[1] פי', דהמודר יִלְוה או יקנה או ישאל מן המדיר בזה פשוט שאסור, והנידון היכא שהמודר יַלְוה ימכור ישאיל למדיר (דהיינו שהמדיר הוא הלוה הקונה או המשאיל) שבזה לכאורה אין איסור שיהנה המדיר מן המודר.

[2] ומה שאמרה המשנה גבי המדיר שלא ישאל ממנו - דהיינו שלא ישאל מן המודר, מוקי לה בכה"ג שנדרו הנאה זה מזה. ומשמע שאם לא באופן זה שנדרו זה מזה, לא היה אסור למדיר לשאול וללוות ולקנות ממודר. (ומיירי בזבינא חריפא שאין הנאה למוכר).

[3] דגזרינן לשאול משום להשאיל, ולכן אסור גם המדיר לשאול מן המודר, כדי שלא יבוא להשאילו.

[4] נחלקו ר' יוחנן ורבא בטעמו של ר' יוסי, ר' יוחנן פירש שהטעם הוא משום ד"הפקר כמתנה" מה מתנה עד שתבוא לרשות זוכה אף הפקר עד שיבוא לרשות זוכה, וממילא כל זמן שלא זכו בהפקר יכול הבעלים לחזור בו ממה שהפקיר, ולפ"ז אם המודר הוא הזוכה - הרי שזוכה ישירות מרשות הבעלים המדירו, ואסור. והקשתה הגמ' על דבריו מברייתא זו, שאומרת שמודה ר' יוסי היכא שקדם ההפקר לנדר, דלמה הוא מתיר, הא סוף סוף עתה כבר נעשה הנדר ונמצא שהמודר זוכה מרשות המדיר (ורבא דחה את תירוץ ר' אבא), ולכן אמר רבא תירוץ חדש שטעמו של ר' יוסי משום גזירה אטו "מתנת בית חורון" ששם לא נעשה ההפקר אלא כדי שיוכל המודר ליהנות וזה אסור.