[1] כגון שדה שנמצאת בהר שלא מספיק לה מי גשמים וצריך להשקותה כל הזמן.

[2] שמספיק לה מי גשמים. ואף שאם ישקה אותו תהיה לו הרווחה שתצמיח תבואתה יותר, לא התירו לטרוח במועד בשביל הרווחה, אלא רק שלא יהיה לו הפסד.

[3] שיצא בתחילה, היינו מעיין שרק עתה מתחיל לנבוע ולא החזיק את דרכו עדיין. ושלא יצא בתחילה, היינו מעיין נובע מזמן מרובה. והחידוש הוא דאפי' מעיין שיצא בתחילה שאין אגפיו (דהיינו צדדיו - הקרקע שסביבו) חזקים, בכל אופן מותר, ואין לחוש שמא יפלו ויבוא לתקנם באיסור.

[4] מי הקילון הם מים הנמצאים בבור עמוק ויש טירחא לדלותם ולהשקות בהם, ולא התירו טירחא כזו במועד. וע' לקמן (דף ד.) שמ"ד אחד ס"ל שגזרו מי גשמים אטו מי קילון, ומ"ד אחר ס"ל שמי גשמים עצמם נעשים כמי קילון שיש בהם טורח, ע"ש.

[5] היינו חריצים שעושים בקרקע שבהן המים הולכים סביב השדה - ומשדה לשדה. והטעם שנקראים אמה, משום שהן רוחב אמה ובגובה אמה.

[6] אולם לתקן את האמה במועד מותר. וכגון שנפלו אבנים או עפר לתוך האמה מותר לחוטטה ולהוציאם.

[7] ודוקא ממעיין אבל לא ממי גשמים ומי קילון, ומבואר בגמ', דמטעם זה אין להעמיד בוודאות את משנתנו כר' אליעזר בן יעקב, דאף ששמענו שאוסר להשקות את בית הבעל (אפי' ממעיין), מ"מ לא שמענו שאוסר במקום פסידא דהיינו שדה בית הבעל - להשקות אפי' בדרך טירחא דהיינו ממי גשמים ומי קילון. ורק מדברי ר' יהודה שאמר משקין שדה בית השלחין שחרבה, שמענו כן, דמזה שאמר "שחרבה" משמע שהיה לה מעיין ועכשיו חרב ויצא מעיינה מחדש (דאם נשארה חרובה ונעשית בורה אין טעם להשקותה דהא אין לה תקנה) רק אז מותר.

[8] ביארו התוס' (בד"ה קא), דס"ל לרבה דאזלינן בתר המעשה - והמעשה גורם לרפות את הקרקע. ולא אזלינן בתר המחשבה לצמח את הפירות.

[9] ס"ל דאזלינן בתר המחשבה שהיא העיקר - דהיינו לצורך מה שעושה את זה, ולא בתר הדמיון לאיזה מלאכה נדמית הקרקע אחר ההשקאה והניכוש.