[1] ומקשה הגמ' דנעשה כלל ופרט לגבי מגע בועל נדה דכתיב (ויקרא טו:כד): "וּתְהִי נִדָּתָהּ עָלָיו" - כלל לטמא בכל הטומאות שהיא מטמאת, "וְכָל הַמִּשְׁכָּב" - פרט שיטמא רק משכב ומושב, ונמעט שלא יטמא אדם וכלים כלל. ודחה אביי, דאין כאן כלל ופרט כיון שהם מרוחקים זה מזה (ד"וְטָמֵא שִׁבְעַת יָמִים" מפסיק הענין). ורבא דחה, דכיון שכתוב "וְכָל הַמִּשְׁכָּב" - וכל בכל מקום ריבויא הוא - וא"כ אי אפשר להחשיב לתיבות "וְכָל הַמִּשְׁכָּב" כפרט. וכן אין לומר כקושית ר' יעקב שנשווה בועל נדה לנדה, שכמו שנדה אין חילוק בין מגעה למשכבה לחומרא, כך נימא לגבי בועלה שאין חילוק ובין מגעו ובין במשכבו לא יטמאו אלא אוכלים ומשקים, דכיון שכתוב וּתְהִי נִדָּתָהּ עָלָיו - משמע שבא להחמיר ולא להקל, ושיהיה עליו את הטומאה שלה, ורק לגבי משכב שנתקו וכדלהלן אינו עושהו לטמא אדם וכלים.

[2] כתיב (ויקרא טו:כד) "וְאִם שָׁכֹב יִשְׁכַּב אִישׁ אֹתָהּ וּתְהִי נִדָּתָהּ עָלָיו וְטָמֵא שִׁבְעַת יָמִים וְכָל הַמִּשְׁכָּב אֲשֶׁר יִשְׁכַּב עָלָיו יִטְמָא". והנה תיבות "וְכָל הַמִּשְׁכָּב" וגו' לכאורה מיותרות, דהא כבר אמר "וּתְהִי נִדָּתָהּ עָלָיו", ובה כבר כתוב טומאת משכב. אלא על כרחך דבא הכתוב לנתוק למשכב מטומאה חמורה, ומזה שכתוב "יִטְמָא" - ש"מ טומאה קלה, ורק מטמא אוכלים ומשקים.

[3] רש"י מפרש שמיירי ששמשה באיסור בעת זיבתה. וההכרח של רש"י לפרש כן, דכיון שמיירי בזבה גדולה שצריכה ז' נקיים, א"כ היא כבר זבה שלשה ימים, ודין פליטת ש"ז הוא רק תוך שלשה ימים דאח"כ היא מסרחת ואינה כלום, ואם פלטה ש"ז שאינה סרוחה תוך הז' נקיים, על כרחך ששמשה בזוב. אכן תוס' (בד"ה רואה) כתבו דיתכן גם בשמשה בהיתר, דיתכן ששמשה ביום ראשון בשבוע באמצע היום, ובאותו יום סמוך לשקיעה ראתה זיבה (דהיה כן בי"א ימים שבין נדה לנדה), וראתה שוב ביום שני ושוב ביום שלישי - שנעשית זבה גדולה, ולערב פסקה בטהרה, ופלטה בבוקר יום רביעי, שבאופן זה הפליטה היא תוך שש עונות שלמות, והיא כבר תוך הז' נקיים. א"נ, לא מיירי בזבה, אלא אחר חומרת בנות ישראל שכשרואות טיפת דם כחרדל יושבות עליו ז' נקיים, וראתה ופסקה מיד לערב ואחר יום או יומים פלטה.

[4] רבא ס"ל דלא יתכן שתסתור, דלסתור לכל הז' א"א, דדיה כבועלה - וזב המונה וראה קרי אינו סותר אלא יום אחד. ולסתור יום אחד, גם א"א דהא כתיב "ואחר תטהר" - שלא תהא טומאה מפסקת ביניהם. אכן כתבו התוס' (בד"ה רואה) דנראה שרבא חזר בו.

[5] כתבו התוס' (בד"ה שדרס) דה"ה שנגע הכותי בעצמו ישירות בתרומה, אלא שמשנתנו (בדף לא:) מדברת בעניני מדרסות, ולא בענין נגיעה.

[6] לרב שמואל פשיטא ליה שכותי חבר לא יהיה בועל נדה, וא"כ אין כאן שום ספק בדריסתו לטמא את התרומה. אולם רב פפא חולק, וסובר שעדיין יש לחוש שהם לשיטתם משלימים דם אדום לדם ירוק - וחושבים שטוב עושים, אף שבשאר דברים הוא חבר (- תוד"ה בועל).

[7] וכמתניתין (דטהרות) על ששה ספקות שורפין עליהן את התרומה - ואחד מהן הוא ספק בגדי עם הארץ, וא"כ כותי שהוא עם הארץ ודאי שישרפו על מדרסו.

[8] רב שימי העמיד למשנתנו שאמרה שאין שורפין על הכותים את התרומה משום שטומאתן ספק, באופן שאין חשש של טומאת הארץ כגון שטבל עכשיו מיד. ורק יש עליו ספק בועל נדה, והגם שבכל הספקות שורפין את התרומה, מ"מ כאן ספק בועל נדה הוא ספק ספיקא, ספק אם בעל תוך הז' ימים האלו - שלא עולה לו טבילה, ספק בעל לפני זמן רב ועלתה לו הטבילה, ואת"ל דבעל בקרוב, ספק אם אשתו נדה דאולי לא השלימה דם ירוק, ועל ספק ספיקא לא שורפין את התרומה. ואם תשאל, תיפוק ליה ממה שהוא דורס בנעליו, ובגדי עם הארץ הם מדרס לפרושים - ומטמא את בגד החבר הגם שטבל. או מצד מה שלבוש בבגדיו - והנושא את המדרס מטמא בגדים שדורס עליהם לטמא תרומה. י"ל דמיירי בכותי ערום, (דהיינו איך שיצא מהטבילה בעודו ערום דרס על בגדי החבר, ושוב נגעו בגדי החבר בתרומה).

[9] דגזרו עליהם להיות כזבים, אבל לא בכל דבר וכדלהלן. אכן הר"ר משה מפונטיי"ז ס"ל שלא גזרו עליהם כזבים כלל, וכל מה שמטמא הוא מחמת בגדיו, שעליהם גזרו משום שמא ישבה עליהם אשתו נדה, וכן רוק שלו טמא משום שנוגע בשפתיו - אבל לא משום מעיינות הזב.

[10] מבואר בתוס', דמה שגזרו על בגדיו הוא רק מחמת החשש ששמא ישבה עליהם אשתו נדה.

[11] מבואר בתוס', שדוקא טומאות שאפשר להזהר בהן גזרו עליהם, אבל במשכב ומושב והיסט ומדרס לא החמירו.