בשבת.

תרעז. "והוכה" בכל אדם, ולא רק בעה"ב שיודע בעצמו שלא יעמוד על ממונו, אלא כל אדם משום דהוא רודף, ועל כולם להצילו. "ומת" בכל מיתה שאתה יכול להמיתו, דאין ללמוד מרוצח וגוה"ד דזה ב' כתובין הבאין כאחד. "ימצא הגנב" דאף בנמצא בגגו חצירו וקרפיפו ולא שחתר מחתרת רשאי להורגו [אך צריך התראה].

תרעח. לר' הונא א"צ התראה, ולכן אף קטן הרודף ניתן להצילו בנפשו, לתי' א' תמיד, ולתי' ב' משום דס"ל כתנא דיליף מ"מחתרת" דמחתרתו זו היא התראתו [ולפי"ז רק במחתרת אך לא בגגו חצירו וקרפיפו]. ויש תנא דס"ל דצריך התראה ככל חייבי מיתות. ואליבא דר"י בר"י א"צ התראה דרק בא להבחין בין שוגג למזיד, וסגי שיודיעוהו וא"צ שיקבל עליו ההתראה.

תרעט. לא. ובמעשה דשבע בן בכרי, בלא"ה היו הורגים אותו, ורק הצילו שלא יהרגו אותם חוץ ממנו. ועוד משום דהיה מורד במלכות [וזה עפ"י דין].

תרפ. [להו"א, מ"לא תעמוד על דם רעך"]. למסקנה, מנערה המאורסה דניתן להצילה בנפשו דכ' "ואין מושיע לה" הא יש מושיע לה בכל דבר שיכול להושיע. וילפינן בהיקש "כי יקום איש על רעהו ורצחו נפש וכו'" דכ' בפ' נערה המאורסה, דבא ללמד ונמצא למד דניתן להצילו בנפשו [וא"א ללמוד בק"ו, דאין עונשין מן הדין].

תרפא. כשרואה חבירו טובע בנהר או חיה גוררתו או ליסטים באים עליו מחויב להצילו אפי' בטרחה ובשכירת מצילים, דיש לחזר על כל צדדים שלא יאבד דם רעך.

תרפב. א. לתנא דמתני' ודברייתא, הרודף אחר חבירו להורגו, ואחר הזכור, ואחר נערה המאורסה, ואחר עריות שהם חייבי מיתות ב"ד וחיי"כ, ונפק"ל מ"אין לנער[ה] חטא מות" דע"ז קאי קרא ד"ואין מושיע לה" דילפינן דניתן להצילה בנפשו, "נער" זה זכור, "נערה" זו נערה המאורסה, "חטא" אלו חייבי כריתות, "מות" אלו חייבי מיתות ב"ד, ורודף להורגו מ"כי כאשר יקום... ורצחו נפש" דכ' בפ' זו. ב. לרשב"י, גם עובד ע"ז, בק"ו מהנ"ל, דאם בפגם הדיוט ניתן להצילו בנפשו, ק"ו בפגם גבוה, וס"ל דעונשין מן הדין. ג. לראב"ש, גם מחלל שבת, וס"ל כאבוה, ויליף "חילול" "חילול" מע"ז.

תרפג. אלמנה לכה"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, כיון דזה פגם זוטא. ולר' יהודה באומרת הניחו לו דחוששת שיהרגנה, כיון דטעם ההצלה אינו מחמת הפגם שפוגמה, אלא כי חוששין שתמסור נפשה למיתה [דיש צנועות שכך יעשו], וכאן אין חשש זה.

תרפד. א. לתנא דברייתא, חד למעוטי ע"ז וחד למעוטי בהמה [ושבת]. ב. לרשב"י, חד למעוטי בהמה וחד למעוטי שבת [שלא ילמדו בגז"ש מע"ז]. ג. לראב"ש, חד למעוטי בהמה ואגב דכ' נער כ' גם נערה.

תרפה. א. אמרו רבנן קמיה דר"ח, דלמ"ד העראה זו נשיקה, א"כ פוגמה בשעת העראה, ומתחייב קנס רק בגמר ביאה, ואי"ז באותו הזמן ואין קלב"ם. ב. לר"ח, כשבא עליה בתחילה [הוא או אחר] שלא כדרכה, ואח"כ בא עליה כדרכה, דכבר נפגמה בביאה ראשונה. ג. לרבא, לר' יהודה באומרת הניחו לו שלא יהרגנה. ד. לר"פ, מיירי [באחותו] במפותה. ה. לאביי, מיירי דיכולים להצילה בא' מאבריו, וכר"י בן שאול דבכה"ג אין להורגו.

תרפו. רודף פטור על הכל, כיון דמתחייב בנפשו באותה שעה. נרדף פטור על כליו של רודף דלא יהא ממונו חביב עליו מגופו, אבל בשל שאר אדם חייב כיון דהוא מציל את עצמו בממון חבירו. רודף אחר הרודף פטור על הכל, דבלא"ה לא ימצא מי שיציל מידי הרודף.

תרפז. בעלית בית נתזה נמנו דעל ג' עבירות, ע"ז, ג"ע ושפ"ד יהרג ואל יעבור, ונפק"ל, ע"ז מ"בכל נפשך" שצריך למסור נפשו לאהבת ד' [שלא ימירנו בע"ז]. ושפ"ד מסברא דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי מדמא דההוא גברא. וג"ע מההיקש דנערה המאורסה לרוצח דבא ללמד דגם בג"ע יהרג ואל יעבור. ולר' ישמעאל על ע"ז אין יהרג ואל יעבור דכ' "וחי בהם" ולא שימות בהם, [ובג"ע ושפ"ד מודה, תוס']. ובשעת גזירת המלכות אפי' על מצוה קלה יהרג ואל יעבור שלא ירגילו את הגויים לעשות כן, ובפרהסיא אפי' שלא בשעת גזירת המלכות ואפי' על מצוה קלה ג"כ יהרג ואל יעבור משום חילול ד' דכ' "ולא יחללו את שם קדשי ונקדשתי וכו'".

תרפח. י' ישראלים, דכ' "ונקדשתי בתוך בני ישראל", וילפינן "תוך" "תוך" מ"הבדלו מתוך העדה" דזה עשרה דכולם ישראלים.

תרפט. א. לאביי, כי היתה קרקע עולם. ב. לרבא, כי נתכוין להנאת עצמו [ואין בזה משום חילול ד'].

תרצ. הגמ' מסתפקת, [ואביי רצה להוכיח מהא דזה לא נמנה עם ז' מצוות בני נח, ורבא דחה דזה נחשב אביזרייהו של המצוות ואי"ז מצוה נפרדת, ומנעמן אין ראי' דזה היה בצנעא דליכא חילול ד'].

תרצא. א. לא נצטווה על קידוש ד' למסור נפש. ב. היה בצנעא.

תרצב. למ"ד דהיתה אשת איש א"ש דזה עריות, ולמ"ד דהיתה פנויה, לר"פ משום פגם משפחה, ולר"א בריה דר' איקא כדי שלא יהו בנות ישראל פרוצות בעריות. ומה דלא נשאה משום דלא היה מישב דעתו, דמחורבן ביהמ"ק נשאר טעם ביאה רק לעוברי עבירה.

תרצג. א. חמותו ואם חמותו, לאביי דנפק"ל מ"אותו ואתהן" לפי ר"ע, [דאשה שנשא בתה אי"ז תרוויהו לאיסורא]. ב. אשה שנשא בתה, לרבא דס"ל דלכו"ע אם חמותו ל"כ בהדיא.

תרצד. א. דבת אשה ובת בתה ובת בנה בשריפה כמו אשה ואמה. ב. לעשות זכרים כנקיבות, והיינו לעשות שאר הבא ממנו [בתו בת בתו ובת בנו מאנוסתו] כשאר הבא ממנה [בתה ובת בתה ובת בנה], וילפינן ב"הנה" "הנה" - "זימה" "זימה". ג. לעשות למעלה כלמטה [לאביי] או למטה כלמעלה [לר' אשי], והיינו לאסור אם חמיו ואם חמותו, לאביי ילפינן ג' דורות למעלה כג' דורות למטה, לר' אשי לאסור למטה באיסור [אם חמיו ואם חמותו] כלמעלה באיסור [חמותו], [והיינו דילפינן חמותו מבת אשתו לאסור אף הלמטה באיסור].

תרצה. לאביי, כי כ' "אמך היא", משום אמו אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום אם אמו. לרבא, גם בלי הילפותא הלימוד מאם אמה לא מסתדר, דלמ"ד דון מינה ומינה דגם אם אמו בשריפה, איכא למיפרך ג' פירכות [למ"ד שריפה חמורה], א. מה להיא שאמה בשריפה תאמר בהוא שאמו בסקילה. ב. וכי אמו בסקילה ואם אמו בשריפה דחמירא. ג. [גם למ"ד סקילה חמורה] כמו שהיא לא חילקת בה בין אמה לאם אמה, ה"נ הוא לא תחלוק בין אמו לאם אמו. ולמ"ד דון מינה ואוקי באתרא דאם אמו תהיה בסקילה, איכא למיפרך ב' פירכות [למ"ד שריפה חמורה] א. מה להיא שאמה בשריפה תאמר בהוא שאמו בסקילה. ב. [גם למ"ד סקילה חמורה] דהוא כהיא, מה היא לא חילקת בין בתה לאם אמה [דשניהם בשריפה], ה"נ הוא לא תחלוק בין בתו לאם אמו [ובתו בשריפה].

תרצו. לאביי, כי כ' "אשת בנך היא", משום אשת בנך אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום אשת בנה. לרבא, גם בלי הילפותא הלימוד מכלתו לא מסתדר. דלמ"ד דון מינה ומינה דכלתה נמי בסקילה, איכא למיפרך ב' פירכות [למ"ד סקילה חמורה], א. מה להוא שכן אמו בסקילה תאמר בהיא שאמה בשריפה. ב. [גם למ"ד שריפה חמורה] מה הוא לא חילקת בין אמו לכלתו [דשתיהן בסקילה] אף היא לא תחלוק בין אמה לכלתה [דשתיהן בשריפה]. ולמ"ד דון מינה ואוקי באתרא, וכלתה תהא בשריפה כאמה, איכא למיפרך ב' פירכות [למ"ד סקילה חמורה], א. מה להוא שאמו בסקילה תאמר בהיא שאמה בשריפה. ב. [גם למ"ד שריפה חמורה] מה הוא חילקת בו בין בתו [דבשריפה] לכלתו [דבסקילה], אף היא תחלוק בין בתה לכלתה.

תרצז. א. לאביי, בק"ו דאם ענש בת בתו ק"ו על בתו, וזה גילוי מילתא בעלמא [ואי"ז עונש מן הדין], ואף אזהרה נפק"ל מהק"ו. ב. לרבא, נפק"ל מ"הנה" - "הנה", מבתה שהיא כבת בתה ה"נ מוזהר על בתו כבת בתו, ומהתם גם לומדים עונש מ"זימה" - "זימה". ג. לאבוה דר' אבין, מהייתור ד"איש" בקרא ד"בת איש כהן", שבא לרבות בתו מאנוסתו דבשריפה, ואזהרה מ"אל תחלל את בתך להזנותה", ד"תחלל" ב' חילולים גם להזהיר שלא יחללה בזנות [וגם שלא ימסרנה שלא לשם אישות]. והא דבועלה לא נתמעט משריפה כבת כהן, לאביי כי כ' "את אביה היא מחללת" יצתה זו שאביה מחללת, דבזה אין המיעוט ד"היא" ולא בועלה. ולרבא, רק בבת כהן שהיא אשת איש י"ל דהבועל נתמעט משריפה כבת כהן אך יענש בחנק כא"א, אך כאן בבתו שהיא פנויה, לא יתכן שיתמעט ויפטר לגמרי.

תרצח. א. לאבוה דר' אבין, שלא יחלל בתו בזנות. ב. שלא ימסור את בתו שלא לשם אישות. ג. שלא ישיא בתו לזקן [שתזנה תחתיו]. ד. שלא ישהה בתו בוגרת [שמתאוה להפקירה ומזנה].

תרצט. "למען ספות הרוה את הצמאה", א. במשיא בתו לזקן [שצמאה לתשמיש]. ב. במשיא אשה גדולה לבנו קטן [מטעם הנ"ל]. ג. מחזיר אבידה לגוי [שמשוה הגוי שהוא רוה לישראל שהם צמאים ליר"ש וקיום המצוות]. "וידעת כי שלום אהלך וכו'", א. האוהב את אשתו כגופו. ב. המכבדה [בתכשיטין נאין] יותר מגופו. ג. המדריך בניו ובנותיו בדרך ישרה. ד. המשיאן סמוך לפירקן. "אז תקרא וד' יענה", א. האוהב את שכניו. ב. המקרב את קרוביו. ג. הנושא את בת אחותו. ד. המלוה סלע לעני בשעת דוחקו.

תש. לרבא נח' בזה ר' ישמעאל ור"ע, דלר' ישמעאל דרשינן "אותו ואתהן" אותו ואת אחת מהן, ואפי' מתה אשתו. ולר"ע דרשינן אותו ואת שתיהן, דרק אם אשתו בחייה חייב על חמותו שריפה. [ולאביי, משמע ביבמות דצ"ד: דלכו"ע חייב].

תשא. א. רוצח. ב. אנשי עיר הנדחת.

תשב. בכל שהוא, דברזיה מיברז. ומדל"כ "יד" גבי ברזל כמו באבן.

תשג. באדם חייב, דילפינן מ"או באיבה" לרבות המצמצם. ובבהמה, לרבינא חייב בק"ו מרוצח דלא חייבוהו באונס ובשוגג וחייבוהו במצמצם ק"ו למזיק דחייב באונס ובשוגג שיתחייב במצמצם, ולר' אחא בר רב נתמעט מ"מות יומת המכה רוצח הוא", ברוצח הוא דחייב מצמצם ולא בנזקין.

תשד. ברעב פטור, דהרעב בא מאליו והולך וחזק לאחר זמן. בחמה ובצינה חייב, ובסוף חמה וסוף צינה לבוא פטור. לפני ארי פטור, דבלא"ה היה הורגו. לפני יתושין, לרבא חייב ולר' אשי פטור דאי"ז היתושים הראשונים שהרגוהו. ובכפה עליו גיגית לרבא פטור כמו כפתו ומת ברעב, ולר' זירא חייב, דמיד מתחיל ההבלא [ואי"ז כביתא דשישא דאינו חייב אם לא הדליק הנר].

תשה. כשהדליק את הנר, וע"י ההבל מת, כי זימן את ההורג. ובלא"ה פטור דלא מתחיל ההבלא מיד ע"י הבל פיו ללא הנר.

תשו. א. דחפו לבור וסולם בבור, ובא אחר או הוא וסילקו. ב. זרק בו חץ ותריס בידו, ובא אחר או הוא ונטלו. ג. זרק בו חץ וסמנים בידו [ולר' אשי אף בשוק], ובא אחר או הוא ופיזרן.

תשז. אם התרו בו חייב מיתה [ויש גי' דרק חוץ לד"א], ואם לא התרו בו והיה המוכה חוץ לד' אמות חייב גלות, דניח"ל דתיזיל התם, אך תוך ד"א פטור מגלות דלא ניח"ל דתיזיל התם, דסתם משחקין בכדור רוצים שיזרק למרחק טפי.

תשח. אם ניתז מכח נפילה ראשונה כשר, דנחשב כוחו, אך בשותת פסול דלא נחשב שנתן בעצמו האפר למים.

תשט. בכפתיה לחבריה בריחוק קצת ואתקיל עליה בידקא דמיא, ובזרק צרור למעלה והלכה לצדדין והרגה חייב משום כח כחוש.

תשי. לת"ק בין בבת אחת ובין בזה אחר זה פטורים דאי"ז מכה "כל נפש", ולר"י בן בתירא בבת אחת כולם פטורים, אך בזה אחר זה האחרון חייב כי קירב את מיתתו וחייב על כל דהו נפש.

תשיא. טריפה פטור, גוסס בידי שמים חייב.

תשיב. אדם טריפה שהרג בפני ב"ד חייב, שלא בפני ב"ד פטור דהו"ל עדות שא"א יכול להזימה ואין עדות. שור טריפה שהרג מח', לרבא חייב, ולר' אשי פטור דדינו כבעלים שטריפה פטור. ושור של אדם טריפה שהרג פטור דכיון דלא קרינן בבעליו "וגם בעליו יומת" לא קרינן בשורו "השור יסקל".

תשיג. עדי טריפה שהוזמו מח', לרבא נהרגין משום ובערת הרע מקרבך, ולר' אשי אין נהרגין משום שאינם בזוממי זוממין. ושהעידו בטריפה והוזמו, אין נהרגין כיון דבעו למיקטל גברא קטילא.

תשיד. לר' יהודה המשיך חייב בסייף, כיון דארס נחש בין שיניו, והוי כתוקע סכין בבטנו. ולחכמים הנחש בסקילה, ככל שור שהמית, כיון שארס נחש מעצמו הוא מקיא.

תשטו. כשאמדוהו למיתה והיקל ואח"כ מת לת"ק חייב מיתה, כיון דאמדוהו תחילה למיתה ולבסוף מת [ואין אומד אחר אומד], ולר' נחמיה פטור דדריש מ"ונקה המכה" שבא לפוטרו גם אם לבסוף ימות. ובאמדוהו לחיים ואח"כ מת לכו"ע פטור לת"ק ילפינן מ"ולא ימות" דאזלינן בתר האומד הראשון לפטור, ולר' נחמיה ל"צ קרא כיון דיצא מב"ד זכאי.

תשטז. לר' נחמיה חד ["ולא ימות"] לאמדוהו למיתה וחיה, וחד ["ונקה המכה"] לאמדוהו למיתה והיקל ולבסוף מת. לת"ק חד ["ולא ימות"] לאמדוהו לחיים ומת דפטור, וחד ["ונקה המכה"] לאמדוהו למיתה וחיה [דקודם חובשין אותו].

תשיז. מקושש כדי לידע באיזה מיתה להמיתו. ומגדף לידע אם חייב מיתה, וזה היה הוראת שעה [מעצמם].

תשיח. נתכוין לבהמה והרג אדם פטור [דאף אם התרו בו, חשיבא התראת ספק]. נתכוין לאדם והרג אדם אחר פלוג' דרבנן מחייבי ור"ש פוטר, וכן בנתכוין לא' מב' אנשים או שנתכוין לראובן ונמצא שהוא שמעון נח' רבנן ור"ש. וטעמיה דר"ש דכ' "וארב לו וקם עליו" עד שיתכוין לו, וטעמיה דרבנן דחייב דכ' "וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה... ואם אסון יהיה ונתת נפש תחת נפש" ואף דלא התכוונו לה.

תשיט. רבנן לומדים מהפס' "וארב לו וקם עליו" פרט לזורק אבן לגו, ובגוונא דאיכא ט' ישראלים וכותי א' דחשיב קבוע כמחצה על מחצה. ור"ש לומד מקרא ד"וכי ינצו אנשים... נפש תחת נפש" שהכוונה לתשלום ממון דנתינה היינו ממון, וכרבי.

תשכ. לרבנן חיוב מיתה כיון דנתכוין להרוג לחבירו והרג את האשה. לרבי חיוב ממון דאין חיוב מיתה בכה"ג רק ממון כיון דכ' נתינה.

תשכא. דיליף מהיקש מכה אדם למכה בהמה דאין חילוק בין מתכוין לאין מתכוין שבכל מקרה פטור מממון, ואין מתכוין הכוונה דנתכוין לזה והרג את זה, [דאם לא התכוין כלל היינו שוגג], וחזינן דפטור מממון ודלא כרבי, ומדאיצטריך קרא חזינן דפטור ממיתה [דאל"ה אמאי צריך קרא], ודלא כרבנן.

תשכב. א. לר' אבהו בשם שמואל, ברוצח שלא נגמר דינו שנתערב ברוצחים אחרים שנגמר דינן, דלרבנן פטורים דאין גומרין דינו של אדם אלא בפניו וליכא, ולר' יהודה כיון דכולם רוצחים א"א לפוטרן לגמרי לכך כונסין אותן לכיפה. ב. לר"ל, בשור שלא נגמר דינו שנתערב בשוורים שנגמר דינם, דלרבנן פטורים דכמיתת הבעלים כך מיתת השור, וצריך גמ"ד בפניו, ולר' יהודה כונסין אותן לכיפה [אך באדם מודה דפטורים]. ג. לרבא, בשור שנגמר דינו שנתערב בשוורים אחרים מעליא, דכיון דאסורים בהנאה מחמת התערובת, לרבנן סוקלים אותם כדי לקיים בהם מצוות סקילה, ולר' יהודה כונסין אותם לכיפה ואין להטריח את ב"ד לסקול כולם. ומה דברישא כ' דפטורים מיירי ברוצח ובגוונא דיצא חץ מבין שני בנ"א, דפטורים.

תשכג. אם היתה מעוברת בשעת נגיחה הוי ולד הנוגחת ודינה כדין אמה. ואם נתעברה אחר הנגיחה וילדה קודם גמר דינה ולדה מותר דעדיין האם היתה מותרת. ואם נתעברה אחר נגיחה קודם גמ"ד וילדה אחר גמ"ד ולדה אסור כי עובר ירך אמו. ואם נתעברה אחר גמ"ד וילדה תלוי במח' בזה וזה גורם כיון דנוצר גם מן הזכר.

תשכד. אם מותרה לדבר חמור הוי מותרה לדבר קל, לכו"ע נידונים בקלה, ואם לאו, תלוי במח' אם צריך שיודיעוהו באיזו מיתה נהרג, דלר' יהודה דצריך שיודיעוהו כיון דהודיעוהו הרי לא הותרה לדבר קל רק לחמור, ולרבנן דא"צ שיודיעוהו בגוונא דהתרו בו סתם ידון בקלה.

תשכה. לר"ש דשריפה חמורה ידונו בסקילה כיון דהוא קל יותר, [ואפי' נסקלין בנשרפין דרובן נשרפין], ולרבנן דסקילה חמורה ידונו בשריפה דהוא קל יותר.

תשכו. אומר לו מקרא כ' בתורה כך, ואביו יבין לבד טעותו.

תשכז. בב' עבירות נידון בחמורה, [ואף אם נגמר דינו למיתה הקלה ואח"כ עבר החמורה], דילפינן מקרא דיחזקאל ד"והוליד בן פריץ וכו'", ד"שופך דם" עונשו סייף, "ואת אשת רעהו טימא" עונשו בחנק, "ואל הגילולים נשא עיניו" עונשו בסקילה, וכ' דיענש ב"מות יומת דמיו בו" שזה סקילה. ובעבירה א' שיש בה ב' מיתות [כגון חמותו שהיא א"א], לת"ק נידון בחמורה [שריפה], ולר' יוסי נידון בזיקה הראשונה, [ובא"א שנעשית חמותו נידון בחנק].

תשכח. "אל ההרים לא אכל" - שלא אכל בזכות אבותיו [מתוך שהוא חסיד]. "ועיניו לא נשא אל גילולי בית ישראל" - שלא הלך בקומה זקופה. "ואת אשת רעהו לא טימא" - שלא ירד לאומנות חבירו. "ואל אשה נדה לא יקרב" - שלא נהנה מקופה של צדקה. ור"ג היה בוכה במקרא זה, כי משמע דרק מי שיש לו כל מעשים אלו הוא יחיה, וא"ל ר"ע דסגי בחד מינייהו, כמו "אל תטמאו בכל אלה" דהכוונה בא' מהם.