א. א.עדי בן גרושה וחלוצה, דכ' "לו" ולא לזרעו, ובעינן "כאשר זמם" וליכא. [ולבר פדא, מק"ו דמה המחלל אינו מתחלל, אך נדחה דא"כ בטלת תורת ע"ז]. ב. עדי גלות, דכ' "הוא" ולא זוממין, [ולר' יוחנן, מק"ו ממי שעשה מעשה במזיד דאינו גולה, אך נדחה דהיכא דעשה מעשה אינו גולה כי היכי דלא תיהוי ליה כפרה]. ג. עדי כופר, כיון דכופרא כפרה והני לאו בני כפרה. ד. עדי גניבה שבאו למוכרו לע"ע, דכ' "ונמכר בגניבתו" ולא בזממו.

ב. קאי על המשנה בסוף סנהדרין דכל הזוממין מקדימין לאותה מיתה חוץ מזוממי בת כהן ובועלה, ובא לומר במתני' דיש עדים זוממין דאין עושין בהם דין הזמה כל עיקר ורק לוקין.

ג. בחנק, "היא" ולא בועלה. "לאחיו" ולא לאחותו, ולכן זוממיה אינם בשריפה.

ד. דא"כ בטלת תורת עדים זוממין, דנימא מה הסוקל אינו נסקל [דעדים זוממין דהרגו אין נהרגין], הבא לסקול ולא סקל אינו דין שלא יסקל.

ה. דהיא הנותנת דכיון דעשה מעשה לא סגי ליה בגלות כי היכי דלא תיהוי ליה כפרה.

ו. "והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע". דקאי על עדים זוממין שבאו עדים להזימם ולהצדיק את הצדיק, "והיה אם בן הכות הרשע", והא דאין לוקין משום לאו ד"לא תענה" כיון דאי"ב מעשה.

ז. לת"ק דמי ניזק, ולר' ישמעאל בנו של ר"י בן ברוקה דמי מזיק. [להו"א נח' אי כופרא כפרה או ממונא]. ולמסקנה נח' אי ילפינן בגז"ש השתה השתה [מדמי ולדות] דמיירי בדמי ניזק, או דזהו "פדיון נפשו" של מזיק.

ח. להו"א מח' ת"ק ור"י בנו של ריב"ב, ולמסקנה לכו"ע כפרה, נ"מ לעדים זוממין דאין משלמין את הכופר אם כופרא כפרה, [להו"א נ"מ אם דמי ניזק או דמי מזיק].

ט. לר"ע לא, דזה קנס ואין משלם ע"פ עצמו, כיון דלא עשו מעשה וממון ביד בעלים ובכ"ז משלמין, [לת"ק אי"ז קנס, וכן שי' ר' יהודה לקמן ד"ד:].

י. א. לת"ק, באומר העדנו והוזמנו בב"ד פלוני, דמשלם חלקו, [ואין נפטר מדין מודה בקנס]. ב. לר"ע, באומר העדנו והוזמנו וחויבנו ממון בב"ד פלוני, דמשלם חלקו.

יא. מח', לר' חסדא, כמה שהבעל היה יכול לקבל על השדה המיוחד לכתובתה, דהרי עומד בספק אולי תטרפנו. ולר"נ בר אושעיא, מפחיתים כמה שהאשה היתה יכולה לקבל על כתובתה בחייו, שזה הבעל מוכן עכשיו לשלם, והשאר ישלמו, וזה יוצא טפי משומא דר"ח.

יב. לא, דיכולים לומר לא ידענו שיש נכסי מלוג.

יג. כמה שאדם מוכן ליתן כדי שיהא בידיו אלף זוז לי' שנים לעומת ל' יום.

יד. ב' לישנות בדעתו של ר"י אמר שמואל, האם קרי ביה לא יגוש דסוף אתי לידי לא יגוש, או לא דעכשיו אין לא יגוש.

טו. א. במלוה על המשכון. ב. במוסר שטרותיו לב"ד.

טז. ע"מ שלא תשמטני בשביעית, וע"מ שאין לך עלי אונאה, מהני התנאי לפי שמואל [ורב פליג], דיכול להתנות על מה שכ' בתורה. וע"מ שלא תשמטני שביעית [דאין השביעית מסורה בידו], וע"מ שאין בו אונאה [דהרי יש בו אונאה], ל"מ התנאי.

יז. בע"מ שלא תשמטני בשביעית מהני התנאי [לפי שמואל], דזה תנאי עם חבירו. אך בע"מ שלא תשמטני שביעית ל"מ התנאי כיון דאין השביעית מסורה בידו.

יח. ע"מ שאין לך עלי אונאה, לרב ל"מ דזה נגד התורה, ולשמואל מהני התנאי דזה תנאי עם חבירו. אך בע"מ שאין בו אונאה ל"מ התנאי כיון דהתנה עמו שאינו מאנהו והרי אנו רואים שיש בו אונאה.

יט. רק אחר ל' יום, וגם במלוה על פה, דילפינן מקרא ד"קרבה שנת השבע שנת השמיטה", דיש לך שמיטה אחרת שהיא כזו, ול' יום בשנה חשיבי שנה.

כ. פותח בית הצואר חייב חטאת, דחשיב חיבור. אך מגופת חבית שרי דאי"ז חיבור.

כא. ג' לוגין מים שאובין.

כב. לריב"נ אזלינן בתר המראה, בין לקולא [דבמראה יין אין פוסל אפי' בג' לוגין מים שלימים], ובין לחומרא [דבמראה מים פוסל אפי' בשאין ג' לוגין מים שלימים]. ולת"ק, לפי רבא אזלינן רק בתר השיעור, בין לחומרא [דאפי' במראה יין פוסל אם יש ג' לוגין שלימים], ובין לקולא [דבמראה מים אין פוסל אם אין ג' לוגין שלימים]. ולפי ר"פ ספק אם אזלינן רק בתר השיעור וכנ"ל, או גם בתר המראה, ולקולא, [דבמראה יין אין פוסל אפי' בג' לוגין שלימים, ובמראה מים אין פוסל אם אין ג' לוגין מים שלימים].

כג. האדם לא נטהר, בין בחבית יין ובין בחבית מים, דחיישינן שמא טבל בתכולת החבית, [ובמים זה מים שאובין והוי בא ראשו ורובו במים שאובין]. וכיכר של תרומה שנפל שם, אם זה היה חבית יין חיישינן דנטמא מהיין שנטמא מהאדם, ואם זה היה חבית מים טהור [דהמים נטהרו בהשקה לים הגדול, תוס'].

כד. לר"מ לוקין, על ממון ילפינן ממוציא שם רע דלוקה ומשלם, דס"ל דעדים זוממין קנסא וילפינן מקנס, ועל מלקות לוקין על ה"לא תענה", דאזהרה ילפינן מ"ולא יוסיפו עוד". ולרבנן אין לוקין, על ממון משום כדי רשעתו ולא ילפינן ממוציא שם רע דס"ל דעדים זוממין ממונא, ועל מלקות משום ד"לא תענה" לאזהרת עונש כאשר זמם, ולא ילפינן מ"ולא יוסיפו עוד" דאתי להכרזה.

כה. מוציא שם רע, דכ' "ויסרו אותו" מלקות, "וענשו אותו מאה כסף" ממון.

כו. א. לר' יהודה, כי ניתק לעשה, המצוה לשרוף מה שנותר. ב. לר"ע, משום דהוי לאו שאי"ב מעשה.

כז. א. מוציא שם רע, דכ' "ויסרו אותו" זה מלקות. ב. עדים זוממין, דעדי בן גרושה ובן חלוצה לוקין על דיבורם.

כח. לר"ע, לא, א. כי שניהם קנס, ולא ילפינן ממונא מקנסא. ב. כי יש בהם צד חמור. ולר"י כן, דצד חמור לא פריך.

כט. לר"מ מ"ישמעו ויראו". ולרבנן מ"ולא יוסיפו עוד".

ל. בממון כן, במלקות לא, א. לאביי, ילפינן "רשע" "רשע" ממיתת ב"ד דאינה למחצה כמו"כ אין מלקות למחצה. ב. לרבא, במלקות לא מתקיים הכאשר זמם לחצאין, אך בממון מצטרף [שיקבל מה שזממו עליו].

לא. עמנו היתם במקום פלוני, ולא במקום שהעדתם שנעשה המעשה, וילפינן, א. "והנה עד שקר העד וכו'" שישקר בגופה של עדות. ב. "לענות בו סרה" שתסרה גופה של עדות.

לב. אם אין יכולים לראות משם או להגיע בתוך הזמן, הוו זוממין, והחידוש דל"ח לנהורא בריא או לגמלא פרחא.

לג. בהרג, נהרגין דבזמן שהעידוהו לא היה בר קטלא. ובגנב וטבח, על הקנס הם חייבים, דבזמן שהעידוהו לא היה מחויב דהיה יכול להודות וליפטר, [ועל הממון פטורים כיון שהיה מחויב ועומד].

לד. לת"ק יהרגו, ולר' יהודה איסטטית היא זו, [וכת הראשונה שנהרגת, כשכבר קדמו והרגו או דיש רק כת א'].

לה. לר"ל לא, דהוחזק זה לחזר אחר עדים שקרנים. ולר"א ולר' יוחנן כן, דאם הוא הוחזק, כל ישראל מי הוחזקו.

לו. דאפי' לר"ל זה רק כשיש מי שיחזר אחר עדויות, משא"כ בגוונא דר' יהודה ליכא מי שיחזר. ומאידך אפי' לר"י זה באופן שזה מוזר שהם ראו את כל מי שבא להעיד במק"א, משא"כ בגוונא דר"ל יתכן שהאחרים שבאו יודעים עדותן.

לז. דכ' "נפש בנפש" והיינו בגמ"ד.

לח. מדכ' אחותו בת אביו ובת אמו גבי עונש ["ערות אחותו גילה"] וגבי אזהרה ["אחותך היא"], ולא ילפינן בק"ו מאחותו בת אביו ואחותו בת אמו, הרי דאין עונשין ואין מזהירין מן הדין.

לט. דכ' "לאחיו" והרי אחיו קיים. לוקין רק כשנגמר הדין על פיהם, דילפינן מלקות "רשע" "רשע" מחייבי מיתות, וגלות ילפינן ב"רוצח" "רוצח".

מ. דהרג העד זומם כשלא הוזמו שני העדים.

מא. א. דב' מזימין את הג'. ב. דאף בג' אין נהרגין עד שיזומו כל הג'. ג. דאף בג' אם נמצא א' מהם קרוב או פסול עדותן בטילה.

מב. בדיני נפשות עדותן בטילה, בדיני ממונות לר' יוסי תתקיים העדות בשאר, ולרבי עדותן בטילה.

מג. הרוג ונרבע מיירי מאחוריו. והורג ורובע דהם עושי הדבר ולא מקיימי הדבר, ואינם נחשבים לעדים דכ' "יקום דבר".

מד. א. א' מחלון זה וא' מחלון זה ואין רואין זא"ז. ב. ב' בזה אחר זה באותו החלון.

מה. המתרה מצרפן. ויכול להתרות אפי' ההרוג עצמו או השד.

מו. לר"י ב"ר יהודה, חבר ושונא, דהתראה ניתנה להבחין בין שוגג למזיד.

מז. רבא הבין דבריהם, אך לא ידע לדבר בשפתם והעמיד מתורגמן שיתרגם דבריו.

מח. כן, דאי לית ליה ללוה הולכים לערב.

מט. בא"י סותרין את דינו, דאולי זכותה של א"י תועיל למצוא לו פתח של זכות. ובחו"ל אין סותרין את דינו, אלא דנים אותו עפ"י העדים לפי פסק ב"ד שנפסק עליו.

נ. דבא"י יש סנהדרין אפי' בכל עיר ועיר, ובחו"ל רק בכל פלך ופלך.

נא. ספק אם כשהורגת פעם בע' שנה, או בפחות מע' שנה.

נב. מעגל במעגילה, משלשל בחבית ויורד בסולם גולה, דזה דרך ירידה. ומושך במעגילה, ודולה בחבית ועולה בסולם אינו גולה, דזה דרך עליה. וילפינן מ"ויפל עליו וימות" עד שיפול דרך נפילה.

נג. א. מזיד ומתכוין, דבר קטלא. ב. אומר מותר [מח' אם קרוב למזיד או אנוס]. ג. מתכוין להרוג בהמה והרג אדם וכד'. ד. בקרן זוית. ה. שונא. ו. נתכוין לצד זה והלך לצד אחר. ז. נתכוין לזרוק ב' וזרק ד' או ד' וזרק ח'. ח. חצר בעה"ב דאי"ז רשות לניזק ולמזיק כיער.

נד. מזיד, אומר מותר למ"ד קרוב למזיד. מתכוין, מתכוין לבהמה והרג את האדם וכד'.

נה. א. העולה בסולם ונשמטה השליבה מתחתיו ונפלה והרגה. ב. הרוצה להרים ידו בכח, ומשפיל תחילה את גופו כדי להרים בכח, ובהשפלתו הרג.

נו. בדרך עליה פטור, בדרך ירידה חייב.

נז. א. בניזקין חייב בגלות פטור. ב. באתליע חייב [דהיה ירידה] ובלא אתליע פטור. ג. במיהדק פטור בלא מיהדק חייב [כנ"ל].

נח. לרבנן בנשמט הברזל מכתו ולרבי בנפל מן העץ המתבקע. ונח' בדרשת הפסוק "ונשל הברזל מן העץ", לרבנן יש אם למקרא "ונָשַל הברזל מן העץ", ולרבי יש אם למסורת "ונִשֵל הברזל מן העץ" ויליף בגז"ש דמיירי בעץ המתבקע.

נט. [להו"א בשדא פיסא לדיקלא והשיר תמרים ונפלו והרגו], למסקנה, בשדא פיסא לדיקלא והכה עץ החריות שהכה באשכול התמרים שנפלו והרגו.

ס. סותר את כותלו לאשפה ביום כשעשויה ליפנות בלילה, וביום איכא דמיקרי ויתיב.

סא. גבי גלות לראב"י הוי מעיקרא ולא שהוציא אח"כ את ראשו. וגבי גאולת שדה אחוזה הוי מהשתא ולא שהיה לו לפנ"כ המעות לגאול השדה מהקונה.

סב. א. כיון דלא דמי לחטבת עצים דיער, ואף דאיכא חטבת עצים לסוכה ולמערכה, בכ"ז שם אם מצא חטוב אינו חוטב, אך גבי בנו מצוה תמיד לייסרו משום "יסר בנך ויניחך". ב. כנ"ל דלא דמי ליער דלא מיירי בחטבת עצים דסוכה ודמערכה, דצריך כיער דאי בעי עייל ואי בעי לא עייל, ובהכאת בנו הרי מצוה.

סג. לתי' א' אי"ז מצוה כיון דאם מצא חטוב אינו חוטב, ולתי' ב' אם לא מצא חטוב הוי מצוה.

סד. "טמא יהיה" לרבות טבול יום, "טומאתו בו" לרבות מחוסר כיפורים, "עוד" לרבות מת מצוה.

סה. א. לר"ע, לרבות חריש של ערב שביעית הנכנס לשביעית, וקציר של שביעית שיצא למוצאי שביעית, דא"צ לחריש וקציר של שביעית. ב. לר' ישמעאל, מה חריש רשות אף קציר רשות, להתיר קציר העומר דזה מצוה, ואף דיש לכאו' מצוה בחריש כשלא מצא חרוש, י"ל: א. דאי"ז מצוה כיון דאם מצא חרוש אינו חורש, משא"כ קציר העומר. ב. אף דזה מצוה אי"ז כמו קציר, דבחריש אם מצא חרוש אין מצוה, משא"כ בקציר בעומר.

סו. בשוליא דנגרי, דכבר למד אומנות אחרת.

סז. בן ההורג את אביו, לרבנן גולה דהוי שגגת סייף, דסייף חמור מחנק. ולר"ש [לתי' קמא] אינו גולה כיון דהוי שגגת חנק [על הכאת האב], דחנק חמור מסייף, ובעושה בו חבורה אינו גולה, כיון דלא הרג נפש, [ואף דבמזיד הוא בר קטלא].

סח. גולה בקטליה, ולוקה בהכהו פחות משו"פ, דכיון דאין תשלומין לוקה על "לא יוסיף", ולא מקשינן הכאה לקללה [לפוטרו בהכאה כיון דאינו עושה מעשה עמך].

סט. ישראל שהרג גר תושב אינו גולה, גר תושב שהרג ישראל אינו גולה דנתמעט מ"לכם" ולא לגרים, כיון דלא סגי ליה בגלות. גר תושב שהרג גר תושב [בשוגג דרך ירידה] גולה, דכ' "לבני ישראל ולגר ולתושב". [ובאומר מותר למ"ד קרוב למזיד נהרג, ולמאן דפליג, בדרך עליה נהרג]. [וגר תושב שהרג נכרי פטור אף מגלות].

ע. כן. דהיה לו ללמוד דרך ארץ, דשואלין באכסניא על עסקי אכילה ושתיה, ולא על עסקי אשתו.

עא. לר"י לא, דנתמעט מ"בלא ראות". לר"מ כן, דיש מיעוט אחר מיעוט, דנתמעט גם מ"בבלי דעת", ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות.

עב. לת"ק אינו גולה [דנתמעט מ"בלא איבה"], לר' יוסי נהרג דהוא כמועד. ולר"ש יש שונא גולה ויש שונא שאינו גולה, דתלוי אם ברור שלא הרג לדעת גולה.

עג. בנשמט, כאן באוהב כאן בשונא. בנפסק, הא רבי [דאין גולה, דזה כנשמט הברזל מקתו], הא רבנן.

עד. לפי רבי, דבנשמט אינו גולה דתלינן שהרג לדעת, ובנפסק אינו גולה דהוי כנשמט הברזל מקתו דס"ל לרבי דאינו גולה. [ולתוס' משכח"ל בנפל עליו מן הגג].

עה. ו' שקולטות גם שלא לדעת, ומ"ב נוספות שקולטות רק לדעת.

עו. חברון ביהודה כנגד בצר במדבר, שכם בהר אפרים כנגד רמות בגלעד, קדש בהר נפתלי כנגד גולן בבשן. וקלטו רק אחרי שנבחרו הג' שבארץ ישראל [חברון שכם וקדש]. והטעם דהיו ג' בעבר הירדן כיון דבגלעד שכיחי רוצחין, והא דבמרכז א"י היה יותר ערי מקלט [דהמרחק בין הגבול הצפוני והדרומי לערי מקלט, היה פחות מהמרחק בתוך א"י], משום דבשכם נמי שכיחי רוצחין.

עז. כפרים וחצרים הסמוכות לחברון.

עח. לר' יוסף תרי קדש הוו, וא' מהם עיר מבצר דאין עושין אותה עיר מקלט. ולר' אשי היה קדש עיר מבצר ובסמוך לה קדש עיר בינונית.

עט. א. מים. ב. שווקים. ג. אוכלוסין [בסביבתם]. ואסור: א. כלי זין ומצודה [מח' ר"נ וחכמים אם חיישינן שיקנה הגואל הדם להרגו]. ב. לפרוס מצודות ולהפשיל חבלים שלא תהא רגל גואל הדם מצויה שם.

פ. עם הרב גולה ישיבתו, ועם התלמיד מגלין רבו, שנא' "וחי" עביד ליה מידי דתהוי ליה חיותא.

פא. ל. א. רוצח בשוגג, כשעוסק בתורה. ב. ממלאך המות.

פב. מפני שפתח בהצלת יוסף תחילה.

פג. א. הזרח שמש לרוצחים [שיכין להם חיותם]. ב. הזרחת שמש לרוצחים [בהבדלת ערי מקלט ויפה עשית].

פד. "אוהב כסף וכו'" זה משה, שיודע שאין ג' ערים שבעבר הירדן קולטות עד שיבחרו ג' שבארץ כנען, ובכ"ז הבדילם, כי אמר מצוה הבאה לידי לא אחמיצנה. "ומי אוהב בהמון לו תבואה", א. לר' סימאי, למי נאה ללמד בהמון, מי שכל תבואה שלו [שבקי בכל חלקי התורה]. ב. לרבנן ואיתימא רבה בר מרי, האוהב ת"ח לו תבואה, שהתורה מחזרת על זרעו. ג. לר' אשי, האוהב ללמוד ברבים, לו תבואה, [דבלא"ה מיטפשין]. ד. לרבינא, האוהב ללמד רבים, לו תבואה, דמתלמידי יותר מכולם.

פה. ששמח כששמע האומרים מתי ימות זקן זה ויבוא שלמה בנו ויבנה את ביהמ"ק ונעלה לרגל.

פו. שיש לכ' מקלט על פרשת דרכים.

פז. ר"ח בר חנינא, "טוב וישר ד', על כן יורה חטאים בדרך", אם לחטאים יורה [היכן העיר מקלט], ק"ו לצדיקים. ר"ל, "ואשר לא צדה והאלוקים אינה לידו וכו'" שכאן אמרה תורה מרשעים יצא רשע, בב' בנ"א שהרגו א' בשוגג וא' במזיד ואין עדים בדבר, שהקב"ה מזמנם לפונדק א', וזה שהרג בשוגג יורד בסולם ונופל על זה שהרג במזיד והורגו, ואז הוא גולה.

פח. א. מן התורה, שנא' לבסוף לבלעם "קום לך איתם". ב. מן הנביאים, "אני ד' מלמדך להועיל מדריכך בדרך תלך". ג. מן הכתובים, "אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן".

פט. לר' הונא פטור, דעל גוה"ד כ' "ולו אין משפט מות" [דעל הרוצח כ' "והוא לא שונא לו מתמול שלשום"], וכן לחד תנא דברייתא. ולברייתא השניה חייב, דהפסוק הנ"ל קאי על הרוצח, דהמשך הפס' "והוא לא שונא וכו'" מוכיח דמיירי גבי רוצח. והא דמוסרין ב' ת"ח, לר"ה כדי שידברו עמו דברים הראוים לפייסו [והרבה שליחות עושה] ולתנא דפליג הם באים כדי להתרות בו.

צ. א. לר"י ב"ר יהודה, כן דינם שיבואו לעיר מקלט, וב"ד מביאים אותם משם לדונם. ב. לרבי, מעצמם הם גולים, דסבורין דבין שוגג ובין מזיד קולטות.

צא. א. עיר שרובה רוצחין, דכ' "ודבר באזני זקני העיר ההיא את דבריו", ולא שהושוו דבריהן לדבריו. ב. עיר שאין בה זקנים, דבעינן "זקני העיר" וליכא.

צב. א. עיר מקלט. ב. בן סורר ומורה. ג. עגלה ערופה.

צג. א. מפני שהם של תורה. ב. מפני ששיהם [ולא הפרישם מיד כשחלקו א"י].

צד. א. ח' פסוקים בסוף התורה. ב. פ' ערי מקלט בספר יהושע.

צה. תפילין הלל"מ לתופרן בגידין. וס"ת מח' ר"י ור"מ אם בגידין או דאפשר בפשתן, דנח' האם הוקש תורה לתפילין בפס' "למען תהיה תורת ד' בפיך" לכל הלכותיו או רק למותר בפיך.

צו. לת"ק: א. משוח בשמן המשחה. ב. מרובה בגדים. ג. שעבר ממשיחותו. דכ' ג"פ "הכהן הגדול". ד. ולר"י, אף משוח מלחמה, דילפינן גם מפס' "עד מות הכהן".

צז. א שלא יתפללו על בניהם שימותו, ותפילתן היתה מתקבלת כיון דאי"ז קללת חנם דהיה להם לבקש רחמים על דורם. ב. שיתפלו שלא ימותו, דבלא"ה היו מתים בגלל שלא ביקשו רחמים על דורם.

צח. א. בגלל תפילות הרוצחים, [דאי"ז קללת חנם, כי לא התפללו על דורם]. ב. כיון דנענשים על כך שלא התפללו על דורם.

צט. קללת חכם, על חנם מקללת דוד לאחיתופל, דאף שלבסוף גילה הדין דשרי למיכתב שם אחספא, נתקיימה הקללה וחנק את עצמו. ועל תנאי מקללת עלי לשמואל, דאף דקיים התנאי ולא כיחד, נתקיימה הקללה שבניו לא הלכו בדרכיו.

ק. כן, מיהודה, שהיה צריך משה לבקש עליו רחמים [שאבריו יחזרו למקומם, ויכניסוהו למתיבתא דרקיעא, וידע למישקל ולמיטרח בשמעתא, ולפרוקי קושיא].

קא. משה, שחזרו אבריו למקומם, והכניסוהו למתיבתא דרקיעא, וידע למישקל ולמיטרח בשמעתא, ולפרוקי קושיא.

קב. נגמר דינו בלא כה"ג, וההורג כה"ג, וכה"ג שהרג, אין יוצאין משם לעולם. וכשמת כה"ג אחר גמ"ד אינו גולה, דאם מי שגלה יוצא ק"ו למי שלא גלה שלא יגלה, דמיתת כה"ג מכפרא.

קג. במיתת כה"ג השני, דהיה עליו לבקש רחמים שלא יגמר דינו לחובה, וילפינן מקרא "אשר משח אותו וכו'" זה שנמשח בימיו.

קד. בעיר מקלט דכ' "שמה" שם תהא דירתו שם תהא קבורתו. ואחר שמת כה"ג מוליכין עצמותיו לקברי אבותיו.

קה. מח' אם מתה כהונה ויוצא הרוצח, או שבטלה כהונה, והו"ל נגמר דינו בלא כה"ג דאין יוצא לעולם. [ונח' אליבא דר' יהושע, דלר"א לכו"ע בטלה כהונה].

קו. יואב: א. שרק גגו קולט והוא תפס בקרנותיו. ב. רק מזבח בית עולמים קולט והוא ברח למזבח שבשילה. ג. שקולט רק כהן ועבודה בידו, והא הרי היה זר. שרו של רומי: א. רק בצר קולט והוא בורח לבצרה. ב. רק שוגג קולטת והוא מזיד. ג. רק אדם קולטת והוא מלאך.

קז. את הלויים, דלהם ניתן רק "לכל חיתם" לחיים ניתנו ולא לקבורה.

קח. כעיר מקלט לקלוט, ולא כעיר מקלט לדור ואפי' במחילות דכ' "וישב בה" ולא בתחומה.

קט. א. לריה"ג, מצוה לגוה"ד להורגו, ולשאר בני אדם רשות, דכ' "ורצח" ולא אם רצח. ב. לר"ע, רשות לגוה"ד וכל אדם חייבין, דכ' "ורצח" ולא ירצח. ג. לר"א, כולם חייבים עליו [עד גמ"ד], דכ' "עד עמדו לפני העדה למשפט".

קי. א. לר"א שאין להורגו אפי' לגוה"ד קודם גמ"ד. ב. לר"ע [ולריה"ג] שסנהדרין שראו א' שהרג את הנפש אין הורגין אותו עד שיעמוד לדין בב"ד אחר.

קיא. בנו של רוצח אין נעשה גוה"ד לכו"ע, דאין הבן נעשה שליח ב"ד להכות אביו או לקללו. ובן בנו של רוצח [שהרג את בנו], נעשה גוה"ד [דאינו מוזהר על כבודו].

קיב. בחוץ, דא"י לאכול. בפנים, דא"י לפדות.

קיג. לרבנן, לא אזלינן בתר הנוף, אלא מכנגד החומה ולפנים כלפנים וכו'. ולר"י גבי מעשר ס"ל לחומרא דאזלינן בתר הנוף לאסור לפדות בעיקרו בחוץ כשנופו בפנים, ולאסור לאכלו בעיקרו בפנים כשנופו בחוץ. וגבי ערי מקלט: א. כשנופו בחוץ יכול לעלות דרך העיקר ולהורגו בנופו, [ולרבנן לא]. ב. אזלינן לחומרא בין למישדי נופו בתר עיקר [כשעיקרו בפנים] ובין למישדי עיקר בתר נופו [כשנופו בפנים].

קיד. מעשר בחומה תלה רחמנא, ולכן זה תלוי אם הוא לפנים מן החומה או לא, אך ערי מקלט בדירה תלה רחמנא, וכיון דבנופו מיתדר שדינן עיקרו בתר נופו [בין לקולא ובין לחומרא].

קטו. גולה משכונה לשכונה, מדכ' "כי בעיר מקלטו ישב" עיר שקלטתו כבר.

קטז. צ"ל רוצח אני, ואם אמרו לו אעפ"כ יקבל מהם.

קיז. בו' ערי מקלט, לר' כהנא נח' ר"י ור"מ, לר"י מעלים, "לכם" לקליטה, ולר"מ לא, "לכם" לכל צרכיכם. ולרבא לכו"ע לא, "לכם" לכל צרכיכם. במ"ב ערי הלויים, לר' כהנא לכו"ע מעלים, ולרבא נח' ר"י ור"מ הנ"ל, לר"י מעלים, "ועליהם תתנו" לקליטה, ולר"מ לא מעלים, "ועליהם תתנו" כמו ו' ערי המקלט דאין מעלים.

קיח. לר"מ חוזר לשררה שהיה בה, ולר' יהודה לא. וכן נא' אותו הדין במי שנמכר בעבד עברי ויוצא בשש או ביובל.

קיט. לא, ואלו שנמנו יש בהן [ברובן] דבר חדש, חייבי כריתות דלוקין עליהן, אלמנה וגרושה דחייב משום ב' שמות, טבל ומעש"ר שלא הורמה תרומתו והקדש שלא נפדה דאין הלאו מפו' בהדיא, [ומע"ש שלא נפדה, אגב הקדש נשנה].

קכ. אלמנה שהיא גרושה לוקה ב', דיש בהן ב' אזהרות. גרושה שהיא חלוצה לוקה א', דהחלוצה אתיא מריבויא "ואשה [גרושה]", [לתוס', אין מלקות דאורייתא בחלוצה].

קכא. א. לר' ישמעאל, לוקין על חייבי כריתות וחייבי מיתות ב"ד. ב. לר"ע, לוקין על חייבי כריתות ואין לוקין על חייבי מיתות ב"ד. ג. לר' יצחק, אין לוקין על חייבי כריתות וחייבי מיתות ב"ד.

קכב. א. נח' אי "כדי רשעתו" שמלמד דאי אתה מחייבו משום ב' רשעיות נא' גם במיתה ומלקות המסורות לב"ד או רק במיתה וממון ומלקות וממון, אך מיתה ומלקות מיתה אריכתא היא. ב. נח' כשהתרו בו למלקות ולא לקטלא, אי לוקין על לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד או לא. ג. נח' ב"כדי רשעתו" אי נא' על מיתה ומלקות או לא, אך בחייבי כריתות לא נא' דלא פסיקא מילתא לכרת כי יכול לעשות תשובה.

קכג. לר' ישמעאל מיתה וממון ומלקות וממון, לר"ע [למהלך א' וג'], גם מיתה ומלקות.

קכד. א"צ, כרת דהא פסח ומילה ענש כרת אף דאין אזהרה. וגבי קרבן החיוב תלוי אם זה בשב ואל תעשה כע"ז.

קכה. כי אין דומה לע"ז דמצוה לישב ולא לעשות, ופסח ומילה מצוה לקום ולעשות. [להו"א, כי אין לאו, וקרבן בעי אזהרה].

קכו. כי חייבי כריתות בכלל היו [של העריות], ומדיצאה כרת באחותו דמייתר לדונו בכרת ולא במלקות, מזה ילפינן לכל חייבי כריתות.

קכז. א. "ואל אשה בנדת טומאתה", לחייב על כל אשה ואשה. ב. אחותו שהיא אחות אביו ואחות אמו, לרבנן מדיצאת כרת באחותו, ולר' יצחק מ"אחותו" דסיפא ["ערות אחותו גילה"]. ג. לר"א א"ר אושעיא הלאוין מחלקין לחטאות [כמו במפטם וסך].

קכח. רשיעא בר רשיעא, דאביו בא על אמו והוליד ב' בנות וחזר ובא על א' מהן והוליד בן והבן בא על השניה שהיא אחותו מן האב, ואחות אביו מן האם ואחות אמו מן האב. וחייב ג' חטאות, וילפינן מ:א. ק"ו מבא על ה' נשים נדות בהעלם א' [ונדחה דשם הגופין מוחלקין]. ב. לרבנן, מכרת דאחותו דאייתר. ג. לר' יצחק מאחותו דסיפא.

קכט. א. לרבנן מאחותו דסיפא דבא ללמד על עונש כרת לאחותו שהיא בת אביו ובת אמו, ומדאיצריך קרא דלא ילפינן בק"ו מאחותו מאביו ומאחותו מאמו, הרי דאין עונשין מן הדין. ב. לר' יצחק, גמר עונש מאזהרה, דהתם אייתר "אחותך היא" ללמד על בת אביו ואמו. ג. מאחותו דרישא, [דהוה מצי למיכתב "ואיש אשר יקח את בת אביו או בת אמו" ולא לכתוב "אחותו"].

קל. א. לר"א א"ר אושעיא, מדכ' ב' לאוין וכרת א' בא ללמד דחלוקין לקרבן. ב. לרבנן מ"אחותו" דרישא, וא"א ענין לעריות תנהו ענין למפטם וסך. ג. לר' יצחק, מ"ואיש אשר יקח את אשה דוה" דכ' בה כרת יתירא שחייבין עליה בפ"ע, וא"א ענין לנדה דהא נפק"ל מ"ואל אשה בנדת טומאתה" תנהו ענין למפטם וסך.

קלא. בא למקדש טמא מ"ולא יטמאו את מחניהם". טמא שאכל את הקודש: א. לר"ל "בכל קודש לא תגע". ב. בגז"ש "טומאתו" "טומאתו" מבא למקדש טמא דכמו דשם יש עונש ואזהרה ה"נ כאן.

קלב. טמא שאכל תרומה, מ"איש איש מזרע אהרן" דבר השוה בזרעו של אהרן שזה תרומה "בקדשים לא יאכל". וכשנגע בתרומה, לר' יוחנן לוקה מ"בכל קודש לא תגע" דמיירי בתרומה, ולר"ל לא לוקה.

קלג. לר"ל לוקה מ"בכל קודש לא תגע" מדאפקיה בל' נגיעה, ולר' יוחנן אינו לוקה דההיא אזהרה לתרומה.

קלד. לר"ל לוקה מ"בכל קודש לא תגע" דמיירי בין זריקה ובין לאחר זריקה ונפק"ל מ"בכל", ולר' יוחנן אינו לוקה, [דההיא אזהרה לתרומה] ו"טומאתו" "טומאתו" מיירי לאחר זריקה.

קלה. מהא דהבא למקדש טמא לוקה, והרי קדמו עשה ד"וישלחו מן המחנה", ושאני מלאו הניתק לעשה דהעשה בא להיות ענשו של לאו ותיקונו, משא"כ בקדמו עשה.

קלו. ישראל מחזיר ואינו לוקה, דיכול לקיים העשה להחזירה, ואי"ז נחשב לאו שקדמו עשה כיון דילפינן מ"כל ימיו" דאייתר דכל ימיו בעמוד והחזר, וא"כ יש עשה אחר הלאו. וכהן לוקה ואינו מחזיר, דאסור בגרושה.

קלז. לציווי "ולו תהיה לאשה", אונס ממוציא שם רע לא גמר, דמה למוציא שם רע שלוקה ומשלם. ומוציא שם רע מאונס לא גמר, דמה לאונס שכן עשה מעשה. ולציווי להחזירה אחר הלאו [שבעצם בא לפוטרו מן המלקות], יש לפרוך להיפך.

קלח. שוה ללאו הניתק לעשה ואין לוקין עליו.

קלט. אם התראת ספק שמה התראה או לאו שמה התראה. דלמ"ד קיימו ולא קיימו אי"ז התראת ספק דמיד עבר על הלאו, ולכן א"ש דאף דס"ל לר"ל דהתראת ספק ל"ש התראה ילקה אם לא יקיים העשה. אך למ"ד ביטלו ולא ביטלו הרי לא גמר העבירה עד שיבטל העשה, וא"כ זה התראת ספק, ומה דלוקה כשביטלו זה משום דס"ל לר' יוחנן התראה ספק שמה התראה [וא"ל דיתרוהו בזמן הביטול, דאי"ז זמן עבירת הלאו].

קמ. לר' יוחנן בגלל שזה לאו שאי"ב מעשה, ולר"ל משום דזה התראת ספק.

קמא. ר' יהודה אומר דזה משום דהוי לאו הניתק לעשה, ומדויק דמצד לאו שאי"ב מעשה יש להלקותו, וכן מצד התראת ספק ראוי להלקותו.

קמב. א. נשבע [שבועה דלשעבר - אכלתי ולא אכלתי]. ב. מימר. ג. מקלל את חבירו בשם.

קמג. לר' יהודה לוקה ואינו משלח, דס"ל "שלח" מעיקרא משמע, והוי לאו שקדמו עשה. ולחכמים משלח ואינו לוקה, דס"ל "שלח" אחר "לא תקח", והוי לאו הניתק לעשה. ולר' יוחנן דס"ל ביטלו ולא ביטלו, אם הרג האם וביטל בזה העשה בידים לוקה. [ולר"ל גם כשא"ל לקיים העשה ולא קיים].

קמד. א. נוטל אם על בנים. ב. אונס שגירש. ג. גזל. ד. משכון ["לא תבוא אל ביתו לעבוט עבוטו"]. ה. פאה. ומשכח"ל ביטלו ולא ביטלו רק בנוטל אם על בנים כשהרג האם בידים, ובפאה כשטחן החיטים ועשה עיסה ולר' ישמעאל כשאכל העיסה. אבל בגזל ומשכון איתא בתשלומין, [ואפי' בגר, הוא עצמו בר תשלומין, רק שהגר מת ופקע שעבודו]. ובאונס שגירש אם הרג האשה הרי קלב"ם, ואם קידשה לאחר זה יכול להיות רק בשליחותה, ואם הדירה יש לו הפרה אפי' בנדר ע"ד רבים כיון דזה לדבר מצוה.

קמה. ביניתא דבי כרבא, משום שרץ השורץ על הארץ [לכאו' ה']. פוטיתא לוקה ד', [ב' משום שרץ המים וב' משום שרץ סתם]. נמלה ה', [ג' משום שרץ הארץ וב' משום שרץ סתם]. צרעה ו', [עוד א' משום שרץ העוף]. ובריסק ט' נמלים והביא א' חי והשלימו [דהוי בריה] לוקה ו' גם משום כזית נבילה.

קמו. א. לר' אחאי, המשהה את נקביו. ב. לר' ביבי בר אביי, השותה בקרנא דאומנא.

קמז. אפי' שלא הפרישו רק מעשר עני.

קמח. צריך לקרות שם למעשר ראשון ולהפרישו, כדי להפריש ממנו תרומת מעשר דאסור לזרים. וכן למעשר שני כדי להעלותו לירושלים ולאוכלו. אבל למעשר עני לר"א א"צ אפי' לקרות שם ולחכמים צריך רק לקרות שם וא"צ להפריש, [ולהו"א נח' אם ודאי שלא הפרישו מעשר עני טובלו או לא], ולמסקנה נח' אם נחשדו עמי הארץ לא להפריש מעשר עני, דלר"א כיון דנוטלו לעצמו [דאין בו שום דיני איסורים] העם הארץ מפרישו, ולחכמים בכ"ז נחשדו כיון דטריחא להו מילתא.

קמט. לרב ביבי בשם ר"ל רק בחיטה מחייב בכל שהוא אבל בקמח צריך כזית, ולר' ירמיה בשם ר"ל אף בקמח מחייב בכל שהוא. וכ"ז לענין מלקות, אך לקרבן צריך כזית.

קנ. בנמלה, דיש בה ברית נשמה.

קנא. דורש שלא לפי הסדר של הפס' כדי להרויח יותר לימודים, א. "ותרומת ידך" אלו ביכורים, ובא לאסור [ולהלקות] קודם קריה, דחוץ לחומה תיפו"ל בק"ו ממעשר הקל. ב. "ונדבותיך" זו תודה, לאסור קודם זריקה, דחוץ לחומה תיפו"ל ממעשר הקל. ג. "ובכורות" זה הבכור, לאסור לזר אחר זריקה, דחוץ לחומה ממעשר הקל, וקודם זריקה מתודה. ד. "בקרך וצאנך" זו חטאת ואשם, לאסור חוץ לקלעים, דחוץ לחומה ממעשר, וקודם זריקה מתודה, וזר מבכור. ה. "נדריך" זו עולה, לאסור אכילתה אחר זריקה בפנים, דחוץ לחומה ממעשר, וקודם זריקה מתודה, וזר מבכור, וחוץ לקלעים מחטאת ואשם.

קנב. א. דמבסס דבריו על כך שביכורים חמורים ממעשר בזה שאסורים לזרים, והרי מעשר יש בו חומרא שאסור לאונן. ב. ועל כך שתודה חמור ממעשר שטעון מתן דמים ואימורים על המזבח, והרי מעשר יש בו חומרא שטעון כסף צורה לפדותו. ג. ועל כך שבכור חמור מתודה שקדושתו מרחם, והרי תודה חמורה שטעונה סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק. ד. ועל כך שחטאת ואשם חמורים מבכור שהם קדשי קדשים, והרי בכור חמור שקדושתו מרחם. ה. ועל כך שעולה חמורה מחטאת ואשם שהוא כליל, והרי חטאת ואשם חמורים שהם מכפרים, וכולם חמורים שיש בהם ב' אכילות.

קנג. אף דאין מזהירין מן הדין היינו לענין אזהרה למלקות, אבל איסורא ילפינן מק"ו, ולכן בכולם יש איסור. ומלקות יתירא נלמד מכך שפס' זה מיותר, דהרי נמנו כולם בפס' "והבאתם שמה וכו'" וסגי ב"לא תוכל לאכלם", ומה שמנאם בא להוסיף לאו יתירה שילקו [ובביכורים קודם קריה, ובשאר קודם זריקה]. וקדשי קדשים חוץ לקלעים לוקה מקרא ד"ובשר בשדה טריפה לא תאכלו" שזה על בשר שיצא חוץ למחיצתו.

קנד. כי מיירי גבי עולה. ופס' "וזר לא יאכל כי קודש הם", מיירי במה שמותר לכהנים, ועולה אסורה אף לכהנים. ופס' "ובשר בשדה טריפה לא תאכלו", מיירי במה שמותר בפנים, ועולה אסורה אף בפנים. אך על כל שהוא בכליל תהיה וכו' באמת לוקה, וזה א' מה' האיסורים שלוקים עליו.

קנה. להו"א אף כהן לוקה, דילפינן מ"ואכלו אותם אשר כופר בהם" מכלל דקודם כפרה אסור, והוי לאו הבא מכלל עשה וחשיב לאו. ולמסקנה הוי עשה וכהן לא לוקה, ומעתה אף ישראל לא לוקה דבהמשך הפס' כ' "וזר לא יאכל כי קודש הם", וקאי על מה שנא' בו "ואכלו אותם וכו'", וקודם זריקה אין הכהנים אוכלים, וא"כ ע"ז לא קאי הלאו בזר.

קנו. מהא דלא ילפינן איסור לאו לבהמה טמאה [שאינה מעלה גרה ואינה מפרסת פרסה] מכח העשה דיאכלו רק מי שיש לו סימני טהרה, אלא מוכך דלאו הבא מכלל עשה עשה, ולכן התורה כ' לאו כדי ללקות על כך.

קנז. א. למתני', שזה שיטת ר"ש ור"ע, קריה מעכבת בהן, וילפינן מיתור "ותרומת ידך" אלו ביכורים דאיכא לאו ולוקה ע"ז. ב. לחכמים, שזה ראב"י, הנחה מעכבת בהן, דכ' "והניחו" "והנחתו" דשנה עליו הכתוב לעכב. ג. לר' יהודה, אין ההנחה מעכבת ד"והנחתו" לתנופה. וחייבין עליהם משיראו פני הבית.

קנח. א. לר' יהודה, מ"והנחתו" דמיותר לתנופה. ב. לראב"י, "יד" "יד" משלמים, דכ' "ולקח הכהן הטנא מידך", וכ' "ידיו תביאנה את אשי ד'", מה כאן כהן אף כאן כהן, ומה כאן בעלים אף כאן בעלים, הא כיצד מניח כהן ידיו תחת ידי בעלים ומניף.

קנט. לא, הברייתא רצתה ללמוד מבכור דאינו אלא בפני הבית, [ודחתה דטעון מתן דמים ואימורים לגבי מזבח], ומביכורים דאינם אלא בפני הבית [ודחתה דטעונים הנחה, ומהצד השוה א"א ללמוד שכן יש בהם צד מזבח], והמקור מהיקש מעשר להבכור בפס' "ואכלת לפני ד' אלוקיך מעשר... ובכורות וכו'".

קס. בבכור שנזרק דמו קודם חורבן הבית וחרב הבית ועדיין בשרו קיים, דמקשינן בשרו לדמו.

קסא. בחולין כן בקדשים לא, ונח' אי בתר למד או בתר מלמד אזלינן.

קסב. יש ראיה לאיסור מוידוי מעשר שאומר "לא בערתי ממנו בטמא" בין שהמע"ש טמא ובין שהגברא טמא. והאזהרה בטומאת האדם מ"נפש אשר תגע בו וטמאה עד הערב ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים", [וקאי על מע"ש דטבל ועלה אוכל במעשר]. וטומאת המעשר מ"לא תוכל לאכול בשעריך" והיינו "בשעריך תאכלנו הטמא והטהור יחדיו" ואז האוכל נטמא מן הטמא, וכך אין לאכול מע"ש.

קסג. מ"כי לא תוכל שאתו", ושאת זו אכילה, ויכול לפדות אפי' בירושלים.

קסד. אפי' פסיעה א' מחוץ לחומה פודין אותו דזה נכלל ב"לא תוכל שאתו" [דאם הכוונה רק לאכילה הול"ל "לאוכלו"]. ור' פפא מסתפק בנקיט ליה בקניא, ולפי רבינא נפשט דנחשב בתוך החומה, מהברייתא דכהן שעלתה לו בידו תאנה של טבל, שאם הפריש גם מע"ש והוא בגבולין לוקה ג', וזה באופן דנקיט ליה בקניא דאז מתחייב כיון דכבר ראה פני החומה.

קסה. משראה פני החומה, דרק היכא דקרינן ביה "לפני ד' אלוקיך תאכלנו" קרינן ביה "לא תוכל לאכול בשעריך".

קסו. כי לא הפריש תרו"מ מן המעשר ראשון והוי טבל טבול לתרו"מ. ובגבולין בשנת מעשר עני לוקה א' וכנ"ל, ובשנת מע"ש לוקה ב' גם על אכילת מע"ש חוץ לירושלים. וזר האוכלה בירושלים [או בשנת מעשר עני] לוקה ב', על אכילת תרומה ועל אכילת מעשר ראשון הטבול לתרו"מ, ובגבולין [בשנת מע"ש] לוקה ג'.

קסז. [לר' יוסי], כשלא נגמרה מלאכתן לכו"ע אפשר לפדות המע"ש, כיון דאי"ז נחשב כמי שהורמו, וכשנגמרה מלאכתן, לב"ש א"א לפדות דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו וא"כ נכנס כבר לירושלים, ולב"ה אפשר לפדות דמתנות שלא הורמו לאו כמי שהורמו.

קסח. מ"קרחה": א. לחייב על כל קרחה וקרחה [מיתור הפס' גבי כהנים]. ב. גז"ש "קרחה" "קרחה" מכהנים לישראלים [על כל קרחה ועל כל מקום בראש], ולהיפך [דווקא על מת]. ומ"בראשם" לחייב על כל הראש ולא רק על בין העינים.

קסט. סך ה' אצבעותיו נשא, והניחם בב"א על ראשו, ונעשו ה' קרחות, [וכן בה' התראות].

קע. א. כגריס. ב. כדי שיראה מראשו. ג. ב' שערות. ד. כעדשה.

קעא. א. לחכמים ב'. ב. לר"א א'.

קעב. המשוה צדעיו לאחורי אזנו ולפדחתו, וחייב המקיף, והניקף באופן שהקיף לעצמו או שמסייע, או לר' יהודה דלאו שאי"ב מעשה לוקין עליו.

קעג. "ושרט" לחייב על כל שריטה ושריטה, "לנפש" דאינו חייב רק על המת.

קעד. לר' יוסי וכן לשמואל, שניהם בין ביד ובין בכלי [וחייב ב']. ולברייתא שריטה ביד וגדידה בכלי, ועל מת חייב בין ביד ובין בכלי, ולעכו"ם חייב בכלי אבל ביד פטור, [ולהו"א להיפך].

קעה. לת"ק ה', ולר"א א', אם נטלן בב"א. והה' הם בפירקי דדיקנא, [ב' תחת האוזן מב' הצדדים, וב' בסנטר במקום חיבור ב' הלחיים מב' הצדדים, וא' בין ב' השיבולות]. ולת"ק חייב רק בתער [דזה גילוח שיש בו השחתה], ולר"א גם במלקט ורהיטני [דס"ל דהם גם עושים גילוח].

קעו. לת"ק, שיכתוב ויקעקע בדיו ובכחול ובכל דבר שהוא רושם. ולר"ש בן יהודה משום ר"ש, רק כשכתב שם של ע"ז.

קעז. מפני שנראית ככתובת קעקע.

קעח. לר"נ בריה דר' איקא, ר' מלכיו אמר המימרות: א. שפוד [שצלו בו שומטו ומניחו בקרן זוית]. ב. שפחות [אפי' הכניסה לו ק' שפחות כופה ועושה בצמר]. ג. גומות [אפי' שאין שערות הוו סימן]. ור' מלכיא אמר: א. בלורית [המסתפר אצל עכו"ם ישייר ג' אצבעות לכל רוח]. ב. אפר מקלה [דסוגיין]. ג. גבינה [שגבינת עכו"ם [בית אונייקי] אסורה מפני שמחליקין פניה בשומן חזיר]. ולר' פפא פליג דשפחות נמי אמר ר' מלכיא דזה מופיע במשנה, ומתני' ומתניתא ר' מלכיא. ולפי' ב' בריב"ן פליג נמי באפר מקלה דאמר ר' מלכיו כיון דזה שמעתתא.

קעט. חייב על כל אחת ואחת, כשפושט ולובש, [ולא סגי במכניס ומוציא בית ידו]. ולר' אשי כששהה כדי לפשוט וללבוש.

קפ. א. שור וחמור יחדיו. ב. עבודה בבכור. ג. הנאה מפטר חמור [ולמאן דשרי בהנאה, מיירי בשה]. ד. כלאים בכרם [שמחפה אותם]. ה. שביעית. ו. יו"ט. ז. כהן במקום טומאה. ח. נזיר במקום טומאה.

קפא. בבכור שור [או שה], ובפטר חמור לחד מ"ד.

קפב. א. מחפה בכלאים לוקה, דהוי כזורע. ב. לר"ע, דמקיים כלאים לוקה.

קפג. א. זורע ביו"ט [חוץ מחורש ביו"ט], והתי' דאין חילוק מלאכות ביו"ט, וא"כ לא יתחייב יותר מפעם א'. ב. זורע בנחל איתן. ג. מוחק את השם בהליכתו. ד. הקוצץ את בהרתו. ה. המזיח החושן מעל האפוד. ו. המסיר בדי ארון. ז. החורש בעצי אשירה. ח. הקוצץ אילנות טובות. ט. שנשבע שלא אחרוש בין בחול ובין ביו"ט, והתי' דאפי' שכולל ימים המותרים אין האיסור חל על יו"ט דס"ל דאאחע"א בכולל.

קפד. א. אוכל גיד הנשה. ב. מבשל [ומבעיר] ביו"ט שלא לצורך. ג. מבשל בשר [גיד] בחלב. ד. אוכל בשר בחלב. ה. בבישלו בעצי הקדש [דמוזהר "לא תעשון כן לד' אלוקיכם"].

קפה. א. המרביע. ב. המנהיג, דזה גוף א' ועשאו הכתוב ב' גופים.

קפו. ל"ט, דכ' "במספר ארבעים" מספר הסוכם את הארבעים, ולר' יהודה לוקה מ' שלימות, והיתירה בין כתיפיו ["בית מאהבי"].

קפז. אמדוהו שיכול לקבל מ' למחר וליומא אוחרא, ולבסוף אמדוהו שא"י לקבל את כולם פטור [כיון דנשתנה ונתקלקל].

קפח. מ"א לא, מ"ב כן, דבעינן להוסיף אומד הראוי להשתלש.

קפט. ברצועה של עגל כפולה לד', ושתי רצועות של חמור עולות ויורדות בה, וראשה מגיע עד פי כריסו.

קצ. א. רצועה של עגל ["ארבעים יכנו" "לא תחסום שור"]. ב. יבמה שנפלה לפני מוכה שחין אין חוסמין אותה ["לא תחסום שור" "כי ישבו אחים יחדיו"]. ג. המבזה את המועדות כעובד ע"ז ["אלוהי מסכה לא תעשה לך" "את חג המצות תשמור"]. ד. המספר והמקבל לה"ר והמעיד שקר ראוי להשליכם לכלבים ["לכלב תשליכו אותו" "לא תשא שמע שוא" וקרי ביה לא תשיא].

קצא. שליש מלפניו וב' שליש מאחריו, דכ' "והפילו השופט והכהו לפניו כדי רשעתו במספר", רשעה אחת מלפניו וב' רשעיות מאחוריו.

קצב. א. שמכין אותו מוטה. ב. שהרצועה תהא מוכפלת.

קצג. לת"ק, מעמידים חזנים חסירי כח ויתירי מדע, ולר"י, אפי' יתירי כח וחסירי מדע, [ומוכח כן, מהא דהוצרכה התורה להזהיר לא יוסיף פן יוסיף, הרי דהוא מחסירי מדע, ולרבנן אין מזרזין אלא למזורז], ומגביה בב' ידיו ומכה בידו אחת כדי שיהא בחזקה, וגדול שבדיינים קורא הפסוקים, והשני מונה, והשלישי אומר הכהו.

קצד. נתקלקל פוטרין אותו, א. לר"מ, בין איש ובין אשה ברעי ולא במים. ב. לר"י, באיש ברעי ובאשה אפי' במים. ג. ולחכמים, בין איש ובין אשה בין ברעי ובין במים. ובעומד להתקלקל מיד לכשילקה פוטרין אותו, ואם רק לאחר שיצא מב"ד יתקלקל מלקין אותו.

קצה. נפטר, ואפי' עדיין לא לקה.

קצו. עושה מצוה אחת, אמר רחב"ג דאם העובר עבירה אחת נוטל נפשו עליה, העושה מצוה אחת עאכו"כ שתנתן לו נפשו. ישב ולא עשה עבירה, אמר ר"ש דנותנין לו שכר כעושה מצוה, דע"ז נאמר "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" ומיירי בפרישה מעריות.

קצז. לר"ח בן גמליאל כן, דכ' "ונקלה אחיך לעיניך" כיון שלקה הרי הוא כאחיך. ולרבנן, [אמר ר' יוחנן] דפליגי על ר"ח בן גמליאל דלא נפטרו מן הכרת. ולר' יצחק בלא"ה אין מלקות בחיי"כ מדיצאה כרת באחותו לדונו בכרת ולא במלקות, [והא דכ' במתני' דמגילה דההבדל בין שבת ליוה"כ דזה זדונו בידי אדם וזה זדונו בהכרת, אי"ז ראי' דרבנן פליגי, די"ל דזה כר' יצחק שאין כלל מלקות, או דעיקר זדונו בכרת באם לא ילקה].

קצח. א. מקרא מגילה, דכ' "קיימו וקיבלו היהודים", קיימו למעלה מה שקיבלו למטה. ב. שאילת שלו' בשם, דבועז שאל לקוצרים בשם, והסכימו דהמלאך אמר לגדעון "ד' עמך גבור החיל". ג. והבאת מעשר ללשכת בית ד' [וגם תיקן מעשר ירק], ומדאמר "ובחנוני נא בזאת וכו'" מוכח דהסכים.

קצט. א. בבי"ד של שם, להו"א מדכ' "ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני" ומנין שידע, אלא שיצאה בת קול ואמרה ממני יצאו כבושים, [ורבא דוחה דדלמא חישב יהודה את החדשים ולכן החזיק שנתעברה ממנו], ולמסקנא גמרא. ב. בב"ד של שמואל הרמתי, להו"א מדכ' "ויאמר עד" ולא ויאמרו, אלא דיצאה בת קול וכו', [ודוחה רבא דהרי לכל ישראל קורין בל' יחיד], ולמסקנא גמרא. ג. בב"ד של שלמה, להו"א מדאמר "היא אמו" ומנא ידע הרי יתכן שמערימה עליו, אלא יצאה בת קול וכו', [ודוחה רבא די"ל דידע מדהיא מרחמתו והיא לא], ולמסקנא גמרא.

ר. 613, 365 לאוין כנגד גידי האדם, 248 עשין כנגד אבריו, ו"תורה" בגי' 611, שאותם ציוה לנו משה, והב' הנותרים נא' מפי הגבורה.

רא. דוד על י"א, א. "הולך תמים" [זה אברהם]. ב. "פועל צדק" [כגון אבא חלקיהו]. ג. "דובר אמת בלבבו" [כגון רב ספרא]. ד. "לא רגל על לשונו" [זה יעקב אבינו]. ה. "לא עשה לרעהו רעה" [שלא ירד לאומנות חבירו]. ו. "וחרפה לא נשא על קרובו" [המקרב את קרוביו]. ז. "נבזה בעיניו נמאס" [זה חזקיהו המלך]. ח. "ואת יראי ד' יכבד" [זה יהושפט מלך יהודה]. ט. "נשבע להרע ולא ימיר" [כר' יוחנן דאמר אהא בתענית עד שאבוא לביתי]. י. "כספו לא נתן בנשך" [אפי' ריבית דעכו"ם]. יא. "ושוחד על נקי לא לקח" [כגון ר' ישמעאל בר"י]. ישעיהו על ו', א. "הולך צדקות" [זה אברהם אבינו]. ב. "דובר מישרים" [דאינו מקניט פני חבירו ברבים]. ג. "מואס בבצע מעשקות" [כגון ר' ישמעאל בן אלישע]. ד. "נוער כפיו מתמוך בשוחד" [כגון ר' ישמעאל בר"י]. ה. "אוטם אזנו משמוע דמים" [דלא שמע בזילותא דצורבא מרבנן ושתיק]. ו. "ועוצם עיניו מראות ברע" [זה שאינו מסתכל בנשים]. מיכה על ג', א. "עשות משפט" זה הדין. ב. "אהבת חסד" זה גמ"ח. ג. "והצנע לכת עם אלוקיך" זה הוצאת המת והכנסת כלה. וחבקוק על א' "וצדיק באמונתו יחיה".

רב. א. "וישכון ישראל בטח בדד עין יעקב" [שרק כשיהיו צדיקים כיעקב יזכו לכך], ועמוס ביטלה דכ' "חדל נא מי יקום יעקב" "ניחם ד' על זאת". ב. "ובגוים ההם לא תרגיע", וירמיה ביטלה ואמר "הלוך להרגיעו ישראל". ג. "פוקד עון אבות על בנים", ויחזקאל ביטלה ואמר "הנפש החוטאת היא תמות". ד. "ואבדתם בגוים", וישעיהו ביטלה דכ' "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים וכו'".

רג. א. כששמעו קול המונה של רומי, והם בכו כי ראו שהגוים עובדי ע"ז יושבים בטח והשקט ואנו בית מקדשינו שרוף באש, ור"ע אמר לכך אני מצחק, אם לעוברי רצונו כך, לעושי רצונו עאכו"כ. ב. כשראו שועל יוצא מבית קודש הקדשים, והם בכו על שראו שועלים מהלכים במקום שכ' בו "והזר הקרב יומת", ור"ע אמר לכך אני מצחק, דתלה הכ' נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה, וכיון דנתקיימה נבואתו של אוריה "לכן בגללכם ציון שדה תחרש", בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת, "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות קריה וכו'".